רוב בממונות ובנפשות

איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא אי לרדיא לרדיא בגברא דזבין להכי ולהכי וליחזי דמי היכי נינהו לא צריכא דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא אי הכי למאי נפקא מינה נפקא מינה לטרחא היכי דמי אי דליכא לאישתלומי מיניה ליעכב תורא בזוזיה דאמרי אינשי מן מרי רשותיך פארי אפרע לא צריכא דאיכא לאישתלומי מיניה רב אמר הרי זה מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא (ב"ב צב.-:, והובא בב"ק מו.-:).

ומבואר בזה דנחלקו רב ושמואל אם אזלי' בממון אחר הרוב, וקיי"ל כשמואל דלא אזלי' אחר הרוב, וכמו שפסק הרמב"ם (פט"ז מהל' מכירה ה"ה) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך במה דברים אמורים בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה.

והקשו הראשונים מ"ש מנפשות דאזלי' בהו בתר רובא (סנהדרין סט.) ולמה לא ילפי' בק"ו מנפשות דניזיל בתר רובא, וגם דהלא מקור רוב [דאיתא קמן] הוא מקרא דאחרי רבים להטות (חולין יא.), ודין זה נוהג גם בממונות.

ויש בזה בראשונים ובאחרונים ג' שיטות עיקריות, וכדלהלן.

ב' הדעות הפשוטות הם של התוס' בסנהדרין, והשב שמעתתא.
​

דעת התוס' בסנהדרין (ג: ד"ה דיני) דבאמת אין שום חילוק בזה בין ממונות לנפשות, וכל רוב דאזלי' בתריה בנפשות ה"ה דאזלי' בתריה בממונות, ורוב דלא אזלי' בתריה בממונות ה"ה דלא אזלי' בתריה בנפשות, וז"ל שם תימה דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות כדאמר הכא ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן אלא ברובא דאיתיה קמן דהא בריש פרק סורר ומורה משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל, דהיינו דס"ל דהרוב דלא אזלי' בתריה בממונות הוא רק משום שהוא רוב גרוע וגם בנפשות אינו מועיל.

ובגדר הגריעותא דרובא לרדיא זבנן, כתב הב"ח (חו"מ סי' רל"ב) דהוא משום שכנגד אדם אחד שקונה מאה שורים לרדיא יש מאה בני אדם שקונין עשרה שורים לשחיטה עיי"ש.

והש"ש (ש"ד פ"ו) פירש דהוא משום שאינו רוב התלוי בטבע אלא רוב התלוי במנהג וגרע טפי עיי"ש עוד.
​

ודעת הש"ש (ש"ד פ"ח) דגם בנפשות לא אזלי' כלל בתר רובא [חוץ מדיינים, והחילוק הוא כנ"ל בתוס' בב"ק], וכל מה שמצאנו דאזלי' בתר רובא בנפשות הוא רק ברוב שקודם המעשה שכבר הכריע לפני הנידון על הנפשות ולכן אזלי' בתריה עיי"ש עוד.

כעת נבוא לדעת התוס' בב''ק, שהיא הצריכה ביאור יותר מכולם.
​

ודעת התוס' בב"ק (כז: ד"ה קמ"ל) דבאמת יש חילוק בין ממונות לנפשות, דבממונות לא אזלי' בתר רובא ובנפשות אזלי', ובביאור החילוק כתבו שם התוס' דהוא משום דבממונות איכא חזקה ולא אזלי' בתר רובא במקום מיעוט וחזקה, והיינו משום דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, וכמבו' בקונה"ס כלל ו' ובדברי הגרע"א בתשובה ח"א סי' ק"ו עיי"ש.
​

ואף דבכל מקום לא אזלי' בתר מיעוטא וחזקה נגד רובא [לרבנן], וכלל נקוט בידינו רובא וחזקה רובא עדיף, מ"מ הכא חזקת ממון עדיפא מכל החזקות. והיינו דאי נימא דאינה חזקה דמעיקרא כלל אין להקשות משם כלל, אבל אפי' להפשטות ברוב הראשונים והאחרונים דהוא חזקה דמעיקרא מ"מ עדיפא הכא מכל החזקות. ובטעם הדבר מבוא בקצוה"ח (סי' ר"פ סק"ב) ב' מהלכים, בשם התרוה"ד כתב דהוא משום דהיא חזקה שיש עימה סברא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ורוב אינו מספיק ראיה בשביל זה, בשונה משאר חזקות שהם חזקות לבדם, ואח"כ הביא מה שכתב בש"ש (ש"ו פ"ז) דהוא משום דחזקת ממון עדיפא מכל החזקות דכל החזקות דעלמא שנסתפקנו אשה זו אם נתגרשה או לא בהמה זו אם נטרפה או לא ומוקי לה בחזקת קמא אבל השתא ליכא חזקה דהא נסתפקנו אם כבר יצאה מחזקתה הראשונה או לא אבל חזקת ממון דהממון תחת ידים דנתבע וא"כ השתא מוחזק בו בודאי ומש"ה רוב' לא מהני עכ"ד עיי"ש.

אמנם כמו שנתבאר אי"ז סיבה מצ"ע לילך בתר הרוב אלא רק בצירוף המיעוט, ובזה כתבו התוס' שם ליישב הקושיא דהלא רוב דיינים דהוא המקור לרוב כן מכריע בממונות, וכתבו וז"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה, אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל, והיינו דכיון דא"א למימר סמוך אזלי' בתר רובא.
​

ובביאור דבריהם דברוב דיינים חשיב מיעוט כמי שאינו, ידוע לבאר כמו שכתבו האחרונים דהיינו משום דדין אינו יכול ליפסק ע"פ חלק מהבי"ד אלא ע"פ כל הבי"ד, ואם רוב בי"ד אמרו כצד אחד חייבים גם המיעוט לפסוק כהרוב, ועל כן היום אין ההכרעה ע"פ רוב אלא ע"פ כל הבי"ד.

אלא דקשה לפ"ז א"כ היכי ילפי' מהכא לכל התורה דאזלי' בתר רובא, הלא הכא אין מיעוט, וידוע תירוצו של הגר"ח דכל דין זה מבוסס על הדין של רוב, דרק אחר דאיכא בתורה הכרעה של רוב שייך לומר שגם המיעוט צריך לפסוק כן, אבל בפועל אחרי דגם המיעוט צריך לפסוק כן אינה הכרעה ע"פ רוב אלא ע"פ כל הדיינים. ויש עוד מה להאריך בעניין, ואני להעמיד עיקרי הדברים באתי.
​

עוד דנו האחרונים בדעת התוס' מדוע בנפשות לא אמרי' ג''כ דאיכא חזקה, שכן כל אדם מוחזק בגופו, כן הקשה בקונה''ס כלל ו' ס''ד והביאו בשב שמעתתא ש''ד פ''ח.

ומה שכתבו דגם בנפשות שייך חזקה, כן מבואר בתוס' ב''ב נ ע''ב, דהרשב''ם שם כתב דספק נפשות להקל הוא משום והצילו העדה, והקשו עליו התוס' שם מה צריך לזה והלא לא גרע מממון שאין מוציאין בספק, וא''כ מפורש בדבריהם שיש חזקה גם בנפשות, דאל''כ מה הדימוי לממונות. אמנם לכאו' אפש''ל דס''ל להתוס' דב''ק כהרשב''ם דס''ל דליכא חזקה.

ובקונטרס הספיקות הנ''ל תי' וז''ל ע"כ יראה לענ"ד דהתו' ז"ל בהמניח סבירא להו דאין למילף דיני ממונות בק"ו מד"נ משום בד"מ איכא למימר העמד ממון בחזקת מרי' משא"כ בד"נ שהוא עצמו נידון עכ''ל, ויש להאריך בביאור דבריו ואכמ''ל.

וי''ל בזה עוד, דהנה נתבאר למעלה דגם בממונות מה דלא אזלי' בתר רובא הוא משום סמוך מיעוטא לחזקה ולא משום החזקה לבדה, וכבר הבאנו במק''א את דברי הגרע''א שכתב לייסד דל''א סמוך מיעוטא לחזקה אלא היכא ששניהן מחזקין להדדי בגוף המעשה כגון גבי בכור דשניהם מורין שלא יצא ולד הקדוש בבכורה עיי''ש, והיינו דיש מקומות דהגם דהתוצאה בהם לגבי הנידון עכשיו תוצאה אחת היא, מ''מ אינן מורין דבר אחד, וכגון בספק על א''א אם נבעלה תחתיו ואם נבעלה ברצון שהצד שלא היה תחתיו אינו מורה דבר א' אם הצד שלא היה ברצון, וכה''ג ל''א סמוך, דא''א לסומכם יחד ולצרפם לצד א' כיון דאין מורין דבר א'.

ולפ''ז אפשר לומר הכא ג''כ כדברים האלה, דבממונות אפשר לצרף החזקה למיעוט כיון דמורין דבר א' ובנפשות א''א לצרפם דאין מורין דבר א'. וביאור החילוק י''ל בב' אופנים, חדא דבממונות החזקה מורה על חיוב הממון, שא''א לחייבו מספק כיון שהממון היה שלו והוא שלו, והרי הוא מורה על החיוב עצמו, אמנם בנפשות פשיטא דאין החזקה על בעלותו על גופו, אלא דהוא מוחזק חי וא''א להורגו מספק, וא''כ אינו מורה על גוף הספק ודוק.

ועוד חילוק יותר גדול, דבממונות אין נפק''מ במעשה איך היה, ולא הוא החיוב, ואין התשלום עונש על המעשה עצמו, אלא דאם היה המעשה היה פה מחייב שגורם לו להתחייב ממון לחבירו, וזה הנידון - אם היה מחייב או לא, ואי''ז קשור באופן ישיר למעשה שייצר את המחייב אלא הנידון אם היה מחייב או לא וע''ז באה החזקה ואומרת שלא היה מחייב. אבל בנפשות אין המעשה מוגדר כמחייב גרידא, אלא דהמיתה היא עונש עליו ממש, והנידון הוא לא אם התחייב או לא אלא אם היה המעשה או לא, והחזקה הלא אינה מדברת ע''ז עצמו אם היה המעשה או לא אלא רק אם התחייב או לא. וביותר, דבממון אחר שנחייבנו אין שום קשר לצורה איך התחייב לחיוב בפועל, ואין חילוק בין חוב שנוצר ע''י הלואה, ע''י היזק, או ע''י מכירה וכדו', וס''ה חייב לו כסף, וכאן ג''כ זה הנידון אם חייב או פטור, אבל בנפשות יש חיוב מיוחד ומסוים על כל מחויב מיתה, ולכן הנידון מתפרש כלפי המעשה וכנ''ל, וממילא אינן מורין דבר א' וא''ש.​