אימת הדין בראי בעלי המוסר והחסידות

בעלי המוסר הדגישו את הנהגת אימת הדין בחודש אלול והימים הנוראים.

א.

ר' ישראל סלנטר כתב שאימת הדין היא סיבה לתשובה וממילא זוכה בדין. כך כתב באיגרות אור ישראל מכתב ז (מובא בשפ"ח) בזה"ל "ולכל הפחות לשבור רוחו בשברון לבב אשר הוא היסוד הראשי להיות מגן על הסכנה גדולה מרחפת כמאמר חז"ל ר"ה טז: כל שנה שרשה בתחילתה - שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפילה- רש"י. שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר -תוס'. ועוד כתב שם "בתחילה ישבור לבבו מאימת דין הגופני כי נורא הוא וחייו וחיי בני ביתו וצרכיו תלוי בזה, ומזה יבוא לתקן דרכיו והיה להועיל ליום הכיפורים.

גם על ר' אליהו לופיאן מסופר שפעם בעת שנשא שיחה מוסרית בישיבת פוניבז' לגבי חשיבות אימת הדין סיפר: בהיותי ברוסיה היה מעשה בשני אנשים שעמדו בדין על אותה עבירה בבית המשפט, האחד ישב מפוחד ודואג בשעת הדין, ולבסוף זיכוהו. חברו ישב וסירק שערותיו וכדו' בשעת הדין שליו ובוטח ודנוהו מיד לתלייה. לכך סיים ואמר צריך לפחות לפחד לפני יום הדין, הפחד כשלעצמו יכול לגרום לאדם שיזכה בדין

ר' חיים פרינדלנדר בשפתי חיים כותב פרק שלם תחת הכותרת "חרדת הדין מגן ליום הדין" אבל בכל המאמר הוא הולך סביב זה שהחרדה היא הסיבה לתשובה, ומבסס את דבריו ע"פ ד' רבינו יונה בכמה מקומות.

וראה לשון הט"ז בסימן תקפד שכתב: א"א הלל כו'. - לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה ואף על גב שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין מ"מ צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכר לזכות.

וכן ראוי לצטט מה שכתב הצל"ח בחגיגה י"ד וז"ל:
והנה רז"ל אמרו [ראש השנה ל"ב ע"ב] שאין אומרים הלל בראש השנה ויוה"כ שמלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים. ונראה מזה שהיה לנו להיות חרדים ועצבים ביום הזה מאימת הדין עד שבשביל זה אנו נמנעים מלומר שירה, ואם כי השיר הלל הוא שמחה של מצוה ושמחה רוחנית, וק"ו שאין לשמוח שמחה גשמית במאכל ובמשתה, שאפי' בשבתות ומועדים צריך השגחה יתירה שתהיה שמחה של מצוה, כי עיקרה מצד החומר וקרוב להפסד, עד שמטעם זה כמה גדולי הגאונים הראשונים כתבו להתענות בראש השנה [עי' טור או"ח סי' תקצ"ז], ועכ"פ אף שאין מתענין אין מן הראוי להתענג בתפנוקי מעדנים רק להיות חרד וירא מאימת יום הקדוש כי הוא נורא ואיום.
ורמזו משה רבינו באורייתא יום תרועה יהיה לכם [במדבר כ"ט, א'], ולכאורה הוי ליה למכתב תעבירו שופר תרועה וכמו דכתיב ביובל, אבל הכונה שאין זה כשאר מצות זמנית כמו נטילת לולב שאם נטלו כבר יצא, אבל כאן כל היום יהיה יום תרועה, ומתרגמינן יבבא, או גנוחי גנח או ילולי יליל, וכינה היום על שם דבר זה לומר שאימת היום יהיה עליך, ולכך סמיך לו ועשיתם עולה, לפי שבמדרש רבה פרשת אמור [פרשה כ"ט י'] דייק בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני כאילו היום בראתי אתכם. ולדעתי כונתם בזה על פי מה שאמרו בפסיקתא הנ"ל שמסיים שם דבר אחר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שביום הזה כל העולם עומדים בדין והעולם מתחייבים כליה מפני שמלוכלכים בעבירות, נמצאת אומר כאילו בו ביום נבראו. וזה כונת המדרש כאילו היום נעשיתם, שמה שזוכים בדין הוא כאילו נבראו, וכן כתבו התוס' במסכת ראש השנה (דף כ"ז ע"א ד"ה כמאן) בשם ר"ת דזה היום תחלת מעשיך אתיא אפילו לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם, ותחלת מעשיך היינו תחלת מעשה הדין שהעולם נדון בו אם להתקיים. ומעתה סמיכת הקרא יום תרועה יהיה לכם, דהיינו יבבא, וע"י חרדה ואימה זו אתם זוכים בדין ונעשיתם בריה חדשה כאילו היום נבראתם עכת"ד.

וכן ראוי לצטט מה שכתב הרמב"ם הלכות חנוכה פרק ג לגבי ימי ר"ה.
(ו) ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה וראשון של פסח ויום עצרת אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל. [השגת הראב"ד - אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין א"א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל כט)] עכ"ל.

מד' הרמב"ם חזינן שימי ר"ה אלו ימים של 'תשובה ויראה ופחד'. ימים כאלה ודאי שאינם ימים לא של שמחה יתירה כמש"כ, אף לא ימי שמחה, אלא ימי יראה ופחד.

ב.

אמנם יש הבדל מהותי בנושא אימת הדין בימים הנוראים בין בעלי המוסר למאורי החסידות. ובשונה מבעלי המוסר שהגדילו והרבו לתאר את חרדת הדין. להכניס עומק פחד הדין בתוככי מעמקי הנפש. אבל בספרי החסידות, אף שמרחיביםבעניני אימת הדין. אבל לא מצינו שירחיבו בעבודה להגדיל את אימת הדין עליו. וזה ברור לכל בר בי רב שבעלי המוסר אכן הרחיבו ביסוד הדברים.

אבל הבדל נוסף שרצו להוציא בטעות ממה שכתב בספר עבודת ישראל להמגיד מקוז'ניץ, שחלוקים הם גם בשאלה האם 'אימת הדין' זו עצה לזכות בדין, או שמא אדרבה אימת הדין מונעת אותו מלזכות בדין. כי בניגוד לבעלי המוסר הנ"ל שככל שיהיה בקרבו אימת הדין, כך יותר יזכה בדין, אבל בספרי החסידות מצינו שאימת הדין רומזת לקטרוג למעלה, ואילו הזכיה בדין היא על ידי שמסיחים את הדעת מפחד הדין, וע"י בטחון בקב"ה ותשובה זוכים בדין ונחתמים לאלתר לחיים. וזה לשונו:
וכבר ידוע דברי אדונינו מו"ר הגאון מוהד"ב זצ"ל כי הכתיבה לחיים בספר, פירושו החקיקה במחשבתו של אדם. כי הרשע בזוכרו את עוונותיו ונפחד ונרעד ואין לבו ברשותו לשוב אל ה', הרי זה נכתב לאלתר למיתה, סימן לדבר המחשבות המבלבלות אותו ומפיגין את לבו באימת מות. מה שאין כן הצדיקים, הגם שהם זוחלים ורועדים מאימת ה' יתברך הם בוטחים בישועתו וחסדו ומתחזקים לשוב אל ה' והם נכתבים לאלתר לחיים וחקוק במחשבתם הכתיבה לטובה, והגם שבאים לו איזה הרהורים המזכירים לו עוונותיו אשר הם רומזים אל הקטרוג למעלה, מכל מקום הם מסיחים דעתם אל גודל התשובה ועזיבת החטא מהיום והלאה ובקבלת עול מלכות שמים ולבטוח בחסדו הגדול, ומכוונים שם ע"ב המורה על חסד הבורא יתברך שמו, עכ"ל:

אבל לדעתי זה לא מדויק כלל. כי גם המגיד מקוז'ניץ כותב שאימת הדין שרויה על הצדיקים ואין בזה משום חסרון או קטרוג, וכל ההבדל בין צדיק לרשע וכמו שכותב שם, הוא במה שמחשבות הרשע "מבלבלות אותו ומפיגין את לבו באימת מות" -מה שנקרא משתקות אותו- בשונה מכך אצל הצדיק האימה והחרדה היא זרז בשבילו 'להתחזק ולשוב אל ה'.
הבטחון הוא לא הסיבה לעצם הזכיה בדין אלא כעין סימן שאצל הצדיקים היראים הקב"ה לא מפיג ליבם וזאת בשונה מהרשעים. וכמו שהסברנו שכל ענין הבטחון אצל הצדיקים בא לומר שעם זאת שהם יראים אבל אינם משתתקים, לא כך אצל הרשעים שהיראה משתקת ומפיגה ליבם. אבל בטח לא שהבטחון לכשעצמו הוא הסיבה.
ובאמת חס חלילה להבין כך בדבריו שאלו דברים מוטעים ועקומים לפרש כך את הדברים. ונוגדים לא רק את ההגיון הישר והפשוט אלא נוגדים גם את הגמ' רש"י ותוס' שהוזכרו לעיל. ר"ה טז: כל שנה שרשה בתחילתה - שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפילה- רש"י. שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר -תוס'.

ואצטט ממש"כ בספר האור המאיר וז"ל:
והנה רבות בני עמינו לא ידעו ולא יבינו אל פעולות ה', ובמה נאוה להם לרצותו ולפייסו, ומעונתיהם יתענו, ועומדים על משמרתם לנדד שינה מעיניהם, הנה בודאי גם מזה אל תנח ידך, ומי יתן והיה לבבם זה להם כל השנה, אמנם עכשיו צריך ביותר, וזה דרך הישר אשר יבור לו האדם, תכלית ועיקר התעניות ומשמורת הוא על דרך זה, מגודל טרדות פנות מחשבות מאימת הדין, כל אוכל תתעב נפשו ואינו יכול לאכול, וכן השינה מנודד מעיניו, אפילו בהניח ראשו על כרים וכסתות לא חטפתו שינה.

ועוד כתב: כי הנה בימים האלה הקדושים והנוראים הממשמשים ובאים לקראתינו, לב כל אחד חרד מאימת הדין, אשר כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ר"ה טז א), וספרי החיים וספרי המתים פתוחים לפניו יתברך (שם ע"ב), וראוי לכל אדם לחזור בתשובה שלימה, וכל מה דכייף לאינש דעתיה - טפי עדיף (שם כו ב), כִּי יָדוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, ובפרט בימים הללו שהוקבעו לימי תשובה. ועל ידי התשובה האדם נִכְסֶה מכל המקטרגין כידוע, ומתמתקין כל הגבורות.

ג.

אמנם בספר דברי שלום (קאיידינאו) כתב וז"ל: וזהו ששמעתי על קדוש ה' רבינו ברוך אור עולם נכד הבעש"ט, שהיה אומר שהוא מתיירא משבועות יותר מראש השנה, כי בראש השנה העיקר מהמשפט והדין על הגשמיות, אבל שבועות אמרו רז"ל (ר"ה טז.) ועצרת על פירות האילן, ופירש בזוה"ק (ח"א רכו:) על נשמות ישראל ע"כ. ואכתוב כאן עוד ציטוט- "המון מצדיקי החסידות מצטטים אימרה ידועה מאד מהרבי ר' ברוך ממעזבוז זי"ע נכד הבעש"ט שאמר, ר"ה א בילקע ארויף א בילקע אראפ, אבער שבועות.... תרגום: בר"ה אדם נידון על לחמניה אחת יותר או פחות, אבל בשבועות נידונים על הרוחניות.

וזה אכן תפיסה אחרת מכל מה שהורגלנו לחשוב, ומ"מ יתכן שמכאן באה התפיסה של חלק מגדולי החסידות וצ"ב.