איסור ראיית נשים חלק ב'

מפתח עניינים חלק א-ב​

• איסור ראיית נשים
• איסור קריבה לעריות
• איסור 'ונשמרת מכל דבר רע'
• איסור 'ולא יראה בך ערות דבר'
• איסור 'ולא תתורו'
• החילוק בין ראייה בהתבוננות לבין ראיה בעלמא
• פריצות
• ראיית פנויה
• מקומות שמורגלים בהם בגילוי
• שייט בקייאקים במקום מעורב
• סיכום

ראיית פנויה​

עד כאן התבאר שפעולה היוצרת קשר בינו לבינה אסורה משום 'לא תקרבו' - וכלפי זה פנויה טהורה איננה בכלל ערוה, ורק בנדותה נחשבת כערוה; כלפי איסור 'ונשמרת' - ברור שהחשש שיהרהר ויבא לטומאה אינו תלוי באם היא פנויה או נשואה, בין אם נדה או טהורה; יש לברר מה דין הסתכלות בפנויה.

כאשר איוב תיאר את מדת חסידותו, אמר (איוב ל"א א'): 'בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה', ומכאן שההמנעות מהתבוננות בפנויה היא מדת חסידות, ויש לבאר אם גם ההמנעות מהתבוננות בפנויה נדה היא ממדת חסידות, או ששם האיסור הוא מעיקר הדין, שהרי גם הנדה בכלל ערוה.

באבות דרבי נתן (פרק ב' נוסחא א') מבואר מדוע איוב החמיר על עצמו שלא להתבונן על בתולה: 'ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה - מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום, ולמחר יבא איש אחר וישאנה - ונמצא שאני מסתכל באשת איש', וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ (סנהדרין ז' א') 'אשה שאינה נשואה - מותר למי שאינה ערוה עליו ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר כדי שלא יכשל באסור, לפי שהחסידים מתעבים את זה ואף על פי שהוא מותר - מחשש שמא תהיה אותה האשה אשת איש ויתמיד כפי שהורגל מקודם, וכך ביארו בפירוש דברי איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אבל אינו אסור', ובהלכות (איסורי ביאה כ"א ג') כתב: 'ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה - ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות - הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה' [מעניין לציין שהרמב"ם השיא את הפסוק המדבר על הידורו של איוב – אפילו בהסתכלות דרך זנות, וכך הובאה לשון זו בשו"ע (אה"ע כ"א ג') – אף שבזמנו (וסביר שגם בזמן הרמב"ם) לא נהגו הבתולות לטבול לנדתן! (הרב דוד לובינר)]; מדקדוק דבריהם ניתן ללמוד שלא חילקו בין פנויה טהורה לפנויה נדה, כי אם ההיתר מעיקר הדין היה דוקא בפנויה טהורה - היו צריכים לחשוש שמא תהא נדה והמסתכל בה לא ידע מכך, שזה חשש הרבה יותר מצוי וסביר מאשר שיתבונן בה לאחר נישואיה; אין לדחות שבזמן חז"ל הנדות לבשו בגדים הניכרים כך שאין מקום לחוש שלא ידע שהיא נדה - כי הרי יתכן שהיא נטמאה ועדיין אפילו היא לא יודעת מכך, ויתכן שנטמאה ועדיין לא היה סיפק בידה להחליף בגדיה, ובנוסף - מלשון הגמ' (כתובות ע"ב.) 'הוחזקה נדה בשכנוֹתיה בעלה לוקה עליה משום נדה' ופירש"י 'שראוה לובשת בגדי נדות' - בפשטות לא היו אלו בגדים הניכרים לכל עובר ושב, אלא רק לשכנותיה, כגון שלבשה בגד אחד או תכשיט המיוחדים לימי נדתה, ומנין שההולך ברחוב היה יכול להבחין בנדותה ולהשמר מלהתבונן בה בימים אלו; נמצא שפשטות דעת הרמב"ם היא שגם בפנויה נדה איסור ההתבוננות הוא ממדת חסידות [ומה שכתב הרמב"ם בהל' ב' "...ואסור לאדם... לאחת מן העריות... או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף" - מדבר על אשה האסורה עליו בחיתון, שהיא בכלל 'ערוה', וכפי שכתב גם בהל' א' "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים... הרי זה לוקה מן התורה... ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה", ובהל' ג' מדבר על פנויה "ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור" - ופשוט שאם אין מטרתו לבדוק אם לישאנה - שהוא אסור מדרך הצניעות והפרישות, כמ"ש בפיה"מ (אם היה זה איסור גמור - ברור שלא היה היתר להסתכל בפניה כדי לבדוק אם לישאנה, שהרי היא עדיין לא אשתו)].

גם האו"ז (א' אלפא ביתא ל"ט) כתב כדברי הרמב"ם "ודרכן של צדיקים שלא להסתכל אפילו בפנויה", אמנם רבינו יונה (אגרת התשובה י"ט כ', מובא בב"י אה"ע כ"א, בשם האורחות חיים בשמו) כתב לגבי הפסוק של איוב "ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה", והריב"ש (תכ"ה) כתב שאסור מדרבנן להסתכל בפנויה בדרך זנות אפילו היא טהורה, "ולהסתכל בה ג"כ דרך זנות אסור מדרבנן, ואסמכוה לפסוק ונשמרת מכל דבר רע".

אמנם, יש לבאר את כוונת הרמב"ם, שהרי מבואר ברמב"ם עצמו שהנדה היא ערווה גמורה, ומדוע יהא מותר להתבונן בפנויה נדה מעיקר הדין, ויש לבאר את החילוק בין הנידונים:

נראה שהסברא בזה היא שאף שביאר שנדה היא ערוה כלפי ביאתה, וכלפי איסור 'לא תקרב' - מגע של חיבה בנדה הוא מדאורייתא, אולם כל זה לא מיירי אלא בקריבה - דהיינו כשיש שותפות של שניהם, אך כאשר אין שום שותפות אלא היא הולכת לתומה ברחוב והוא מביט בה - אין פנויה נדה בכלל שאר העריות שהרי יכול לישאנה [וברור שאין להקשות מהא דסנהדרין ע"ה. "...תעמוד לפניו ערומה - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה", דכתב הר"ן שיש בזה משום לא תקרבו לגלות ערוה "בודאי שדברים אלו אינם גלוי עריות ממש אלא שעובר בהם על לאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו בגלוי עריות" - שהוא דוקא שם כשעומדת לפניו ערומה, שהוא תחילת הזנות], ובשלמא לגבי נידונים של 'קריבה' - האיסור הוא מחמת מה שמתקרבים זה לזו כעת בעת נידותה, אולם לגבי נידונים שאינם בכלל 'קריבה' - כל החשש הוא רק להתקרבות עתידית, והרי פנויה נדה מותרת להנשא לו [וקידושין תופסין בה אפילו בימי נידותה (אלא שלדעת הרמב"ם אישות ד' י"ב אינו ראוי לישאנה בימי נדתה)], וכל זאת דוקא באופן שיודע בעצמו שלא יהא בחשש 'שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה'.

כלומר, יתכן שיש חילוק בין האם האיסור הוא בביאה או בנישואין, שאם האיסור רק בביאה [כגון קדשה או נדה] - הרי שמצוה לשאתה, ואין זו ערוה כלפיו, ולכן איסור ההסתכלות בה הוא רק ממדת חסידות, משא"כ אם הוא איסור בנישואין - הרי שהיא ערוה עליו, ואסור להסתכל עליה.

לכאורה נראה שגם רש"י דרך בדרך זו, שבכמה מקומות פירש שעיקר איסור ההסתכלות הוא באשת איש: כגון מ"ש על הגמ' (עירובין י"ח:) "כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא", פרש"י "...ובאשת איש קאמר", וכן על הגמ' (שבת ס"ב:) "...יען כי גבהו בנות ציון... הלך וטפף תלכנה", פירש"י "...ונשואות היו לפיכך מספר בגנותן", וגם בברכות (כ"ד.) לגבי "טפח באשה ערוה, למאי, אילימא לאסתכולי בה", פירש"י "לאסתכולי בה - אם אשת איש היא".

אמנם, כמה אחרונים כתבו להדיא שדין פנויה נדה כדין ערוה גם כלפי ההסתכלות עליה, דכתב השל"ה (אות שכ"ט) 'ואוי להם לאלו שהולכין במחול עם נשים... קל וחומר כשמשים יד ליד ממש... והוא מסתכל אז בבגדיה ובפניה... ואפילו היא בתולה פנויה אמר איוב 'בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה', ובפרט כי רובן הן נדות כי הגיעו לוסתן - והרי היא ערוה', וכ"כ בחת"ם סופר (ה' השמטות ק"צ) 'אי באשת איש או פנויה נדה קשה מאי אריא בשעת ק"ש ותפלה - תיפוק ליה לעולם אסור משום קול באשה ערוה', וכ"כ בחכמ"א (קכ"ה ג') 'ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה, ואין חילוק בכל זה בין קטנה או גדולה, ואפילו פנויה - אם כבר פרסה נדה ולא טבלה הרי היא ככל העריות', והוסיף לבאר את הנהגת איוב: 'ואפילו פנויה שטבלה - אסור להסתכל בדרך תאוה וזנות, ועל זה נאמר בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה', וכ"כ המ"ב (ע"ה י"ז) לגבי שמיעת קול שירת פנויה '...וכן פנויה שהיא נדה - מכלל עריות היא, ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת' - הרי שהעמידו את מדת החסידות של איוב רק לגבי פנויה טהורה, אך לא הביאו את מה שקשה עליהם מאבות דרבי נתן ומהרמב"ם בפיה"מ, ואינני יודע מה יבארו בדבריהם, ולעיל הובאו דברי הריב"ש שכתב שאף שאיסור ההסתכלות אפילו בדרך זנות הוא מדרבנן - אך החמירו יותר בנידה משאינה נדה כסייג וגדר לדבר שיש בו כרת.

לדברי תוס' שדרשת 'ונשמרת' כוללת גם שלא להסתכל בפנויה, כפי פשטות הברייתא 'שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה' - מוכרחים לומר שמה שההמנעות מהתבוננות בבתולה היא רק הנהגה של חסידות כנלמד מאיוב - מיירי רק באופן שיודע בעצמו שלא יבוא לידי טומאה, ולכן צריך להיות חילוק בין ראיה לראיה - שראיה העלולה להביא לידי טומאה - אסורה גם בפנויה טהורה, והוא ק"ו מראיית חמור וחמורה, אך ההתבוננות שאינה אלא ממדת חסידות - היא דוקא שלא בדרך זנות.

התבאר לעיל שדין ערוה דרבנן הוא באותם גילויים של שוק שער וקול שמורגלים בכיסויים, אך אינו נוהג במה שרגילים בגילויו, כמבואר ברשב"א: 'אפשר דוקא ממקום צנוע שבה... אבל פניה ידיה ורגליה, וקול דבורה שאינו זמר, ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה - אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד', וכ"כ המרדכי (ברכות פ') 'פי' טפח שדרכה להתכסות... וכתב ראבי"ה כל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה - דוקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגלוי שער - לא חיישינן, דליכא הרהור', והמושכל ראשון הוא שדברים אלו משתנים בכל דור ותקופה כפי הרגלי הלבוש וההתנהגות, כי לא נראה מלשון הגמ' והראשונים שקבעו כאן 'תקנון צניעות מחייב' אלא רק קבעו מה רגילים בכיסויו - וממילא ינהג בו דין 'טפח באשה', ואין מניעה להניח שדברים אלו משתנים לפי התקופה והמקום; וכ"כ בערוה"ש (או"ח סי' ע"ה ז'-ח'): 'ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות... מיהו עכ"פ לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה, וכמ"ש המרדכי (והוא מהיראים שצ"ב), וז"ל: 'כל הדברים שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור' עכ"ל, וכיון שאצלנו גם הנשואות כן ממילא דליכא הרהור (הוספת המרדכי)'; וכ"כ הבן איש חי (שנה א' בא י"ב) 'ובסה"ק מקבציאל העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש - מותר לקרות כנגדן כיון דכל הנשים דרכן בכך'; וכן צירף זאת הציץ אליעזר (ט"ו י"א) להיתר לימוד בעת ההליכה ברחוב שיש בו נשים מגולות שער זרוע ושוק - כשאינו מסתכל בהן [כנ"ל כוונתו].

לאור זאת יש מקום לומר שבדורנו שהדרים בערים מעורבות מורגלים ביותר בראיית נשים ההולכות בגילוי שוק זרוע ושער, וכן נחשפים לשמיעת שירת נשים באמצעי התקשורת המצויים לרוב בחדרי ההמתנה בקופת חולים ובאוטובוסים וכדו' - אף שיש להם להזהר ביותר שלא להסתכל בזה וק"ו שלא להנות מכך - אולם אי אפשר לאסור עליהם ללמוד בפיהם באוטובוס אף שפרוצות אלו נמצאות לפניו, ואין לחייבם לתקוע ראשם ברצפה כשהולכים ברחוב, אלא יתחזקו בכל כחם שלא להסתכל ושלא להנות [וידועים דברי הגר"ח מוולוז'ין המובאים בכתר ראש (קל"ה) שככל שמתעסקים בשמירת העינים היצה"ר מתגבר 'הסתכלות עריות ושיחתן אמר: זה הכלל כל מה שיגדור את עצמו ויפרוש מראיה - אח"כ אם יראה ויביט - יבער בו היצר כאש, אלא כשדעתו לילך בשוק יתפלל ויבקש רחמים לבל יכשל ח"ו בשום נדנוד חטא והרהור עבירה ר"ל', אלא יש להתייחס ליצר זה כמאן דליתא, ואמר לי מורה הוראה מובהק 'שמירת העינים צריכה להעשות בצורה שאינה מורגשת, וכך נהגו הגדולים שלא להתייחס וכלל לא לשים לב אם היתה זו שואלת או שואל'; הגדרת 'ליכא דרכא אחריתא' המתירה ללכת למקום שמתגלים בו גם מקומות המכוסין של נשים (ב"ב נ"ז:) - אינה כשאינו יכול להמנע מללכת לשם, אלא כשאין לו דרך אחרת להגיע למקום שמעונין להיות בו, ראה בע"ז מ"ח: דאסור לעבור תחת אילן של ע"ז המיצל על רה"ר כשיש דרך אחרת, וכתבו תוס' ד"ה אי 'דירכא אחרינא - פי' קצר כזה, דאי בעינן למימר אפילו ארוך יותר - אם כן אין לדבר סוף', ואכמ"ל]; אם היתה בראיה לפי תומו של נשים מגולות כפי המורגל אצל הפרוצות - איסור דאורייתא של 'ונשמרת', הרי שהיינו מחוייבים למסור כל ממוננו כדי שלא ללכת ברחוב ושלא להכנס לבנק בעיר מעורבת, ואף בעיר חרדית מצויה לעתים ראיית מקומות אלו, וכמדומה שלא מקובל לחשוש לכך עד כדי כך.

אמנם כתב רבינו המ"ב (ע"ה י', ולא הביא לדבריו מקור) 'ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות - אסור, וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני... כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין, ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה - מכלל שהיא מכוסה, וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה - בכלל ערוה היא, ואסור לקרות כנגדן, ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע או כגון שיער היוצא מחוץ לצמתן - שזה תלוי במנהג המקומות', ולא זכיתי להבין את עומק דבריו, כי אם היתה כוונתו לאשה שדרכה לכסות את שערה ועתה הוא מגולה - היה נחשב כמקום המכוסה שהתגלה, אבל כשדרך נשים אלו ללכת בגילוי השער - במה שונה שערן משער הבתולות, ומה בכך שמחוייבות לכסותו מן הדין ועוברות על הדין ברגל גסה? וה' יאיר עיני.

אולי היה מקום לומר בדוחק שהמ"ב החשיב את 'טפח באשה' כערוה ממש [מדרבנן], בדומה למסקנת הב"ח (סי' ע"ה ב') שהחידוש שבשוק הוא שאף שהוא מלוכלך ואין נמשכים להרהר בו - מ"מ הכתוב החשיבו כערוה 'נראה עיקר דהסברא מבחוץ היא דאין לחוש כלל לגילוי השוק ואין צריך לומר לגילוי הרגל, ואפילו באשת איש ליכא איסורא להסתכל בהן - דמן הסתם הן מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור, ולא דמי לאצבע קטנה דידיה של אשה - דמסתמא נקיות הן, וכל שכן פנים - דיגיע לידי הרהור דאסור, מה שאין כן שוק שלה - אי לאו דגלי לן קרא דערוה היא וכן קול ושער - הוה אמינא דאין לחוש להן אפילו באשת איש אי לאו דכתיב קרא כי קולך ערב ושערך כעדר העזים דמדמשבח לה קרא בגווייהו - שמע מינה תאוה הוא'; אלא שקשה לומר כך מאחר וכתב המ"ב (ע"ה ה') שמועילה עצימת העיניים מול טפח ושער מאחר והוה מדרבנן בלבד - ואם היה מחשיב זאת כערוה ממש - לא היתה מועילה עצימת העיניים [והוסיף החזו"א ט"ז ז' שמאחר ו'אין איסור טפח מגולה אלא משום טרדא, וכמש״כ הרשב״א בשם הראב״ד - והלכך כל שאינו רואה מותר, ולאו דוקא עצימת עינים אלא החזרת מבטו ג״כ מהני כל שאין מרגשת'].

אולי ניתן להבין את דברי המ"ב עפ"י יסוד החזו"א (ט"ז ח'), ונסכם את הנקודות החשובות שבדבריו: אם 'שוק באשה' הוא רק מעל הברך - הרי שרק שם אסור במקום שאין מנהג לגלותו אבל למה שמתחת לברך לא יהיה צריך מנהג כדי להתיר - כי איננו בכלל ערוה '...ומכל זה היה נראה דשוק המוזכר כאן היינו שוק שאצל הירך, ומש"כ הראב"ד שאינו מקום צנוע באיש, אפשר דר"ל בביתו אינו מקפיד לילך מגולה קצת מן השוק, ולפ"ז לא נתבאר בגמ' דפרק התחתון ערוה ותלוי במנהג, וכמש"כ הפמ"ג, וקשה להכריע בדבר'. ועוד, שחלקי גוף האשה אינן ערוה בעצם, ואסרום חכמים רק משום ההרהור, ולדעת ר"י אין כלל איסור בראיה אלא רק בהסתכלות אבל הפוסקים החמירו גם בראיה אך הדעת נוטה שאין להחמיר בקטנה שאין היצר עליה מחמת המציאות וקוטן גופה 'ולמאי דמבואר לעיל דכל הני אינה ערוה בעיקרו אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא היה נראה דכל שאין דעתן של בני אדם עליהן מחמת קטנותן - מותר, והרי דעת הר"י שאין איסור בראיה אלא בהסתכלות, ונהי דדעת ש"פ שסתמו בזה להחמיר בראיה שעינא וליבא סרסורא דעבירה מ"מ זו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן הדעת נוטה שלא אסרום חכמים, ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן'. ולגבי ראיית שיער נשואה כתב שלא היה ראוי לאסור באשה שרואה אותה תמיד מגולה, כמו בפנויה, אלא שהפוסקים עשוה כערוה כי חייבת לכסות, ונראה שאף בפרוצה 'ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה, לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה וכי מגלה השתא חשיב ערוה אבל רואה אשה שאינו מכירה וראשה פרוע לא עדיפא מפנויה, אבל ל"מ כן בפוסקים אלא הכי קבעו חכמים דשיער נשואה כיון דחייבת לכסות עשאוה כערוה לכו"ע, ונראה דאפי' פרוצה שיוצאת תמיד בראש פרוע - אסור דלא הקילו חכמים בפריצות, והרי גם פניה וידיה יש בהן איסור בהסתכלות ויש מקום לאסור לקרות ק"ש אף נגד פניה - אלא שכל גזירת חכמים בפלס שקלוה וא"א להכביד על הציבור, ולכך הקילו בפניה ובשיער פנויה, מ"מ בנשואה שחייבת בכיסוי לא הקילו, וכ"כ במ"ב' [לפ"ז אין מקום להחמיר בראיית פאה נכרית, שהרי מורגל תמיד לראותה בפאה, ולא מצאנו גזירה מיוחדת על חבישת פאה].

אלא שחושבני שיש לסייג את הדברים, שכל מה שכתבו המ"ב והחזו"א שפריצת הפרוצות לא מתירה את החשבת המקום כ'ערוה' - מאחר ומחוייבות בכיסויו מן הדין, וגם הצנועות עדיין ממשיכות להזהר בזה - לא מיירי אלא כשהצנועות עכ"פ מחזיקות בזה, אולם סוג שינוי שהתפשט גם אצל הצנועות ביותר - יש להחשיבו כמקום גלוי, כגון מה שכיום אף הצנועות ביותר מורגלות בגילוי היד בין המרפק לכף היד, ובכיסוי הרגל בגרב ולא בשמלה, ובכיסוי השער בפאה [צנועה] - אין בזה שום 'ערוה' אף אם גילוי זה לא היה מקובל פעם. ואין להשיב שזאת התורה לא תהא מוחלפת ואלו הן 'תקנות קבועות' המחייבות גם בזמנים שהורגלו בזה ביותר - כי אין לך בהלכות הללו אלא המורגל באותו מקום ובאותה תקופה, וראה לשון רש"י (סוטה מ"ח.) שגם בקול באשה יש חילוק בין סיטואציה לסיטואציה 'כאש בנעורת - לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו - ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים, וקול באשה ערוה כדכתיב 'הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ', ומבעיר את יצרו כאש בנעורת, אבל זמרי גברי ועניין נשי - קצת פריצות יש דקול באשה ערוה, אבל אינו מבעיר יצרו כל כך - שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים', ועוד ראה בתירוץ הראשון של תוס' (ב"מ פ"ד. ד"ה יתיב), המקשים כיצד רבי יוחנן ישב על שערי טבילה, שהרי למדנו (פסחים קי"א.) שמי שפוגע באשה העולה מטבילת מצוה אוחזת אותו רוח זנונים, ותירצו שרבי יוחנן ישב שם באופן קבוע, ורוח הזנונים אוחזת רק כשפוגע בה - הרי שמה שאינו מורגל בו משפיע הרבה יותר ממה שמורגל בו, ועוד בכתובות ס"ה. 'בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא - נפל נהורא בבי דינא, קם רבא על לביתיה תבעה לבת רב חסדא' - שגורם ההפתעה הוא שגרם לזה, וחושבני שאין צורך להאריך בביסוס זאת - שהוא דבר הידוע לכל איש.

אמרו חז"ל (ברכות ס"א.) 'כל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא', ופירש"י 'אחורי אשת איש, מגבהת בגדיה מפני המים - וזה מסתכל בה', והוסיפו תוס' שמדובר 'אם רגיל בכך, לפי שיבא לידי נאוף - וסופו יורד לגיהנם' - הרי שההסתכלות עלולה להביאו לגופו של איסור כשרגיל בכך.

עוד אמרו (ב"ב נ"ז:) 'ועוצם עיניו מראות ברע - א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא - רשע הוא, אי דליכא דרכא אחריתא - אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה', שפשטות הגמ' מיירי במי שעובר במקום שחלקי גופן מתגלות, ואם יכול שלא לעבור שם - הוא רשע, וגם כשחייב לעבור דוקא משם - מעלה גדולה היא שלא להסתכל [יש לנסות לבאר מדוע קראוהו 'רשע', שהרי ההולך במקום הכביסה כי שם היא הדרך הקצרה/נוחה/זולה/מהירה וכל כיו"ב - הרי עושה זאת לצורך, ומאחר ומשתדל שלא לראותן - אין עליו טענה, אולם כשיש לו דרך אחרת באותו אורך/נוחות/מחיר/מהירות - ועם זאת עובר בדרך שבה מצויות הנשים - הרי מוכיח שנוטל על עצמו סיכון שלא יצליח לעצום לגמרי את עיניו, ויראה אותן על הכביסה, וכלפי היבט זה של חוסר אכפתיות לסיכון - קראו לו 'רשע' (בדומה לזה מצאנו שאחד הגדרים של עם הארץ לגבי דמאי הוא שמתארח אצל עם הארץ, ושאל הגרנ"ק זצ"ל בשיעוריו - מה דינו כשהוא מתארח אצל עם הארץ אך מעשר שם, ונקט שגם הוא נחשב כעם הארץ, מאחר וכשמתארח אצל עם הארץ הרי מכניס עצמו לסיכון סביר שיאכל שם משהו שאיננו מעושר [אמנם, שם הגר"א פירש שאם הוא מעשר שם - איננו בכלל ע"ה])].

שמעתי אומרים שהשט בקייאק במקום שיש בו נשים נכשל במ"ש חז"ל 'העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעוה"ב', וכן דומה הוא למי שהולך במקום שהנשים מכבסות ומתגלה חלק מגופן, ויש לו דרך אחרת ללכת בה, ומסתכל בהן - שהוא נחשב רשע, ובפרט שבקיאקים הרי מדובר לעתים במקום מכוסה שמתגלה לפתע - שבודאי יותר מסוגל לגירוי מאשר במה שחשוף לגמרי.

אמנם, לא הבנתי את ההכרח לדמיון בין קיאקים ל'עובר אחורי אשה בנהר', שהרי רש"י פירש שגמ' זו עוסקת באשת איש - ושם בד"כ נמצאות פנויות, שאיסור ההסתכלות בהן אינו אלא ממדת חסידות; וכתב תוס' שמדובר במי שרגיל בכך - כי סופו לבוא לידי ניאוף - ואינו דומה למי שנמצא שם פעם בשנה, וגם נמצא שם לצורך עצמו ולא מתוך מטרה ליהנות מהערוה; ובפרט שלביאורי המפרשים (עפ"י תוס' בע"ז) - הגדרת 'דרכא אחריתא' היא רק כששתיהן שוות - אך אם בכל מקום שיש קייאקים יש גם בנות - נחשב שאין דרך אחרת, שאז זו רק מדת חסידות שלא להסתכל בהן [ומה שיכול שלא ללכת למקום הקיאקים - לא הופך זאת ל'ליכא דרכא אחריתא'; אמנם, ראה אג"מ (אה"ע א' נ"ו) שכתב 'צריך לומר דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור רשאי לסמוך על עצמו שיסיח דעתו מהן ולא יהרהר מחמת שיסתכל בהן כשיש לו צורך ללכת שם לצרכי פרנסתו וכדומה ואינו מחוייב לחשוש ע"ז ביותר ולהפסיד ממונו ולמנוע משאר צרכיו, ורק כשאין לו צורך לעבור כאן כגון באיכא דרכא אחריתא וה"ה כשאין לו צורך לילך שם דהולך רק לטייל שאף בליכא דרכא אחריתא הוא אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו דהא זהו האיסור ונשמרת - שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר, אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר' - ולפ"ז צריך לאמוד את מדת הצורך שיש בזה; ועוד, יש שביארו שהבעיה היא רק בכך שמכניס עצמו למקום סכנת הרהור ולא תהיה לו שמירה מן החטא]; ועוד, הרי שם התגלות הפריצות לא גרעה מהליכה ברחוב בעיר מעורבת - שהיא מקרית ולא מכוונת, ואף שמצב הרוח שיש שם לבנות, ומנהגן לצרוח בקול מקשה על הנסיון - אולם עדיין אין זה בכלל 'אין לו חלק לעוה"ב'; ובפרט שבגמ' מדובר במי שמסתכל בנשים - ולא במי שמסתכל על הקיאק הנהר והנוף ובמקרה רואה גם חלק מגופן[1]. מודגש בזאת שהנידון בזה איננו האם השייט מותר, אלא רק האם על זה נאמר 'אין לו חלק לעוה"ב'.

• איסור 'לא תקרבו לגלות ערוה' עניינו תחילת הקשר בינו לבינה, ואף לגבי אביזרייהו אמרו 'יהרג ואל יעבור', אך איסור זה לא רלוונטי לגבי הסתכלות בעריות, מאחר ושם רק הוא פועל והיא רק אובייקט פסיבי [היוצא מן הכלל היחיד שמצאנו שאמרו חכמים 'ימות ואל תעמוד לפניו ערומה' שכתב הר"ן שיש בזה משום 'לא תקרבו לגלות ערוה' - הוא דוקא שם כשעומדת לפניו ערומה למלא תאוותו, שהוא תחילת הזנות, וברור שיש בזה קשר ביניהם].
• גם במעשים המקשרים אותו ואותה האסורים מחמת 'לא תקרבו לגלות ערוה' - הוא איסור רק באשה האסורה עליו, אולם פנויה טהורה אינה בכלל ערוה כלפי זה.
• עוד אסרה התורה 'ונשמרת מכל דבר רע' - שעניינו הבאת האדם להרהור שסופו טומאה, וכלפי איסור זה אין נפ"מ באם האשה כאן או לא ובאם יש לו קשר עמה או לא, כפי שאסרו להסתכל בבגדי צבעונין ובבהמות הנזקקות - שמא יבוא לידי טומאה, וכמובן שאין נפ"מ באם מסתכל באשה במקום מגולה או מכוסה.
• הסתכלות לשם הנאה - אסורה מחמת 'ונשמרת', ולא מחמת קריבה לעריות, וממילא אין איסור זה נפ"מ בין ערוה לפנויה, ובין טהורה לנדה.
• כל זאת כשמסתכל להנאתו, אולם ראיה לפי תומו, כלומר ללא כוונת הנאה - אינה אסורה מעיקר הדין, אא"כ הוא מכיר בעצמו שכלפיו הוא בכלל '...שלא יבוא לידי טומאה'.
• עם זאת בראיה של מקום הרגיל להיות מכוסה חששו שתביאנו לידי הרהור, והוא הקרוי 'טפח באשה', וביאר הרשב"א דמיירי במקום שבד"כ מכוסה, וראִייתו בשעה שהוא מגולה - מסוגלת להביא להרהור. ככלל, לומדים מרשב"א זה שהמקומות המכוסים אינם מוגדרים בדיוק, ואינם נמדדים במיקום מדוייק ובסרגל, אלא כל דבר שבאותו מקום וזמן רגילים שלא לראותו - הרי שגילויו מסוגל ביותר לעורר הרהור, ופשוט שדברים אלו משתנים לפי מקום וזמן, ובפרט לפי סיטואציה, שהרי כלה שתלך בבגדי כלה לחנות בבוקר שלאחר החתונה - תמשוך את תשומת לב כולם אף שבחתונתה אמש בגדיה לא היו מוגדרים כמעוררי הרהור, שהרי התאימו לסיטואציה.
• ומה שאין איסור בראיית המקומות הרגילים בגילוי - הוא מפני שלא חששו שיבוא לידי הרהור, שהרי סוף סוף ההרהור איננו תכלית האיסור אלא 'שלא יבא לידי טומאה' ‏(אג"מ), אך יש לאדם להכיר את עצמו, שיש שיצרו מושכו דוקא לפרוצות, ויש שהפרוצות דוחות אותו ונמשך דוקא לצנועות.
• במציאות החיים שלנו שנשים לבושות פחות מבזמן חז"ל, וכמו כן, הנשים מצוייות בינינו יותר - בפשטות המקומות הגלויים תדיר מביאים פחות להרהור מאשר מקום מכוסה שלפתע התגלה - עכ"פ אצל חלק מהגברים, אשר על כן הדמיון לימי חז"ל אינו זהה, כי מה שבזמנם היה מכוסה - בזמננו מגולה באופן תדיר, וממילא הרבה פחות מביא לידי הרהור, עם זאת - הכל תלוי בסיטואציה, שהרי פשוט שכשחצאית עולה מחמת הרוח ומתגלה חלקו התחתון של הרגל - ההרהור בזה מצוי אף שאם מעיקרא החצאית היתה פחות ארוכה - מקום זה היה גלוי ולא היה מביא לידי הרהור - ועל זאת קאי הגמ' של 'ההולך אחר אשה בנהר' - ששם מצוי יותר שיהיה גילוי רגעי מפתיע ומעורר.
• במציאות זו, אף שההולך ברחוב ומצליח שלא לראות דבר - קדוש יאמר לו, אולם אין איסור הליכה וראיה לפי תומו, ובלבד שמכיר בעצמו שאינו נמשך אחר הראיה לפי תומו.
• באותם האופנים שהוא מכיר את עצמו שלא יביאוהו לידי הרהור, וכמובן כשאין מטרתו הנאת ההסתכלות - אין איסור מוגדר בראיית מקומות הרגילים להיות גלויים, אם לא מפני מדת חסידות של 'מה אתבונן על בתולה', ולכאורה אין לאוסרו להמצא במקום שמצוי בו גילוי בשר זה, כשיש צורך אמיתי בהמצאו דוקא שם, כגון בהליכתו ברחוב עירו, וכן כשיש לו צורך אמיתי בהנאה ממקומות טבע נאים, והוא הקרוי 'ליכא דרכא אחריתא'.
• בראיה שיש בה הנאת הלב אך הוא מכיר עצמו שלא יבוא לידי טומאה - יש לחלק בין ראיית אשה האסורה לו ובין ראיית פנויה שמותרת לו מעיקר הדין, כפי שמצאנו שאיוב השתבח שלא התבונן אפילו על בתולה, ומשמע שאין זו אלא מדת חסידות; טעם מדת החסידות מבואר באדר"נ שחשש שמא יתרגל להרהר/להביט בה, ויעשה כך גם לאחר שתנשא; בפשטות גם פנויה נדה היא בכלל ההיתר, שהרי יש לו בה היתר נישואין, וצ"ע מדוע הפוסקים אסרו בזה.
• יש להפנים שהיחס הרגשי לנושאים אלו תלוי מאד בחינוך, שישנן קהילות שבהן הדגישו מאד את הסתרת הנשים כדי שלא תַּכְשלנה, וישנן קהילות שבהן הדגישו דוקא את השמירה החזקה של הגברים כדי שלא יִכָּשלו, וישנן קהילות שבהן הדגישו דוקא את התובנה שיש לעסוק בעניינים אלו כמה שפחות, כי העיסוק בזה אדרבה מגדיל את הנסיונות והקשיים, וככל שהאדם מרגיל את מוחו לעסוק בדברים אחרים - הנסיון קטן, ואם ראה מראה שאינו ראוי - ימשיך הלאה בלי להעמיק לחשוב על כך, וקשה מאד למי שחונך בגישה מסויימת - להזדהות עם בעלי הגישות האחרות.

---

[1] קיבלתי מכתב שתוכנו שיש דברים שאנשים רואים כדבר גרוע, ולא יודעים בדיוק להסביר למה, 'ואם לאו נביאים בני נביאים הם', שצודקים הם שיש בדבר איסור, ולא יודעים את האיסור בדיוק ואומרים משהו אחר, ודוגמת הקיאקים היא דוגמא יפה לזה, שבאמת הכל מודים שאין ראוי לילך למקום כמו שם, כי יש שם מכשולות גדולים, שמירת העינים שם חוגגת. אז גם אם אצלך זה לא משחק, כי אתה כבר עברת את הגיל, או יודע לשלוט בעצמך, או כל מיני סיבות אחרות, אצל אחרים זה אש בנעורת; אז מה אכפת לך אם אנשים יחשבו שאסור בגלל איסור כזה או אחר, באמת לא ראוי כלל ללכת לשם! ומי שתולה זאת באיסור פלוני, שיתלה, גם אם הוא לא צודק, ולמה לקלקל אותו. שיחשוב שזה אסור ולא ילך, לא יהיה לך בזה עבירה אם 'תציל' אותו מלחשוב שזה אסור; אדרבה אם ע''י מאמר שלך מישהו ילך ויכשל, אני לא מקנא בך... והרי אתה ודאי מכוין לשם שמים, זה פשוט, אז למה להיכנס לכזו בעיה? חושבים שזה אסור בגלל... שיחשבו; הפריע לי שכאילו חיפשת לצדד לחפות על איסור בזה.

השבתי: אני רואה את הדברים בצורה כזו: יש בעם ישראל רבנים בעלי תפקיד ציבורי, שמטרתם אמורה להיות לתקן את הכלל, ובפעמים רבות כשאתה קורא את דבריהם - הרושם הוא שיש כאן 'פסק רבני' ולא 'פסק הלכתי'; הדוגמא החביבה עלי היא העירוב של לונדון ששמעתי שהרבנים החרדים התנגדו לעשייתו לא בגלל הלכות עירובין אלא כדי שבנות ישראל לא תלכנה מקושטות בעיר של נכרים פרוצים, תוסיף לזה איסור שימוש במטריה שיתכן שלידתו מהחשש שיטלטלו ברה"ר, ואיסור רכיבה על אופנים שיתכן שלידתו בחשש שיצאו מחוץ לתחום, לענ"ד. זה הרבנים, וזה תפקידם; אמנם, אני לא רב, אלא אברך שכותב מאמרים הנראים כהלכתיים; במאמרים שלי יש ניתוח של נושאים - מה לענ"ד כוונת חז"ל והראשונים, ולא התפקיד שלי לערבב במאמר מה עלול לצאת מכך; כשמערבבים בדיון ההלכתי את השיקול הרבני - אין לדבר סוף, אתה מוצא שהרב וואזנר אסר לנשים לנהוג, והביא ראיה מרכיבה על בהמה - וההשוואה הרי לגמרי לא במקום, אלא שהוא החליט משיקולים שונים שלא ראוי שנשים תנהגנה; אתה מוצא שאותו שליח רצה להלחם בפאות ועירב את דעותיו האישיות בהצגת הנתונים לגבי תקרובת ע"ז, וכו' וכו' - הספרות הרבנית מלאה תערובות של אג'נדה עם דיון הלכתי טהור. אני לא נמצא שם; לא יתכן לכתוב על שמירת העיניים ולהעלים מהציבור שאיסור הסתכלות בפנויה פחות חמור ממה שמציגים אותו - זה עיוות. עם זאת - ונשמרת מכל דבר רע מחייב את האדם להכיר את עצמו ולדעת היכן הוא במצב של 'קאקי חיוורי' והיכן הוא במצב של 'אש בנעורת', אך זה לא קשור לדיון מה חומרת איסור ההסתכלות בפנויות, ולא יתכן לקשור אותם זה בזה. רב יכול להחליט להורות בעירו שלא יהיו גנרטורים מהחשש שמא ישתמשו בנכרי שלא כדין כדי להפעיל אותם במקרה של תקלה, אבל אסור לערב את שני הדברים כאשר הדיון הוא רק השימוש בחשמל בשבת, או רק השימוש בנכרי בשבת - זה פשוט זריעת כלאים. מי שרוצה לתפוס אותי בשגיאות כדי להוקיע אותי - יחפש בנרות, ומה בכך?