נשירת הנוער וסיבותיה
מהי נשירה? נשירה היא עזיבתו של החניך את המגזר שגדל בו והליכתו למגזר אחר. בין כשעובר למגזר רשמי ובין כשעובר למגזר לא רשמי כגון 'נוער רחוב' או 'מגזר פשע'. האדם מטבעו אינו נוטה לשנות את תרבות גידולו, שהרי רבדי זכרונות הילדות שלו נרבדו על המגזר שגדל בו, ועליהן מושתתת אישיותו, וכל מעבר מגזר מצריך כח לעשות את השינוי הגדול הזה, ולהסתגל אל החיים החדשים, ומכאן שצריך סיבה כדי לנשור. הסיבה העיקרית לנשירה היא כשהחניך חי במגזר מסויים והוא נחשף מעט לחיי מגזר אחר, והוא סבור שהחיים במגזר האחר טובים ונוחים יותר מהחיים במגזרו, ותחושה זו גורמת לו לחשוב על האפשרות לערוק אל המגזר האחר, וברגע שפער-הנוחות בין מגזרו למגזר האחר נעשה גדול, והוא מתמיד לאורך זמן, מתחילה להתבשל בו ההחלטה לערוק, ולבסוף נופלת החלטה סופית והוא עובר ונושר. בדרך כלל נער שטוב לו במגזרו לא ינשור אף אם נדמה לו שהחיים במגזר אחר טובים יותר, ורק נער שסובל במצבו הנוכחי עלול לנשור, אלא שלפעמים עצם מחשבתו שמפסיד את 'העולם המאושר', יכולים לגרום לנערים מסויימים סבל שיוביל אל הנשירה.
הסיבות שמחמתן נראה לחניך שהחיים במגזר האחר משתלמים יותר, הן רבות ומגוונות, ובדרך כלל הדבר תלוי באיזה מגזרים מדובר. עיקר הנשירה נעשית בגיל ההתבגרות, כלומר עד גיל עשרים ושתים בערך, אך יתכנו נשירות בגיל מאוחר יותר שתחילתן התחילו להתבשל בגיל ההתבגרות וגמרו את בישולן אחר גיל ההתבגרות. מוחם של הנער או הנערה בגיל ההתבגרות, אינו בר סמכא מחמת שתי סיבות. א. מוחם עדיין לא גמר את גידולו, עד שיגמרו את התבגרותם. ב. בגיל ההתבגרות הנערים חווים טלטלות רגשיות שעיקרן קשור להתבשלות התאוה, וזה מהוה כעין מסך ערפל המערפל את צלילות חשיבתם וגורם להם לפעמים לקבל החלטות שגויות ופזיזות, או לנהוג מתוך תסכול.
הנשירה הנגרמת מחמת 'פער הנוחות בין המגזרים', תלויה בשילוב של רמת הסבל שסובל החניך במגזרו ורמת הנוחות שהוא סבור לקבל במגזר האחר. 'פער הנוחות' אינו תלוי במציאות האמיתית שבמגזר האחר, אלא במציאות שאותה מדמיין הנער. נער שלא יחשף כלל לחיי המגזר האחר או שיחשף בעיקר למצבי הסבל של המגזר האחר, לא ידמיין 'פער נוחות' ולא ירצה לעבור ממגזרו. אמנם נער שלא נחשף כלל לחיי המגזר האחר, מעולם לא חשב על חיי המגזר האחר, ומשכך לא חוסן באמת מפני אותו מגזר, ואם יום אחד יחשף אליו הוא עלול לנשור. על כן כדי למנוע נשירה צריך שהנער לא יסבול במגזרו, וכן צריך שיחשף מעט לחיי המגזר האחר ויבין למה לא משתלם לו לעבור לשם, ובשילוב שני הדברים הוא יחוסן מפני הנשירה. אמנם אפילו נער שטוב לו במגזרו והוא מחוסן יפה נגד נשירה, אם הוא יהיה בחברה שנמצאת בתהליך נשירה הוא עלול לנשור רק מחמת הסחף החברתי, וכשם שאדם אינו נושר בלא סיבה גדולה - כי אדם לא עושה מעשה גדול ללא סיבה - כך לא ישחה נגד הזרם בלא סיבה גדולה, כאשר הוא נמצא בחברה הזורמת אל הנשירה.
בדרך כלל נער שרוצה לנשור, הוריו ומחנכיו נלחצים ונעשים כעוסים ומתוסכלים, ואז מגבירים אצלו את 'פער הנוחות' והוא מתקדם עוד בנשירה, והם נעשים יותר מרירים, וחוזר חלילה עד הנשירה הסופית. על כן יש לנהוג להיפך - עד כמה שכוחות הנפש של ההורים מאפשרים להם - ונער שרוצה לנשור יש לוותר לו על הרבה דברים ולהיטיב לו הרבה כדי לצמצם לו את 'פער הנוחות', וככל שיצליחו להשהות את הנשירה כך יש סיכוי שבסוף לא ינשור משתי סיבות. א. צמצום פער הנוחות. ב. עם הזמן מוחו גדל ואולי יבין את ההשלכות של הדברים. לאמיתו של דבר כל נער שנושר, הוא יהיה שמח מנשירתו בתחילה, אבל בהמשך חייו יהיה לו מאוד קשה להסתגל לגמרי למגזר האחר, וגם אם לבסוף יחזור למגזרו, לא יצליח להדביק את הפער שהפסיד במגזרו המקורי, והוא יהיה בין המגזרים, וככל שהפער בין המגזרים גדול, כך יהיה מצבו טראגי יותר. מצב זה היה קיים גם בתקופת ההשכלה לגבי התבוללות בחברה נוצרית.
גם נער שכבר נשר ועבר לדרך חיי המגזר האחר, אם ייטיבו לו מחנכיו גם במצבו העכשוי, הוא יקבל טובה רבה ממגזרו המקורי, ואז כשיבוא יום ותתנפץ לו בפניו המציאות האמיתית שבמגזר האחר - שהרי 'האושר התמידי נמצא רק בדמיונו של הקנאי' - הוא יתחיל לחשוב לחזור או להתקרב אל מגזרו המקורי - כי כשאדם עובר זעזוע בחייו הוא מנסה לחזור לחלקים המבוססים שבזכרונות נפשו, שהם התקופות היפות שהיו בחייו, שהם בדרך כלל זכרונות הילדות שלו - אבל אם יכעסו עליו הוריו ומחנכיו ויזרקוהו יהיו לו זכרונות רעים ומרירים ממגזרו המקורי, וגם כשיסבול בחיי המגזר האחר לא יחזור אל מגזרו. הורים המגדלים ילד המתחיל לנשור, צריכים לקנות שתי 'שסתומי אוזניים' ושתי 'שסתומי עיניים' ולא לחשוב לרגע מה יאמרו השכנים והאחרים, אלא לחשוב רק על טובת הנער או שאר בני המשפחה. כשיש סכנת נפשות - גשמית או רוחנית - דוחים את השבת, קל וחומר שדוחים את שאלת 'מה יגידו'. כמובן הדבר לא קל, אבל זו הדרך הנכונה. הנער בעיני רוחו מזהה - בטעות - את מחנכיו עם דרך חינוכו, ושנאה אל מחנכיו מובילה לשנאה אל מגזרו ומרבה נשירה, ואהבה אליהם מביאה אהבה אל מגזרו. ישנם נערים שמלאים כעס על מחנכיהם וחלק מהחלטתם לנשור נובעת מרצון לנקום במחנכיהם, המשולב עם 'מרד הנעורים' האופייני לתקופת ההתבגרות.
בעשרות השנים האחרונות הולכת ומתרגשת עלינו ועל כל העולם 'נשירת הטכנולוגיה'. לאמיתו של דבר אין נשירת הטכנולוגיה שונה מהותית משאר הנשירות, אלא שהטכנולוגיה היא כלי כביר לחשוף את הנער לחיי המגזר האחר, וכלי הטכנולוגיה עשויים בצורה כזו שבעולם הווירטואלי נדמה שהחיים של כולם טובים ומאושרים - כי האנשים מעלים לשם רק את הדברים הטובים שבחייהם - וכשנחשפים שם 'למגזר האחר המאושר', נושרים. אמנם נשירת הטכנולוגיה מסובכת יותר, כי היא מלווה בהתמכרות של הנערים להנאות כלי הטכנולוגיה, ואז נמצא שהוא מתמכר לכלי שמביא אליו את תרבות המגזר האחר 'המאושר', ונשירתו כמעט מובטחת. עוד דבר שלישי ועיקרי נמצא בנשירת הטכנולוגיה, והוא חוסר הצניעות מכל הסוגים המצויה בשפע בעולם הוירטואלי הזורמת אל מוחו של המתבגר שבלאו הכי כבר מוטרד בנושא. כששלושת סיבות אלו מצטרפות יחד - בכלי הטכנולוגיה, מה יעשה הנער ולא יחטא וינשור. אפשר לחנך את הנער להתרחק מכלים אלו, אבל אם אחד מחביריו או כמה מחביריו יחשפוהו על כרחו לדברים אלו, קשה לצפות מנער להתרומם מעל 'ההנאות הטכנולוגיות'. חברים יכולים לעשות בנער בתקופה קצרה שינוי מהותי לטובה או לרעה, מה שלא יצליחו לעשות בו טובי ההורים והמורים אף בזמן גדול ובמאמץ גדול.
הנשירה היא צעד גדול המצריך כוחות נפש, ועל כן ישנם חלושי אופי רבים שלא נושרים, מחמת העדר כח לעשות שינוי. לאמיתו של דבר לא תמיד נכון להעריך נער מסויים שלא נשר יותר מנער אחר שנשר. לפעמים נער זה לא נשר רק מחמת שהוא מטבעו חלוש אופי וחסר אומץ לעשות אחרת ממה שאומרים לו. נער עם אומץ לב שלא נשר, ראוי להערכה אמיתית, וכנגד זה נער שהוא בחברה הנושרת ולא נשר והוא חלוש אופי, ולמרות זה שהוא חלוש אופי הלך נגד הזרם החברתי, ראוי להערכה. אמנם קיימת גם 'נשירה שבלב' - שהאדם רואה עצמו קשור למגזר האחר ובוחר בדרך חיי המגזר האחר, אלא שאין לו את האומץ כלפי חוץ לעשות את השינוי - מצב זה הוא טראגי לנושר מבחינה נפשית יותר מהנשירה האמיתית. יש גם 'נושרים שבלב' הפוסחים על שתי הסעיפים ושסועים בנפשם. אמנם לנושרים שבלב יש עדיפות כיון שכשיתבגרו ויראו שטעו, יהיה קל עליהם לחזור לתלם. נושרים שבלב בתוך מוסד ישיבתי הם סכנה לחברה יותר מהנושרים האמיתיים, כי קשה לזהותם בזמן, אך הדבר תלוי אם מדובר בנער מופנם או משפיע.
הפתרון לנשירה מתחיל מהילדות המוקדמת. 'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כב,ו). צריך לחנך את הילד והנער בצורה הנוחה לו לפי טבעו ולא להכניסו למיטת סדום או לעיגול של חוני המעגל ולהתאים את טבעו לדרך החינוך, וכן לא לחנכו בכפיה יתירה ולכפות עליו הר כגיגית ולומר לו אם אתה מקבל את דרכינו מוטב ואם לא כאן תהא קבורתך. יש לחפש בעדינות ולמצוא את דרך החינוך המתאים לטבעו, ואם צריך יש להתאים דרך חינוך לכל ילד וילד במשפחה. אולם יש להבחין בין 'חנוך לנער על פי דרכו' לבין 'חנוך לדרך על פי הנער'. יש להתאים לנער רק את 'דרך החינוך' ולא את 'דרך החיים'. יש למצוא את הדרך המתאימה לחנכו כדי שילך בדרך החיים שבה כולם הולכים. 'דרך החיים' מסורה לנו מדור לדור יחד עם התורה, אך 'דרך החינוך' לא תלויה במסורת, יתכן שבדור אחד יחנכו בדרך קשה מאוד ויהיו בו אחוזי נשירה מועטים, ומאידך בדור אחר אילו יחנכו בדרך זו יאבדו את רוב הנוער, כי בדור הראשון לא היה לנערים מגזר אלטרנטיבי או שאף במגזר האלטרנטיבי היו מחנכים כך, ואילו בדור האחר יש מגזרים 'נוחים' סביב המגזר והניסיון לנשור גדול יותר.
יש למלאות את הילדות והנערות של הנער בחוויות טובות, ובפרט בחוויות טובות הקשורות לדרך התורה והמצוות, כי אז יהיה סיכוי נמוך יותר שהנער ימצא מגזר נח יותר בהרבה עד כדי שיצדיק את הנשירה. כמו כן יש לתת לנער מרחב מחיה בכל מה שאינו קריטי לחינוך ולא לכבול אותו, נער הכבול יתר על המידה המתאימה לו, עלול להתמלאות אט אט בפנים במרירות שתתפרץ בכח ביום בהיר ותשבור את הכבלים והחומות שבנו סביבו. בתנאי מחיה קשים המאלצים את ההורים לא לשהות עם ילדיהם במשך היום, או שמאלצים אותם להיות קצרי רוח, חובה על ההורים להתאים את כמות הילדים הנולדים לאפשרויות. ריבוי ילדים יותר מכדי האפשרות אינה מצוה. כמו כן חומרות והנהגות הנעשות בבית מתוך עצבות וקושי, משפיעות הרבה על 'פער הנוחות' ומרבות נשירה. בדרך כלל בית שעובדים בו את ה' 'בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח,מז), פחותה בו הנשירה מאשר בבית שבו התורה והמצוות הם עול הנעשה בעל כרחם, ואין זה תלוי כמה מחמירים אלא תלוי אם זה נעשה בשמחה או לא. כמו כן יש לתת לנער פסקים ברורים כדי שלא יסתבך בספיקות הלכתיות המהוות נטל נפשי עליו.
מריבות פנימיות ושנאה 'בתוך המגזר' מרבים מרירות וכעס, ומגדילות את 'פער הנוחות בין המגזרים' ומרבים נשירה, וגם כיון שקבוצה זו מזלזלת בזו, זה עלול לפתח בנער ספיקות על כל דרך חינוכו. אידאולוגיה מסובכת ולא עקבית, או עמוקה מכדי שנער יכול להבינה לאשורה, מקשה על החינוך. דרכי לימוד מסובכות ומפולפלות המתאימים רק לטובי המוחות, מזיקים קשה לבעלי המוחות הרגילים והחלשים, ולעומת זאת לימוד הצמוד להלכה - שיוצא ממנו לכל התלמידים דברים פרקטיים - מרבה סיפוק, על כן יש להעדיף מסכתות שההלכות שלהם נוגעות לכל אחד ואחד. לבישת מלבושים חמים מאוד בימות הקיץ רק כדי לשמר מנהגים קדומים, הוא נטל על החינוך, ואף פוגע בתדמית של 'עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' (דברים ד,ו), שגם בלאו הכי היא בשפל גדול. בכלל באופן כללי שפלות המגזר בעיני עצמו ובעיני אחרים הוא זרז לנשירה, וחשיבות המגזר בעיניו ובעיני אחרים, הוא חסם בפני נשירה. כמו כן מנהיגים דגולים במגזר הם חסם בפני נשירה, ומנהיגים דגולים במגזר האחר הם זרז לנשירה. נשירה ממגזר שומרי התורה וחזרה בתשובה הם שני דברים שיושבים על אותו ציר אלא שהם דבר והיפוכו - מה שמהוה זרז לנשירה, מהוה חסם לחזרה בתשובה, ומה שמהוה חסם בפני נשירה, מהוה זרז לחזרה בתשובה. נמצא שחשיבות מגזר שומרי התורה אצל דעת הקהל הכללית במדינה היא גופי תורה והיא בלב ליבה של היהדות, ויש לשקול הרבה לפני שעושים מעשה ציבורי שמלבה את השנאה אל ציבור שומרי התורה - שנאת שאר המגזרים אל ציבור שומרי התורה היא חילול השם לכל דבר, ואין חילול השם גדול מזה, שאומרים 'אלו שלומדים תורה, ראו כמה מכוערים דרכיהם' (יומא פו.). טענות המופנות כנגד ציבור בני התורה מציבורים אחרים, יש ליתן עליהם את הדעת ולמצוא דרכים להסיר מעלינו את השם הרע הזה, שהשלכותיו אדירים.
כאמור לעיל, יש לחנך את הנער לפי דרכו כדי שילך בדרך שבה כולם הולכים, כלומר שילך בדרך שמירת התורה והמצוות, ובשביל זה יש להקנות לכל נער ונער השכלה תורנית כפי מה ששכלו וטבעו מאפשר, ואם אפשר רצוי גם שיעלה על דרך תלמידי החכמים ויעסוק בתורה כל ימיו, אך יש כאלו שטבעם אינו מתאים להיות באמת 'איש ספר', ואלה יכולים לסייע רבות לעם ישראל במה שטבעם מתאים לו. המצב הקיים בכמה מקומות שכל מי שלא נעשה איש ספר אלא 'יוצא' לעסוק בפרנסת ביתו, הוא חריג והוא מחוץ לחברה העיקרית, הוא עוול לאלה שמטבעם אינם מתאימים לדרך זו, וגם הוא לא היה נהוג בהיסטוריה בכל משך הגלות.
בחינוך ונשירה כמעט שאין כללים, אפשר לומר רק שתי כללים. א. 'שאין כללים בחינוך והכל הוא אינדיבידואלי לפי החניך'. ב. שהקיצוניות לכאן או לכאן, מונעות מהילד לגדול תקין, וממילא מרבות אי הצלחה בחינוך - בחינוך צריך שתהא 'שמאל דוחה וימין מקרבת' (גמרא בסוטה מז.).
באופן כללי החינוך, הזוגיות, ובקיאות בנפש האדם, במשפחה הם שלשה דברים המשפיעים זה על זה לטובה או לרעה. חוסר הבנת המחנכים לבעיותיו של הנער מרבה אצלו תסכול ומקשה על חינוכו. כמו כן אם הנער מרגיש חוסר פתיחות או בושה לדבר על התמודדויותיו, נוצר מצב שהוא מתמודד עמהם לבד וזה נטל כבד עליו. יש ליתן במוסדות את האפשרות של מענה לשאלותיו האישיות של הנער בצורה אנונימית, כגון על ידי מכתבים. נשירת הבנות סיבותיה קרובות לנשירת הבנים, אלא שמשמשת בה סיבה עיקרית של רצון לתשומת לב ויחס, ויש ביד ההורים והמורים למלאות הרבה מחיסרון זה. יש להיות ערניים לכל שינוי בנער ולגלות בזמן את הסימנים הראשוניים של הנשירה, הפתגם אומר: 'כבה גץ בתחילתו, וסתום פירצה בתחילתה'.
הסיבות שמחמתן נראה לחניך שהחיים במגזר האחר משתלמים יותר, הן רבות ומגוונות, ובדרך כלל הדבר תלוי באיזה מגזרים מדובר. עיקר הנשירה נעשית בגיל ההתבגרות, כלומר עד גיל עשרים ושתים בערך, אך יתכנו נשירות בגיל מאוחר יותר שתחילתן התחילו להתבשל בגיל ההתבגרות וגמרו את בישולן אחר גיל ההתבגרות. מוחם של הנער או הנערה בגיל ההתבגרות, אינו בר סמכא מחמת שתי סיבות. א. מוחם עדיין לא גמר את גידולו, עד שיגמרו את התבגרותם. ב. בגיל ההתבגרות הנערים חווים טלטלות רגשיות שעיקרן קשור להתבשלות התאוה, וזה מהוה כעין מסך ערפל המערפל את צלילות חשיבתם וגורם להם לפעמים לקבל החלטות שגויות ופזיזות, או לנהוג מתוך תסכול.
הנשירה הנגרמת מחמת 'פער הנוחות בין המגזרים', תלויה בשילוב של רמת הסבל שסובל החניך במגזרו ורמת הנוחות שהוא סבור לקבל במגזר האחר. 'פער הנוחות' אינו תלוי במציאות האמיתית שבמגזר האחר, אלא במציאות שאותה מדמיין הנער. נער שלא יחשף כלל לחיי המגזר האחר או שיחשף בעיקר למצבי הסבל של המגזר האחר, לא ידמיין 'פער נוחות' ולא ירצה לעבור ממגזרו. אמנם נער שלא נחשף כלל לחיי המגזר האחר, מעולם לא חשב על חיי המגזר האחר, ומשכך לא חוסן באמת מפני אותו מגזר, ואם יום אחד יחשף אליו הוא עלול לנשור. על כן כדי למנוע נשירה צריך שהנער לא יסבול במגזרו, וכן צריך שיחשף מעט לחיי המגזר האחר ויבין למה לא משתלם לו לעבור לשם, ובשילוב שני הדברים הוא יחוסן מפני הנשירה. אמנם אפילו נער שטוב לו במגזרו והוא מחוסן יפה נגד נשירה, אם הוא יהיה בחברה שנמצאת בתהליך נשירה הוא עלול לנשור רק מחמת הסחף החברתי, וכשם שאדם אינו נושר בלא סיבה גדולה - כי אדם לא עושה מעשה גדול ללא סיבה - כך לא ישחה נגד הזרם בלא סיבה גדולה, כאשר הוא נמצא בחברה הזורמת אל הנשירה.
בדרך כלל נער שרוצה לנשור, הוריו ומחנכיו נלחצים ונעשים כעוסים ומתוסכלים, ואז מגבירים אצלו את 'פער הנוחות' והוא מתקדם עוד בנשירה, והם נעשים יותר מרירים, וחוזר חלילה עד הנשירה הסופית. על כן יש לנהוג להיפך - עד כמה שכוחות הנפש של ההורים מאפשרים להם - ונער שרוצה לנשור יש לוותר לו על הרבה דברים ולהיטיב לו הרבה כדי לצמצם לו את 'פער הנוחות', וככל שיצליחו להשהות את הנשירה כך יש סיכוי שבסוף לא ינשור משתי סיבות. א. צמצום פער הנוחות. ב. עם הזמן מוחו גדל ואולי יבין את ההשלכות של הדברים. לאמיתו של דבר כל נער שנושר, הוא יהיה שמח מנשירתו בתחילה, אבל בהמשך חייו יהיה לו מאוד קשה להסתגל לגמרי למגזר האחר, וגם אם לבסוף יחזור למגזרו, לא יצליח להדביק את הפער שהפסיד במגזרו המקורי, והוא יהיה בין המגזרים, וככל שהפער בין המגזרים גדול, כך יהיה מצבו טראגי יותר. מצב זה היה קיים גם בתקופת ההשכלה לגבי התבוללות בחברה נוצרית.
גם נער שכבר נשר ועבר לדרך חיי המגזר האחר, אם ייטיבו לו מחנכיו גם במצבו העכשוי, הוא יקבל טובה רבה ממגזרו המקורי, ואז כשיבוא יום ותתנפץ לו בפניו המציאות האמיתית שבמגזר האחר - שהרי 'האושר התמידי נמצא רק בדמיונו של הקנאי' - הוא יתחיל לחשוב לחזור או להתקרב אל מגזרו המקורי - כי כשאדם עובר זעזוע בחייו הוא מנסה לחזור לחלקים המבוססים שבזכרונות נפשו, שהם התקופות היפות שהיו בחייו, שהם בדרך כלל זכרונות הילדות שלו - אבל אם יכעסו עליו הוריו ומחנכיו ויזרקוהו יהיו לו זכרונות רעים ומרירים ממגזרו המקורי, וגם כשיסבול בחיי המגזר האחר לא יחזור אל מגזרו. הורים המגדלים ילד המתחיל לנשור, צריכים לקנות שתי 'שסתומי אוזניים' ושתי 'שסתומי עיניים' ולא לחשוב לרגע מה יאמרו השכנים והאחרים, אלא לחשוב רק על טובת הנער או שאר בני המשפחה. כשיש סכנת נפשות - גשמית או רוחנית - דוחים את השבת, קל וחומר שדוחים את שאלת 'מה יגידו'. כמובן הדבר לא קל, אבל זו הדרך הנכונה. הנער בעיני רוחו מזהה - בטעות - את מחנכיו עם דרך חינוכו, ושנאה אל מחנכיו מובילה לשנאה אל מגזרו ומרבה נשירה, ואהבה אליהם מביאה אהבה אל מגזרו. ישנם נערים שמלאים כעס על מחנכיהם וחלק מהחלטתם לנשור נובעת מרצון לנקום במחנכיהם, המשולב עם 'מרד הנעורים' האופייני לתקופת ההתבגרות.
בעשרות השנים האחרונות הולכת ומתרגשת עלינו ועל כל העולם 'נשירת הטכנולוגיה'. לאמיתו של דבר אין נשירת הטכנולוגיה שונה מהותית משאר הנשירות, אלא שהטכנולוגיה היא כלי כביר לחשוף את הנער לחיי המגזר האחר, וכלי הטכנולוגיה עשויים בצורה כזו שבעולם הווירטואלי נדמה שהחיים של כולם טובים ומאושרים - כי האנשים מעלים לשם רק את הדברים הטובים שבחייהם - וכשנחשפים שם 'למגזר האחר המאושר', נושרים. אמנם נשירת הטכנולוגיה מסובכת יותר, כי היא מלווה בהתמכרות של הנערים להנאות כלי הטכנולוגיה, ואז נמצא שהוא מתמכר לכלי שמביא אליו את תרבות המגזר האחר 'המאושר', ונשירתו כמעט מובטחת. עוד דבר שלישי ועיקרי נמצא בנשירת הטכנולוגיה, והוא חוסר הצניעות מכל הסוגים המצויה בשפע בעולם הוירטואלי הזורמת אל מוחו של המתבגר שבלאו הכי כבר מוטרד בנושא. כששלושת סיבות אלו מצטרפות יחד - בכלי הטכנולוגיה, מה יעשה הנער ולא יחטא וינשור. אפשר לחנך את הנער להתרחק מכלים אלו, אבל אם אחד מחביריו או כמה מחביריו יחשפוהו על כרחו לדברים אלו, קשה לצפות מנער להתרומם מעל 'ההנאות הטכנולוגיות'. חברים יכולים לעשות בנער בתקופה קצרה שינוי מהותי לטובה או לרעה, מה שלא יצליחו לעשות בו טובי ההורים והמורים אף בזמן גדול ובמאמץ גדול.
הנשירה היא צעד גדול המצריך כוחות נפש, ועל כן ישנם חלושי אופי רבים שלא נושרים, מחמת העדר כח לעשות שינוי. לאמיתו של דבר לא תמיד נכון להעריך נער מסויים שלא נשר יותר מנער אחר שנשר. לפעמים נער זה לא נשר רק מחמת שהוא מטבעו חלוש אופי וחסר אומץ לעשות אחרת ממה שאומרים לו. נער עם אומץ לב שלא נשר, ראוי להערכה אמיתית, וכנגד זה נער שהוא בחברה הנושרת ולא נשר והוא חלוש אופי, ולמרות זה שהוא חלוש אופי הלך נגד הזרם החברתי, ראוי להערכה. אמנם קיימת גם 'נשירה שבלב' - שהאדם רואה עצמו קשור למגזר האחר ובוחר בדרך חיי המגזר האחר, אלא שאין לו את האומץ כלפי חוץ לעשות את השינוי - מצב זה הוא טראגי לנושר מבחינה נפשית יותר מהנשירה האמיתית. יש גם 'נושרים שבלב' הפוסחים על שתי הסעיפים ושסועים בנפשם. אמנם לנושרים שבלב יש עדיפות כיון שכשיתבגרו ויראו שטעו, יהיה קל עליהם לחזור לתלם. נושרים שבלב בתוך מוסד ישיבתי הם סכנה לחברה יותר מהנושרים האמיתיים, כי קשה לזהותם בזמן, אך הדבר תלוי אם מדובר בנער מופנם או משפיע.
הפתרון לנשירה מתחיל מהילדות המוקדמת. 'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כב,ו). צריך לחנך את הילד והנער בצורה הנוחה לו לפי טבעו ולא להכניסו למיטת סדום או לעיגול של חוני המעגל ולהתאים את טבעו לדרך החינוך, וכן לא לחנכו בכפיה יתירה ולכפות עליו הר כגיגית ולומר לו אם אתה מקבל את דרכינו מוטב ואם לא כאן תהא קבורתך. יש לחפש בעדינות ולמצוא את דרך החינוך המתאים לטבעו, ואם צריך יש להתאים דרך חינוך לכל ילד וילד במשפחה. אולם יש להבחין בין 'חנוך לנער על פי דרכו' לבין 'חנוך לדרך על פי הנער'. יש להתאים לנער רק את 'דרך החינוך' ולא את 'דרך החיים'. יש למצוא את הדרך המתאימה לחנכו כדי שילך בדרך החיים שבה כולם הולכים. 'דרך החיים' מסורה לנו מדור לדור יחד עם התורה, אך 'דרך החינוך' לא תלויה במסורת, יתכן שבדור אחד יחנכו בדרך קשה מאוד ויהיו בו אחוזי נשירה מועטים, ומאידך בדור אחר אילו יחנכו בדרך זו יאבדו את רוב הנוער, כי בדור הראשון לא היה לנערים מגזר אלטרנטיבי או שאף במגזר האלטרנטיבי היו מחנכים כך, ואילו בדור האחר יש מגזרים 'נוחים' סביב המגזר והניסיון לנשור גדול יותר.
יש למלאות את הילדות והנערות של הנער בחוויות טובות, ובפרט בחוויות טובות הקשורות לדרך התורה והמצוות, כי אז יהיה סיכוי נמוך יותר שהנער ימצא מגזר נח יותר בהרבה עד כדי שיצדיק את הנשירה. כמו כן יש לתת לנער מרחב מחיה בכל מה שאינו קריטי לחינוך ולא לכבול אותו, נער הכבול יתר על המידה המתאימה לו, עלול להתמלאות אט אט בפנים במרירות שתתפרץ בכח ביום בהיר ותשבור את הכבלים והחומות שבנו סביבו. בתנאי מחיה קשים המאלצים את ההורים לא לשהות עם ילדיהם במשך היום, או שמאלצים אותם להיות קצרי רוח, חובה על ההורים להתאים את כמות הילדים הנולדים לאפשרויות. ריבוי ילדים יותר מכדי האפשרות אינה מצוה. כמו כן חומרות והנהגות הנעשות בבית מתוך עצבות וקושי, משפיעות הרבה על 'פער הנוחות' ומרבות נשירה. בדרך כלל בית שעובדים בו את ה' 'בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח,מז), פחותה בו הנשירה מאשר בבית שבו התורה והמצוות הם עול הנעשה בעל כרחם, ואין זה תלוי כמה מחמירים אלא תלוי אם זה נעשה בשמחה או לא. כמו כן יש לתת לנער פסקים ברורים כדי שלא יסתבך בספיקות הלכתיות המהוות נטל נפשי עליו.
מריבות פנימיות ושנאה 'בתוך המגזר' מרבים מרירות וכעס, ומגדילות את 'פער הנוחות בין המגזרים' ומרבים נשירה, וגם כיון שקבוצה זו מזלזלת בזו, זה עלול לפתח בנער ספיקות על כל דרך חינוכו. אידאולוגיה מסובכת ולא עקבית, או עמוקה מכדי שנער יכול להבינה לאשורה, מקשה על החינוך. דרכי לימוד מסובכות ומפולפלות המתאימים רק לטובי המוחות, מזיקים קשה לבעלי המוחות הרגילים והחלשים, ולעומת זאת לימוד הצמוד להלכה - שיוצא ממנו לכל התלמידים דברים פרקטיים - מרבה סיפוק, על כן יש להעדיף מסכתות שההלכות שלהם נוגעות לכל אחד ואחד. לבישת מלבושים חמים מאוד בימות הקיץ רק כדי לשמר מנהגים קדומים, הוא נטל על החינוך, ואף פוגע בתדמית של 'עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' (דברים ד,ו), שגם בלאו הכי היא בשפל גדול. בכלל באופן כללי שפלות המגזר בעיני עצמו ובעיני אחרים הוא זרז לנשירה, וחשיבות המגזר בעיניו ובעיני אחרים, הוא חסם בפני נשירה. כמו כן מנהיגים דגולים במגזר הם חסם בפני נשירה, ומנהיגים דגולים במגזר האחר הם זרז לנשירה. נשירה ממגזר שומרי התורה וחזרה בתשובה הם שני דברים שיושבים על אותו ציר אלא שהם דבר והיפוכו - מה שמהוה זרז לנשירה, מהוה חסם לחזרה בתשובה, ומה שמהוה חסם בפני נשירה, מהוה זרז לחזרה בתשובה. נמצא שחשיבות מגזר שומרי התורה אצל דעת הקהל הכללית במדינה היא גופי תורה והיא בלב ליבה של היהדות, ויש לשקול הרבה לפני שעושים מעשה ציבורי שמלבה את השנאה אל ציבור שומרי התורה - שנאת שאר המגזרים אל ציבור שומרי התורה היא חילול השם לכל דבר, ואין חילול השם גדול מזה, שאומרים 'אלו שלומדים תורה, ראו כמה מכוערים דרכיהם' (יומא פו.). טענות המופנות כנגד ציבור בני התורה מציבורים אחרים, יש ליתן עליהם את הדעת ולמצוא דרכים להסיר מעלינו את השם הרע הזה, שהשלכותיו אדירים.
כאמור לעיל, יש לחנך את הנער לפי דרכו כדי שילך בדרך שבה כולם הולכים, כלומר שילך בדרך שמירת התורה והמצוות, ובשביל זה יש להקנות לכל נער ונער השכלה תורנית כפי מה ששכלו וטבעו מאפשר, ואם אפשר רצוי גם שיעלה על דרך תלמידי החכמים ויעסוק בתורה כל ימיו, אך יש כאלו שטבעם אינו מתאים להיות באמת 'איש ספר', ואלה יכולים לסייע רבות לעם ישראל במה שטבעם מתאים לו. המצב הקיים בכמה מקומות שכל מי שלא נעשה איש ספר אלא 'יוצא' לעסוק בפרנסת ביתו, הוא חריג והוא מחוץ לחברה העיקרית, הוא עוול לאלה שמטבעם אינם מתאימים לדרך זו, וגם הוא לא היה נהוג בהיסטוריה בכל משך הגלות.
בחינוך ונשירה כמעט שאין כללים, אפשר לומר רק שתי כללים. א. 'שאין כללים בחינוך והכל הוא אינדיבידואלי לפי החניך'. ב. שהקיצוניות לכאן או לכאן, מונעות מהילד לגדול תקין, וממילא מרבות אי הצלחה בחינוך - בחינוך צריך שתהא 'שמאל דוחה וימין מקרבת' (גמרא בסוטה מז.).
באופן כללי החינוך, הזוגיות, ובקיאות בנפש האדם, במשפחה הם שלשה דברים המשפיעים זה על זה לטובה או לרעה. חוסר הבנת המחנכים לבעיותיו של הנער מרבה אצלו תסכול ומקשה על חינוכו. כמו כן אם הנער מרגיש חוסר פתיחות או בושה לדבר על התמודדויותיו, נוצר מצב שהוא מתמודד עמהם לבד וזה נטל כבד עליו. יש ליתן במוסדות את האפשרות של מענה לשאלותיו האישיות של הנער בצורה אנונימית, כגון על ידי מכתבים. נשירת הבנות סיבותיה קרובות לנשירת הבנים, אלא שמשמשת בה סיבה עיקרית של רצון לתשומת לב ויחס, ויש ביד ההורים והמורים למלאות הרבה מחיסרון זה. יש להיות ערניים לכל שינוי בנער ולגלות בזמן את הסימנים הראשוניים של הנשירה, הפתגם אומר: 'כבה גץ בתחילתו, וסתום פירצה בתחילתה'.
