על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: חידת הנדודים והמצפן לחיים
בפרשתנו מתארת התורה באריכות את סדר מסעותיהם וחניותיהם של בני ישראל במדבר סיני: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט, כג). עם ישראל צועד בישימון המדבר מבלי לדעת מתי יעצרו, מתי יזוזו שוב, או כמה זמן יימשך המסע הנוכחי. לעיתים היה עמוד הענן שוכן ימים ספורים בלבד, ולעיתים שנה שלמה. ברגע שהענן ירד - המחנה עצר מיד, וברגע שהענן עלה - כל העם פירק את האוהלים והתקדם, מבלי להבין את סיבת הדרך או אורך השהות.
על הנאמנות המופלאה הזו של דור המדבר, שצעדו אל הבלתי נודע ונעקרו מאזור נוחותם רק על פי הדיבור, משבח אותם הקדוש ברוך הוא לימים בפי הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ ... לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). השבח העצום הזה מהדהד לדורות ומבטא את היכולת של עם ישראל ללכת בעיניים עצומות אחרי השכינה, מתוך ידיעה שהמנהיג מוביל את הדרך.
השילוב המופלא שבין האמונה התמימה של ישראל במדבר לבין גדרי ההלכה הנוקשים מתגלה להפליא בדברי הגמרא במסכת שבת (לא, ב), שם מבארים חז"ל שכל אבות המלאכות האסורות בשבת נלמדות הן ישירות ממעשי המשכן במדבר. והנה, הגמרא מקשה שם קושיא חריפה על הגדרת מלאכת "סותר", שהרי כדי שסתירה תיחשב למלאכה דאורייתא, היא חייבת להיות "סותר על מנת לבנות". במשכן, כאשר היו הלויים מפרקים את הקרשים והיריעות כדי לנסוע, הם הרי סתרו את המשכן מבלי לדעת מתי והיכן יבנו אותו שוב, שהרי הכל היה תלוי אך ורק בעליית הענן ולא בתוכנית אנושית מוגדרת מראש. ואם כן, כיצד נחשבת סתירת המשכן לאב מלאכה, והרי היא לכאורה סתירה מתוך חוסר ודאות?
מתרצת הגמרא יסוד מרעיש ומפעים: "מתוך שעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי". מכיוון שכל חנייה וכל נסיעה של העם נעשו על פי הצו האלוקי ועל פי ה', הרי שהתוכנית האלוקית הגדולה משלימה את מה שהאדם אינו יודע. עבור בני ישראל המפרקים את הקרשים זוהי סתירה מתוך חוסר ודאות, אך מכיוון שהם מחוברים לבורא עולם - אצל הקדוש ברוך הוא הכל ברור, ומבחינה הלכתית המעשה נחשב מיד כ"סותר על מנת לבנות במקומו".
כדי להמחיש את הרגש הפנימי העצום שליווה את עם ישראל באותם נדודים במדבר, המשילו חז"ל משל נפלא לתינוק קטן שנישא על גבי כתפיו של אביו, או מוחזק בזרועותיה של אמו באהבה. האב צועד עם בנו, עובר איתו ממדינה למדינה, חוצה דרכים עקלקלות, פונה ימינה ושמאלה, עוצר לרגע וממשיך לרוץ. התינוק הקטן היושב למעלה אינו מכיר את המפות, אין לו מושג לאן האב הולך, מתי הטיול יסתיים ומדוע האב בחר לעצור דווקא בנקודה הזו. אילו היו שואלים את התינוק בדרך המפותלת הזו: "תגיד, איפה אתה נמצא כרגע? באיזו מדינה או עיר אתה אוחז?", הוא פשוט היה מביט בשואל בפליאה, מחייך ועונה בפשטות: "אני לא יודע איפה המקום הזה, אבל אני יודע דבר אחד - אני נמצא אצל אבא, אני נמצא אצל אמא!". אילו היה התינוק צועד לבדו, הוא היה מתמלא פחד, בהלה וחוסר אונים מול חוסר הוודאות של הדרך, אך מכיוון שהוא נישא על כתפי אביו, הוא רגוע לחלוטין ויודע שגם כשהנוף משתנה והדרך מתארכת - הוא נמצא במקום הבטוח ביותר בעולם, בידיים האוהבות של הוריו.
המסר העצום והמרעיש הזה מכוון ישירות לחיי היום-יום של כל אחד ואחת מאיתנו. בשגרת החיים, אנו נתקלים ללא הרף בתהפוכות, שינויים בלתי צפויים, אכזבות או רגעי חוסר ודאות חריפים לגבי המחר. קל לנו מאוד להילחם, להילחץ ולהתמלא פחד כאשר התוכניות שלנו משתבשות והאוהל שבנינו לעצמנו מתפרק. אך המצפן של פרשת בהעלותך בא להזכיר לנו שאנחנו לעולם לא צועדים לבד בישימון של העולם הזה. בכל רגע ורגע, בכל תחנה ובכל דרך, אנו נישאים על כתפיו הרחומות של אבינו שבשמיים. גם כשהנוף משתנה בקצב מסחרר, וגם כשאנו נאלצים להעתיק את מקומנו מאזור הנוחות שלנו - אנו נמצאים תמיד, בכל מאת האחוזים, בידיו האמינות והאוהבות של אבא. אם נשכיל לחיות בתודעה זו, נבין שאין מקום לדאגה; בין אם אנו ב"חנייה" של מנוחה ורווחה ובין אם אנו ב"נסיעה" של טלטלה ואתגר - הכל נעשה על פי ה', ומובל בבטחה אל היעד הנכון עבורנו.
(נמסר רעוא דרעוין דפר' בהעלותך)
