תקיעה בעת צרה

כיצד נהגו הגאונים לתקוע בתעניות בשופר??? >>> מדוע לא תוקעים בזמן הזה בעת צרה??? >>> האם המצוה לתקוע דוקא בחצוצרות שהיו במקדש??? >>> האם יש כהנים מיחסים בזמן הזה??? >>> מה הדין בכהן שנטל ידים לרבינו תם??? >>> האם מצות תקיעה בעת צרה כדין תקיעה ביובל??? >>> האם בכל עת צרה או רק בגוג ומגוג??? >>> מדוע תוקעים בעת צרה??? >>> הישועה במלחמת גוג ומגוג ע"י התורה.



וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. (במדבר י, ח - י)

בגמ' בראש השנה (כז, א) מצינו, שבתעניות היו תוקעים בשופרות של זכרים כפופים ופיו מצופה כסף, ומה שלא עשו בשל זהב או משום שכל מה שתוקעים בצבור עושים מכסף כמוש"כ 'עשה לך שתי חצוצרת כסף' או משום, שהתורה חסה על ממונן של ישראל, רב פפא בר שמואל סבר לנהוג כדברי המשנה לתקוע בתעניות בחצוצרות ושופר, אמר לו רבא שלא אמרו אלא במקדש, שכן מצינו בברייתא, במה דברים אמורים במקדש, אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות [וכתב רש"י, דהיינו ראש השנה ויובל] אין שופר, ובמקום שיש שופר [וכתב רש"י כגון תעניות] אין חצוצרות.

וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו, לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד, ואמר רבא, או רבי יהושע בן לוי שלומדים מהפסוק שנא' 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', שרק לפני המלך ה' צריך חצוצרות וקול שופר, אבל לא בכל מקום.



מנהג הגאונים לתקוע בתעניות בשופר



והנה מבואר בדברי רש"י שבתעניות תוקעים בשופר ואין חצוצרות, וכן כתבו עוד ראשונים, וכתב הבעל המאור שהרי קי"ל כדברי הברייתא, ותמה על מה שראה בתשובת הגאונים שנהגו לתקוע בתענית בשופר ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.

עוד הקשה הראב"ד שמצינו בגמ' בתענית (יד, א) לגבי תעניות צבור שמוסיפים עליהם שמתריעים ונועלים את החנויות, וחלקו במה מתריעים, לרב יהודה בשופרות, וביאר רש"י, שהיו עושים את התרעות, ולשון התרעה כמו תרועה, ולרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב גם מתריעים בתפילת בעננו, וכתב רש"י, שהיו צועקים בקול רם עננו אבינו עננו, כמו שאומרים בסוף הסליחות, ותפלה נקראת התרעה, וא"כ מוכח שהיו תוקעים בתעניות בשופר.

ותירץ הראב"ד, שהתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפים היו בחצוצרות, ובתענית מדובר שהיו תוקעים בשעה שמרבין בתפלה ותחנונים, כמו שמצינו שמי שאמר שמריעים היינו בתפילה בעננו, וכמו שמצינו בירושלמי בירושלמי (תענית פ"ב ה"א), למה תוקעין בקרנות, לומר שגועין אנו לפניך כבהמה.

וכתב הרשב"א, שמ"מ נהגו כך בכל מקום כמנהגן של גאונים שתוקעים בתעניות בשופר ומנהג תורה הוא, והביא ראיה לדבריהם מהירושלמי שר' יהושע תקע בתענית בשופר, ומשמע שבתענית בגבולין היו תוקעים בשופר ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש, ולפי זה מה שכתוב בברייתא מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שנא' 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', וכן הביא מדברי הרמב"ן במלחמות ה', וכ"כ הריטב"א שנהגו לתקוע בתעניות בשופר.

כתב הרמב"ם (פ"א הל' תעניות ה"א – ד) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור וכו', ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר (תהלים צח) 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

וכתב המגיד משנה (פ"א הל' תעניות ה"ד) שנראה שאין תוקעים אלא בחצוצרות בגבולין ולא בשופר כלל, וכן נראה לכאורה מהברייתא שבגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר, ולדברי הרמב"ם שלא הזכיר שופר בגבולין כלל, אפשר לומר שלאו דוקא בשופרות אלא כמו שאמרו התרעה בעננו שהיא בפה הזכירו שופרות שרגילים בכל מקום ולפי שיש במקדש שופרות אבל בגבולין אין שם לעולם אלא חצוצרות, ומ"מ נקט המ"מ כדברי הרשב"א שבמקדש יש גם חצוצרות וגם שופר ובגבולין יש או חצוצרות או שופר, וכן כתבו הגאונים, תקיעה בשופר בתעניות לפי שבאי זה מהן שירצה רשאי ובלבד שלא יתקע בשניהם אלא במקדש.



מדוע לא תוקעים בזמן הזה בעת צרה



והנה בשולחן ערוך (או"ח תקעו, א) כתב, כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים כך היו מתענים על שאר הצרות, כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו, וכל הערים שסביבותיהם מתענים אבל אין מתריעין, אא"כ תקעו להתקבץ לעזרתם, ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם, שאין להם מלחמה עמהם אלא על כותים אחרים, ועוברים על מקום ישראל מתענין ומתריעין, והקשה המגן אברהם (בהקדמה) למה בזמן הזה אין נוהגין לתקוע בעת צרה, ואף על פי שאין תענית ציבור בבבל מ"מ הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית, ומדוע נוהגים תענית שהיא מדרבנן ולא תקיעות מדאורייתא.

ובערוך השולחן (תקעו סעי' ג) כתב ליישב, שסוברים כדברי רש"י והטור, שהתקיעות הם בסוף כל ברכה וברכה מהשש ברכות הנוספות וכיון שאין תענית ציבור בחוץ לארץ ממילא אין את השש ברכות הנוספות ואין מקום לתקוע, שבמקום של שב ואל תעשה יכולים לעשות כן.

ועוד תירץ, שהתרעה מהתורה היא רק בזמן הבית, שהרי לפי הירושלמי אין חצוצרות רק במקדש, לפי שהפסוק של 'והריעותם בחצוצרות' הוא רק בזמן הבית, וכן מש"כ 'וכי תבואו מלחמה בארצכם' שייך רק בזמן הבית, וכן קרבנות 'וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם וכו' שייך רק במן הבית, ובוודאי שתפלה וזעקה הוא מהתורה גם בחו"ל שנא' (דברים ד, כט – ל) 'בצר לך וכו' ובקשתם משם וכו', אבל לא בתקיעה, ולכך אמרו בגמ' שמתריעין בשופרות, ומה שנאמר בתורה בחצוצרות, היינו בחו"ל בזמן הגלות או אפילו בארץ ישראל בזמן הזה שהתורה צותה רק בזמן הבית, ובזמן החורבן הוא רק מדרבנן ולכן תקנו בשופר כמו בר"ה.

ובמשנה ברורה (סק"א) הביא לתרץ, שיש מהאחרונים [נתיב חיים] שתירצו, שמדאורייתא מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל כמו שנא' 'וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו', ויש שכתבו דאפשר שגם בארץ ישראל דוקא כשהיה תחת רשותינו, ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מצות עשה לתקוע אבל אם אי"ז על רוב ישראל אין מצוה בזה.



מצוה לתקוע בחצוצרות שהיו במקדש



באגרות משה (או"ח ח"א סי' קסט) כתב, לגבי מה שאין נוהגין לתקוע בתענית צבור, שהרי כתב הריטב"א שלפי הסברא צריך חצוצרות בתענית, מ"מ נהגו בצרפת שלא לתקוע, וביאר שלדברי הסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות, צריך לתקוע דוקא בחצוצרות שנעשו לתקוע במקדש, ולכך כלל הרמב"ם (ספר המצוות מצוה נט) במצוה אחת את התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות כיון שצריך דוקא חצוצרות שהיו במקדש, וכן בעת צרה באותם חצוצרות, וכן כתב המגיד משנה שלך הם מצוה אחת, שאל"כ היה למנותם בשתי מצוות כמו תקיעת שופר של ר"ה ויוה"כ ביובל שהם שתי מצות, ולכך סבר הריטב"א שנהגו בצרפת.

והנה החינוך (מצוה שפד) כתב, מצוה לתקוע בחצוצרות במקדש וכמו"כ בשעת הצרות שנא' 'וכי תבואו מלחמה וכתיב אחריו ג"כ וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם כו', ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות.

ובקובץ תשובות (לגרי"ש אלישיב ח"ב סי' לג) כתב, שלא מסתבר לומר שא"א לקיים את המצוה של והרעתם בחצוצרות אלא בחצוצרות שהשתמשו בפועל במקדש, דא"כ למה לא מספיק שהיו עושים חצוצרות שיהיו מיועדים להשתמש בהם במקדש, ומדוע כתב החינוך שמצוה זו אינה נוהגת אלא בזמן הבית, וכתב לחלוק בה על דברי האג"מ, ומה שמנה הרמב"ם במצוה אחת עם קרבנות, כתב לבאר, שסבר הרמב"ם שהתקיעות שבשעת הקרבת הקרבנות הם לצורך מצות הקרבן ולכך אינה מצוה בפני עצמה.



מצוה בכהן מיוחס



וכתב המנחת חינוך, שמצוה זו דוקא בשני חצוצרות וכן בתעניות לפי שדין אחד לשניהם, ולר"ע שסובר שבמועדים בתקיעות על הקרבן פסול בכהן בעל מום ה"ה בתעניות, וכן החצוצרות של תעניות צריך להיות של כסף, וא"כ מה שמצינו במנחות (כח) שכל הכלים שעשה משה כשרים לו וכשרים לדורות וחצוצרות כשרות לו ופסולים לדורות, שנא' 'עשה לך' ולא לדורות, וכן בתעניות א"א לקיים את המצוה בחצוצרות של משה, הרי שאין עיקר קיום המצוה בשמיעת קול החצוצרות, אלא שהמצוה תלויה גם בכלי של החצוצרות.

ועוד כתב, שמצוה זו מוטלת על הכהנים שנא' 'ובני אהרן וכו' וברמב"ם (הל' כלי המוקד) כתב, שבימי המועדים וכו' היו הכהנים תוקעים בחצוצרות וכו' ובהל' תענית לא כתב שהכהנים תוקעים, לפי שסמך על מה שכתב (פ"ד) שתקעו בני אהרן וכו' ואף ששם מדובר במקדש, ונראה שאין חילוק כיון שהוא מצות עשה על הכהנים כמ"ש בתורה הרי שבכל ענין הכהנים תוקעים, וכתב בשו"ת בית אפרים (או"ח סי' ו') שכהנים שלנו אין להם דין כהונה רק במה שהוחזקו, ולכך אין נושאין כפיהן כל יום [בחו"ל] היות שלזה לא הוחזקו, וא"כ כיון דלא הוחזקו כהנים לענין תקיעות של עת צרה, ממילא אין תוקעין בזמן הזה, כיון דלגבי זה אין לנו כהנים.

ובשו"ת להורות נתן (ח"ו סי' לו) כתב שכל סברת הבית אפרים היא דוקא בחו"ל שאין נושאים כפיהם, וע"ז כתב כיון שזר העולה לדוכן עובר בעשה כמבואר בכתובות (כד, ב), וכיון שלא הוחזקו כהנים בחו"ל לענין נשיאות כפים, לכך אסור להם לעבור בעשה מספק, משא"כ בתקיעות בעת צרה אין שום איסור בזר א"כ יכולים הכהנים לתקוע לכה"פ משום ספק שהם כהנים כשרים, ועדיף משאינו תוקע כלל.

אמנם הביא מדברי המג"א שאם אחרי העשיה של המצוה ישאר ספק כמו בכהנים שישארו בספק אם הם מיוחסים, לכך אין צריך להחמיר בזה מספק, אמנם אפשר לומר שגם אם ישאר בספק, מ"מ כיון שאין שום חשש שיעבור על איסור א"כ יצטרך לקיים את המצוה אף מספק.



כהן שנטל ידים לרבינו תם



והקשה על דברי הבית אפרים, מהמרדכי בגיטין (נט, ב) שהביא, מעשה בכהן שיצק מים על ידי רבינו תם, והקשה תלמיד אחד ממה שמבואר בירושלמי שהמשתמש בכהונה מועל, והשיב לו ר"ת שבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והקשה התלמיד דא"כ שום קדושה לא יהיה בזמן הזה לכהנים, ושתק ר"ת, והשיב רבינו פטר, הגם שיש בו קדושה מכל מקום יכול למחול, ולדברי הבית אפרים, היה צריך לומר כיון שכהנים לא הוחזקו בזמן הזה שלא להשתמש בהם, ממילא לגבי זה אין להם דין כהונה ומותר להשתמש בהם, ואפשר שכיון שאם לא ישתמש בכהן לא יעבור שום איסור, א"כ אסור להשתמש בו מחמת ספק, ודוקא לעלות לדוכן שיש איסור לזר מספק אסור לו לעלות.

והביא בשם הכתב סופר (גיטין נט, ב) שהביא בשם אביו החת"ס, ליישב מה ששתק ר"ת, משום שסבר כדברי רבינו פטר שמועיל מחילה, אלא שסבר שמחילה תועיל רק כשאין בגדיהם עליהם, אבל כשבגדיהם עליהם אין יכולין למחול, כיון שנתוסף עליהם קדושת הבגדים, ואין יכולים למחול על קדושה זו, והוא כסברת תוס' בזבחים (טז, א) שכתבו לחלק בין חכם למלך, שחכם יכול למחול על כבודו משום דתורה דיליה הוא, אבל מלך אין הכבוד שלו וע"כ אינו יכול למחול על כבודו.



מצות תקיעה בעת צרה כדין תקיעה ביובל



בתשובות והנהגות (כרך ג סימן קנז) כתב בדברי הרמב"ם, שהמצוה היא כמו בתקיעה ביובל (פ"י הל' שמיטה ויובל ה"י) מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, שהמצוה בתקיעה עצמה, לפי שעצם המצוה היא על בית דין, שבזה חל דין יובל, וכן בכל צרה הלוא בפסוק נאמר 'וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות', הרי מבואר שהחיוב לתקוע במקדש במועדים יחד עם החיוב לתקוע בעת צרה מצר הצורר הנזכר בפסוק הקודם, וכשם שבמקדש עיקר המצוה התקיעה כך בעת צרה המצוה היא בתקיעה.

וכתב שלפי"ז בארץ ישראל החיוב הוא מדינא, וכן נהגו בארץ ישראל לתקוע בשופר בעת צרה, אבל לא שמענו שידקדקו כל אחד ואחד לשמוע התקיעות כמו בראש השנה, ונראה הטעם שעיקר החיוב מוטל על הציבור, ובית דין הם שקובעים החיוב, ויש לומר שאנו אין לנו סמוכין ואין לנו דין ב"ד ולא חל החיוב כלל, שבית דין הם שלוחי הציבור, והם שקובעים שחל חיוב תקיעה, ומברכים לתקוע בשופר כמו ביובל, וכן בי"ד קובעים גם את זמן החיוב, אם לתקוע כל יום ויום או רק פעם אחת בהתאספות כולם, שהחיוב חל על הציבור ולא שכל יחיד ויחיד קובע לעצמו, ונראה שהמצוה היא עם תפלה דוקא לזעוק ולהריע אבל בלי לזעוק אין המצוה להריע לבד כמו בראש השנה, ובזמן הזה אף שאין חיוב מ"מ התפלות נשמעים יותר כשקובעים שעת צרה היא ומתפללים עם תקיעות דוקא, והקשה שהפוסקים לא ביארו מצוה זאת כפי הצורך, ובירושלים עיה"ק נוהגין כשהציבור מתאסף בעת צרה וזועקים באמירת סליחות, תוקעים בשופרות, וכתב שמקיימים בזה האי מצות עשה.



האם בכל עת צרה או רק בגוג ומגוג



בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' טז) כתב, שקושית המג"א לא היתה שיתקעו בחצוצרות אל מדוע לא תוקעים בשופר, שהרי המ"מ ביאר כדברי הרשב"א שיש לתקוע או בשופר או בחצוצרות, וכתב שנראה שתוקן הדבר והתחילו בא"י לתקוע בשופר, וודאי שלא סברו לתקוע בחצוצרות.

והביא את שיטת הסמ"ג, שלא הביא בכלל מצוה זו לתקוע בעת צרה, והמפרשים דעתו סברו שאין זו מצות עשה רק הבטחה מאתו יתעלה שאם יגיענו צר הצורר ופחד אויב ונריעה בחצוצרות לעורר לבבינו לתשובה נושע מאויבינו, כדמבאר בספר מעין החכמה על המצוות, וכן מצינו בספרי (בהעלותך) שיש מחלוקת בין ת"ק לר"ע אם החצוצרות נאמרו על כל עתות בצרה, שר"ע סובר שנאמר על כל צרה שלא תבוא על הצבור, אבל ת"ק סובר שרק במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר דהיא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שיעבוד, והאריכו בזה בשו"ת מהר"ם שיק ומהרי"א אסאד בתשובותיהם שם אי הלכה כר"ע בזה או כת"ק.

הרי שמצד אחד מוטל הדבר בספק גדול אם בכלל ישנה מצוה של תקיעה בחצוצרות ובפרט בגבולין ובזמן הזה, וגם אם יש מצוה עדיין מצוה והאם נאמרה דוקא בחצוצרות או גם בשופר, אמנם שייך לאסור בזה או שלא ברור לנו אופן עשייתם, וכן אם הכהנים הם מיוחסים, וכן אולי צריכים לכך צבור של כל ישראל או רובם, ולתקוע בחצוצרות וקול שופר ביחד יש עוד איסור נוסף, ולכך כתב, שיש להכריע לשלילה, שאין לנו לחדש מצוות כאלה מדעתינו ולא טוב אנו מאבותינו, ורבותינו הגדולים שבכל הדורות מאז חורבן הבית, שלא עלה על לבם לעשות כזאת, לתקוע בחצוצרות במצב שבנ"י נמצאים בלי מקדש ובלי מזבח, ושומע קול תרועה יקשיב וישמע לקול תקיעתנו בשופר וזעקת לבנו בתפלתנו וימהר ויחיש גאולתינו ופדות נפשו השלימה בביאת משיח צדקנו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו.



התקיעה בעת צרה כדי לעורר את הצבור



רש"י בראש השנה (כז, א) כתב, וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה, כמו שכתוב 'ותקעתם בחצוצרות וגו', שתוקעים בשופרות כדי שיכניעו לבם לקול השופר, ויהיו נרתעים מחטאתם, ושש ברכות שהיו מוסיפים ביום התענית היו תוקעים על כל ברכה יבבה אחת, שהן שמונה עשרה התרעות.

כתב הרמב"ם (פ"א הל' תענית ה"א) שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו, ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה) 'עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו) 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ובספר החינוך (מצוה שפד) כתב, משרשי המצוה, כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון, ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה.



הישועה במלחמת גוג ומגוג ע"י התורה



העמק דבר מבאר, ונושעתם מאויביכם, דהיינו אויב שבלב ואינו פועל רע בידים, כמו שמצינו בספרי שבמלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר, צא וראה איזהו מלחמה שאין אחריה שעבוד אלא מלחמת גוג ומגוג, שנאמר 'ויצא ה' ונלחם בגוים ההם' מה כתיב אחריו 'והיה ה' למלך על כל הארץ', שהרי אנחנו רואים כמה פעמים שאין תפלה וחצוצרות מועיל, ועון הדור גורם, ואם כן האיך כתוב בברור ונושעתם, על זה נאמר שמתחלה לא באה ההבטחה אלא במלחמת גוג ומגוג, שהרי כתוב ונושעתם מאויביכם ולא מצורריכם, שאין הבטחה זו אלא באופן שתהיה ישועה גם מאויב שבלב, וזה אי אפשר אלא במלחמת גוג ומגוג שאז יכירו כל העולם גדולת ישראל ויקבלו את ה' אלקי ישראל למלך.

ברש"ר הירש כתב, והואיל והקולות מושמעים גם כאן בידי הכהנים שהם משרתי התורה במקדש, הרי מוכח שמצפים לתשועה בזכות התורה המקשרת בין ה' לישראל, וכשם שהתרועה הקוראת למסע המחנות דורשת מן העם לנוע בזריזות, כן גם התרועה המופנית אל ה' בעת צרה, ומוכח מלשון 'ונזכרתם' שעד כה לא היתה זכירה, ה' עזב אותם והניחם לנסיבות הטבעיות, ולפיכך המחשבה הראשונה של הקריאה הבוקעת אל ה' שישוב ויפנה אלינו, והתשועה תהיה תוצאה של תשובת ה' לעמו. ולכך התקיעה קודמת לכל תרועה, שאיננה אלא קריאה לה' שישוב וישא פניו אלינו, אינה אלא תפילת תחנונים, והתקיעה המסיימת את התרועה מבטאת את הבקשה, היה עמנו גם אחרי שהושעתנו, אל תשוב ותעזבנו, התהלך עמנו.