בנושא זה – האם יש חיוב להשתכר בפורים, מצאנו מחלוקת ראשונים; ומקורה מהגמרא במגילה דף ז' ע"ב, וזה לשון הגמרא:

"אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

היינו שרבא אומר שיש חיוב להשתכר בפורים, ומיד אחר כך מביאה הגמרא מעשה שרבה הרג את ר' זירא בגלל שהשתכר.

והראשונים נחלקו איך להבין מה כוונת הגמרא.

הר"ן מבאר בשם רבינו אפרים, שכוונת הגמרא בהבאת מעשה דרבה ור' זירא הוא לדחות את דברי רבא. וזה לשונו:

"מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. דאמרינן בגמ' דמיחייב למימר ברוך מרדכי ארור המן ברוכה אסתר ארורה זרש [גם] חרבונה זכור לטוב ומיחייב לבסומי עד דלא ידע מאי קאמר וכתב רבינו אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לר' זירא כדאי' בגמ' אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למעבד הכי".

וכן בעל המאור מביא את דברי רבינו אפרים, משמע שסובר כמוהו.

והנה הפרי חדש מקשה, שמהא שר' זירא לא רצה לאכול בשנה הבאה עם רבה – לכאורה מוכח שהשתכרו אף על פי שכבר היה מעשה. וזה לשונו:

"וכתבו בשם רבינו אפרים דמהך עובדא דקם רבא ושחטיה לר' זירא אדחיית מימרת רבא ולא שפיר דמי למעבד הכי. ואין זה נכון - דאם כן אמאי אישתמיט ר' זירא מלמעבד סעודה אהדדי ואיצטריך לומר ליה לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא כיון שראו שיצא קלקול עוון שפיכות דמים מסיבת שכרותם ראוי היה להם למנוע עצמם מלבסומי כולי האי ומלשתות אלא יותר מעט מכדי הרגילם - אלא משמע דאפילו הכי היו משתכרים יותר מדאי ולהכי מייתי תלמודא ההוא עובדא לאשמועינן דמימרת רבא כפשטה דמחייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ומיהו עתה שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת רבינו אפרים ז"ל ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביום טוב ובזה יוצא ידי חובתו כיון שכונתו לשמים כדי שלא להכשל ח"ו בשום מקרה רע וישא ברכה מאת ה'".

היינו שהפרי חדש סובר שהמעשה בא להוכיח להיפך – שצריך להשתכר מאד בפורים, אבל מסיים שכיוון שהיום הדורות מקולקלים אין להשתכר אלא ישתה רק מעט יותר מלימודו.

וכן המאירי מביא את דברי רבינו אפרים ומוסיף שלהשתכר הרבה אין זה שמחה של מצוה אלא של הוללות ושטות, וזה לשונו:

"חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ״מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים".

ובספר כלבו כתב שאיסור גמור להשתכר, אך ישתה יותר מלימודו, וזה לשונו:

"וחייב אדם לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות אסור גמור ואין לך עברה גדולה מזו שהו׳ גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עברו׳ זולתן אך שישתה יותר מלמודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על לבן וזו היא השמחה השלמה".

והנה הרמב"ם כתב (הלכות מגילה פרק ב' הלכה ט"ו), וזה לשונו:

"ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו".

ולכאורה משמע שסובר שיש חיוב להשתכר.

אמנם בערוך השולחן כתב על כך, וזה לשונו:

"בגמרא (ז ב) איתא: דמחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". והדבר מתמיה: דאם כן, צריך להיות שכור קרוב לשכורו של לוט! והרמב"ם לא כתב בלשון זה, וכתב דשותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרותו. עד כאן לשונו. ואולי היה מפרש "עד דלא ידע..." מפני שנרדם. וזהו כמו שכתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו: ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, ויישן, ומתוך שיישן – אינו יודע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. עד כאן לשונו, וזהו כדברי הרמב"ם. אך אינו מובן: לפי זה למה היה לה להש"ס לומר בלשון משונה "עד דלא..." – לימא: "חייב לבסומי עד שירדם"? ולכן יותר נראה דאין כוונת הרמב"ם לפרש הגמרא כן, אלא שדחה מאמר זה מהלכה, כמו שכתב הר"ן בשם רבינו אפרים. שכיון דמבואר בגמרא שאירע סיבה על ידי זה, עיין שם, נדחה זה מהלכה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו ממש כלשון הגמרא: עד דלא ידע וכו', והיא תמוה".

היינו שהערוך השולחן מבאר שכוונת הרמב"ם הוא כרבינו אפרים, ולכן אינו כותב בלשון 'עד דלא ידע', אלא שירדם.

וכן מבואר ברמ"א, וזה לשונו:

"ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, ויישן, ומתוך שיישן – אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".
המאמר הבא בסדרה 'חייב איניש לבסומי?': חלק ב' - שיטות הראשונים הסוברים שצריך להשתכר