עבודה זרה? איך בודקים

לאחרונה התעורר פולמוס גדול בהקשר לקהילה מסוימת, האם הנהגתה גובלת בעבודה זרה, וכבר האריכו ומאריכים בזה באחד מהאשכולות בפורום זה [שיטה בחשש עבודה זרה].

במאמר זה אין מטרתי לדבר ספציפית על אותה קהילה ולא באתי לחוות את דעתי בנושא, התלוי הרבה גם בהכרת המציאות ועוד, בשביל זה יש מורי הוראה, תלמידי חכמים וגדולי הדור.

אך מטרת המאמר היא, ללמוד מעט כיצד עלינו, באופן כללי, לבחון האם אמונה מסוימת נחשבת לעבודה זרה, או שהיא בכלל אמונת ישראל. ואיך נוכל לתת בידינו כלים לדעת שאנו בוחנים דבר בראייה תורנית צרופה ואיננו טועים ומטעים אחרים, ולא ניכשל חלילה בחמורה שבחמורות.

וזה החלי בעזהי"ת.​

כאשר אנו מתבוננים בחז"ל אנו רואים במקומות רבים שדיברו המה כנגד המינים, וציוונו להתרחק מהם בכל כוחנו כמאמר חז"ל (ע"ז יז. וקה"ר פ"א) 'הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ, זוֹ הַמִּינוּת', וחז"ל אמרו גם שיעור למעשה בהרחקה זו (ע"ז שם) 'וכמה, אמר רב חסדא ארבע אמות'. כלומר זה גם הלכה למעשה ממש.

וטעם חיוב ההרחקה מבואר על פי דברי חז"ל במקום אחר, שאמרו (ע"ז כז:) 'שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו' ועל כן (שם) 'לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה', וכבר נודע לכל דברי רבי טרפון (שבת קטז.) 'שאפי' אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע"ז ואין נכנס לבתיהן של אלו [המינים] וכו'' (עיי"ש טעמו) כי גם דברים המותרים בעובדי עבודה זרה נאסרו מהמינים כיון שלמינות יש טבע הגורר משיכה, והאדם עלול להימשך אחריהם אפי' אם רק ישא ויתן עמהם.

אבל באמת דבר זה עצמו מצריך התבוננות, מה יש בה במינות המושכת כל כך והגורמת להחמיר בה כל כך, ומדוע עבודה זרה רגילה אינה חמורה כל כך לענין החשש להימשך אחריה [אמנם ראה ע"ז יז: שהוזכרה סברא להעדיף לילך ליד בית עבודה זרה כיון שנשחט היצר הרע שלו, אך זה גופא קשיא מדוע מינות שגם היא ענין של עבודה זרה לא נעשתה לקלה יותר מאותה סיבה?].

וכמובן כמו בהבנת כל דבר, עלינו להעמיק יותר מה הוא בכלל ענין ה'מינות' ועל מה דיברו חז"ל בדרשם את הציווי שאנו קוראים פעמיים בכל יום 'ולא תתורו אחרי לבבכם' ואמרו (ברכות יב:) - זו מינות. וכאשר נבין היטב את ענין המינות יתיישב הכל על מקומו בשלום.​

כאשר מחפשים בדברי חז"ל הסבר למושג מינות אנו מוצאים כמה הסברים, המשלימים זה את זה ונותנים לנו את המבט הנכון עליהם. הראשון הוא מה שכתב רש"י בברכות (יב:) 'מינות. אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל' ומזה משמע שהמינות מתמקדת בלמידת התורה באופן מעוות, ומהפכת דברי אלוקים חיים. ומאידך רש"י בשבת (קטז.) כותב כי המינין הם משומדים לע"ז ומשמע שהמינות היא סוג של עבודה זרה. אך הענין מבואר בכמה מקומות אחרים שכתב רש"י (ראה ברכות יב. ד"ה המינין, [ובהגו"צ שם, ונשתנה לעכו"ם מפני הצנזורה כנודע]) כי המינים הם 'תלמידי ישו'. כלומר הנצרות זו מינות.

ולפי זה הכל ברור, כי זו מהותה של הנצרות, לנסות לסלף את התורה ולעוות את דבריה, להפך טעמיה ודברי אלוקים, ומזה באו לעבודה זרה, להאמין ברבם כבן אלוהים כפשוטו ממש, ועל סמך פסוק מן התורה שאומר 'בנים אתם לה' אלוקיכם' טענו לישראל כי בסך הכל הם אומרים את אותו דבר ואולי רק קצת חריף יותר, אבל אי אפשר לבוא אליהם בטענות...

ודוקא מחמת כן, שהיו הנוצרים משתמשים בדברי תורה, ומצטטים פסוקים וכתובים, והיו עמי ארצות אשר לא ידעו לענות להם, ואפי' תלמידי חכמים לא תמיד ידעו לנסח להם תשובה מדויקת (ראה סנהדרין לח: ועוד), ולכן ציוו להרחיק מהמון העם את ההתקרבות לדרכם, כי שאני מינות דמשכא, העובדה שהם משתמשים עם אותם עקרונות, עם ציטוטים שממבט ראשון נראים קרובים זה לזה היא הסכנה הגדולה ביותר, היא הגורמת דאתי למימשך אבתרייהו - מאפשרת לאנשים להשתבש אחריהם וללכת אחרי דעתם, או לפחות להגיד לעצמם כי זו דעה לגיטימית ולא ראוי למחות כנגדם...​

ומה באמת הדרך להתמודד מול זה, האם עלינו להדחיק, האם עלינו להתעלם כאילו זה לא קיים, האם לזה התכוונו חז"ל באומרם הרחק מעליה דרכך? לדעתי הענין הוא כי חז"ל הרחיקו אותנו מלדון איתם בדרכם דווקא, ובצורת הניתוח שלהם. כלומר, הניסיון של הנוצרים והמינים להעביר את הנידון מהעיקרון העצמי של הנושא אל המקורות והציטוטים, הוא העוון הגדול, הוא הדבר אשר עליו הזהירו חז"ל בכל דרך, אבל חס ושלום לא על חובתנו לחדד את ההבחנה הפנימית בתוכנו, להגדיר את העיקרון של אחדות ה' ולפסול כל דרך הסותרת עיקרון זה.

ולכן חובתנו להרחיק מאוד מניסיון לדון האם המקורות דומים, האם שייך ליישב את דעתם עם התורה, כי פרשנות של פסוק או מאמר יכולה להגיע לקיצוניות גדולה [דבר הידוע לכל הרגיל בדרכי תורתנו בכל נושא וענין], ועל כן אסור בשום פנים ואופן להעלות על דל המחשבה את הרעיון שאולי באמת לזה התורה התכוונה, אלא רק אחרי שהדבר נבחן במאזני ההגיון כי אין הוא סותר את אחדות ה', אז יש לדון בדרכי הסברא והמקורות אבל חס ושלום לא להיפך!!​

ובאמת בחז"ל אנו רואים באין ספור מקומות כי המינים היו מעוותים את התורה עצמה, ומוציאים ממנה טעויות ועיוותים בשורשי האמונה תוך שהם כאילו מסתמכים על דברי התורה, ולפיכך נברא האדם יחידי שלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים (סנהדרין לז.) וא''ר יוחנן (סנהדרין לח:) כל מקום שפקרו המינים [היינו מתוך התורה] תשובתן בצידן (בראשית א-כו) נעשה אדם בצלמנו (ואומר) (בראשית א-כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו וכו'. וכהנה וכהנה במקומות רבים.

ואפשר להאריך בזה רבות, ולהמחיש כיצד כל דברי חז"ל שדיברו על המינים, מסתדרים היטב לפי מה שנתבאר, אך לא זו מטרת המאמר ולכן אשאיר זאת לקורא הנבון שיראה זאת בעצמו בשעת לימודו.​

נקודה נוספת וחשובה מאוד, שצריך לתת עליה לב, היא העובדה שהנצרות לא התפתחה ביום אחד, לא קמו אנשים בוקר אחד והודיעו כי הם מבטלים את כל המצוות, וכי אותו האיש הוא אלוה, ואין בעיה לשתף שם שמים ודבר אחר.

אלא, זה התחיל מהערצה עיוורת לדמות מסוימת, זה נגרם ממשפטים כלליים שנאמרו עליו בהשוואה ל'בנים אתם לה' אלוקיכם' בצורה קצת יותר קיצונית אבל עדיין כלפי חוץ הדבר היה נראה במסגרת המותר, ולאט לאט הם התחילו ללכת עם זה צעדים נוספים, כאשר כל הזמן הם מתעטפים באיצטלא של ציטוטי פסוקים, של דברי נביאים עד שנעשה הדבר לעבודה זרה מוחלטת ומוסכמת כאשר כל ילד יודע כי יין של נוצרי הוא יין נסך, וכנסייתם היא עבודה זרה גמורה.

ולאט לאט התפתח רעיון שלם המעמיד את כל הדת באמונה באותו האיש, וכי זו היא חובת האדם בעולמו (עפ"ל), והכל התחיל מאותה טעות יסודית של יחוס כח אלוהי לבן תמותה, והמקורות שימשו רק כצידוק.​

ולמה כתבתי את כל זה, לא כי באתי להביע דעה פרקטית על המציאות שקוראת היום, אלא בעיקר להדגיש לעצמנו שני נקודות:
​

לסיכום אומר, כי הדבר נתון לגדולי ישראל ולמורי ההוראה לפסוק למעשה האם הדבר מוגדר כעבודה זרה, או רק בגדר מיגדר מילתא שלא יבוא בעתיד, וכו', אבל כל ניסיון להצדיק דעה הנוגעת לדבר הבסיס ביותר ביהדות – אחדות הקל והעבודה אליו בלבד, והיותו בעל כח יחידי ואין עוד מלבדו – עם ציטוטים מכל מיני מקורות, היא חזרה על מה שקרה לעם ישראל לפני למעלה מאלפיים שנה.

ואסיים בתפילה, כי נזכה לראות בעינינו שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי המלכות לה' היא ולעולמי עד ימלוך בכבוד, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.​