"פרשת שמות – סוד הנעליים"

הנה יש ליתן טעם מדוע יש לחלוץ נעלים במקום קדוש, ומה בדיוק רצה הקב"ה ממשה שאמר של נעליך מעל רגליך, לכן נכנסתי בעומק הדברים בס"ד לחקור מה עומד מאחורי הנעלים שהינם מהוים איזה שהוא חציצה בין הקדושה לטומאה שמצאנו בהרבה מקומות שיש לחלוץ אותם, בבית המקדש היו הכהנים עובדים יחפים, ביום הכיפורים אסורים בנעילת הסנדל, בט' באב – אבל אסור בנעילת הסנדל, עוד מצאנו שת"ח צריך למכור רכושו בכדי לקנות מנעלים לרגליו, מצאנו ברכה מיוחדת על נעלים כמבואר בגמ' בברכות [ס:] 'שעשה לי כל צרכי' מה עומד מאחורי כל זה, עוד מצאנו שיבמה חולצת נעל של היבם, ונתחיל בעז"ה לגבי משה רבינו ומשם נעבור לשאר הענינים והקב"ה יזכה שנבאר הדברים היטב.

הטעם שחולצים נעלים במקום קדוש

במדרש [שמו"ר ב' ו'] איתא: של נעליך, כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע [יהושע ה] של נעלך, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים. [והביאו הרמב"ן ועוד מהמפרשים] הרי לנו להדיא שנעלים הם ניגוד לשכינה וכל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל וצ"ב מ"ט?

• הטעם משום שהנעלים מתלכלכות

וכתבו הראשונים [בכור שור, חזקוני, תוס' השלם] וז"ל הבכור שור: של נעלך מעל רגליך, לפי שנעל הרגל דורס בכל מקום ופעמים במקומות מטונפים, אינו ראוי שיביאנו במקום מקודש.

מבואר מד' שכל הבעיה היא לא בנעל עצמה אלא מכיון שהאדם דורס בנעלו בתוך לכלוך נדבק לנעל דברים מלוכלכים לכן אסור שיבוא עם זה במקום קדוש, ובאמת בספר חסידים [סי' תתכב'] כתב לגבי בית כנסת וז"ל: "צריך אדם לעיין שלא ידבק במנעליו צואה כשהולך לבהכנ"ס שנאמר [קהלת ד' י"ז] שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים. ולכך כתיב [שמות ג' ה'] של נעליך מעל רגליך, עכ"ל, הרי לנו להדיא שגם בבית הכנסת ראוי להזהר שלא יכנס עם נעלים מלוכלכות אבל לא כתוב שצריך להוריד הנעלים, וזהו דין של כבוד המקום כמו שאין להכנס בגילוי הראש או בבגדים מטונפים וכל כה"ג, אבל לפי הנ"ל אין כל בעיה בנעליים גופא,

והנה בספר מלמד התלמידים [לר' יעקב בן אבא מרי אנאטולי חי לפני בערך 180 שנה] ביאר הפסוק הנ"ל ע"פ מה שאומר שלמה במשלי "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים" ונביא תמצית ד': שההבנה הפשוטה שתלמד ותורה את האדם שישמור וינקה רגליו בלכתו אל בית קדוש לפי ששמוש רגליו הוא בדבקותה בארץ ולפיכך מקבלת עפר וטנופת ואין לבא אל שער המלך כן, ולפי אזהרה הזאת התפרסם הדעת לנקות הרגלים כבוא האדם אל בית התפילה כי בארצות שנהגו לנעול מנעלים צרים שאינם ראוים לחלצם רק בידים ינקו אותם בטרם בואם שם לפי שאין ראוי לחלצם מפני נקיון כפים, ובארצות שנהגו לנעול הסנדלים והדומה להם ישלו אותן מעל רגליהן והכהן העולה לדוכן הצריכוהו לחלוץ וכן כל כהן העומד לשרת, וכפי הענין הזה אסור בנעילת הסנדל ביום הכיפורים שהצריכו בו כסות נקיה והכל כדי להעיר האדם על דרכי התשובה, והאומות המתדמות בחוקינו הישרים כן ינהיגו השבים באיסור נעילת הסנדלים ובלבישת בגדים לבנים וזה כולו הערה שירגיש האדם באשר הוא לפני המלך וישגיח בו השגחה שלמה, וזה מ"ש שלמה המלך ע"ה שמור רגלך וכו', עי"ש, גם מבואר מד' שאין בעיה בנעליים עצמם אלא מכיון שהנעליים נמצאים בטינופת צריך לנקות אותם,

• מחמת קדושת המקום

הרלב"ג כתב [תועלת השביעי] וז"ל: "הוא במידות והוא שראוי לאדם שינהג בקדושה במקומות הנכבדים ולזה נצטוה משה שיסיר מנעליו מעל רגליו לפי שהמקום שהיה עומד עליו היה קדוש ונכון אל שידבק בו השפע האלקי" עכ"ל. ועוד כתב: "משום שאין ראוי לנהוג במקום קדוש מנהג הדיוטות ללכת בו עם נעליים", מבואר מד' ב' סיבות שהקב"ה אמר למשה למה להסיר הנעליים א. משום שאין זה כבוד להכנס למקום קדוש עם נעליים וללכת עם נעליים הוא מנהג הדיוטות, ב. משום שירגיש את הקדושה שיש ברצפה והנעליים מונעות זאת, ודברים אלו צ"ב רב מ"ט מנהג הדיוטות ללכת עם נעליים ועוד למה א"א להרגיש את הקדושה עם נעליים, [וזה כעין מ"ש הרש"ר הירש מובא לקמן] והדברים יתבארו בעז"ה במ"ש לקמן לגבי האיסור להכנס לביהמ"ק עם נעליים.

• חליצת הנעליים מורה על ההכנעה

בספר מעשי ה' [לר' אליעזר ב"ר אליהו אשכנזי חי לפני למעלה מחמש מאות שנה] וכן בספר הכתב והקבלה [לר' יעקב צבי ב"ר גמליאל מקלנבורג חי לפני קרוב לשלוש מאות שנה] כתבו דהטעם הוא דחליצת הנעלים מורה על ההכנעה, וז"ל: כאמרם [בשמו"ר] כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל ובמקדש לא היו הכהנים אלא יחפים, והיא הוראת ההכנעה למי שעומד לפניו, ובמעשי ה': לפי פשט הכתוב יראה ודאי שהיה הציווי שליפת המנעל ממש, כי ענינו הכנעה, כמו שנאמר במלחמת אבשלום [שמואל ב טו, ל] שהיה דוד הולך יחף דרך הכנעה. וענין שנאמר ביהושע של נעלך, ובמשה של נעליך לשון רבים, הטעם שבמשה היתה השכינה עצמה מדברת עמו והוצרך כאן תוספת הכנעה, אמנם ביהושע לא היה רק מלאך, ולהורות על זה לא נאמר ביהושע רק של נעלך. ובהיות שליפת המנעל הכנעה, באה הציווי ביום הכפורים לעשות כן, להיות תלויות עינינו ומבקשים כפרה, והנה ביהושע נאמר ויעש כן, אמנם במשה לא נאמר שעשה כן, כי אחרי שאין בדבר הזה של שליפת המנעל רק הכנעה, כבר משה עשה הכנעה גדולה מזו שהסתיר פניו, עכ"ל מבואר מד' שאדם ללא נעליים הוא נמצא במצב של הכנעה וכן מצאנו לאורך ההיסטוריה מצב של עבדות ושל שפלות זה ללא מנעלים,

ובביאור הד' מדוע קיים השפלה בהורדת הנעלים אפש"ל ע"פ מש"כ לקמן מהגר"א בביאור ברכת שעשה לי כל צרכי שיש בנעליים כמין שליטה על כל החי, ממילא אדם שהור לו הנעליים ירדה לו השליטה, והוא נמצא במצב של שפלות והכנעה עי"ש. ואפש"ל עוד באופן יותר פשוט דכיון שנעלים הינם צורך הכרחי המינמלי של אדם בעבור שלא ינזק ע"כ בזה שהוא מוריד אותם הוא מראה שאפי' זה אין לו וזו השפלה גדולה, [י.מ.ס].

• הנעליים מפרידים בין העומד לרצפה

הרש"ר הירש מבאר הענין וז"ל: אל - תקרב הלם, אלא של - נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה כבר עומד עליו אדמת - קדש הוא; מקום שייעודו קדוש, מקום שנבחר על ידי ה' לגאולת עם אחד ולבחירתו, למען הביא, באמצעותו, גאולה לאנושות כולה. עד שאתה עומד ותוהה על טיבה של תופעה, העומדת מעבר לתחומך, התבונן בייעוד הנעלה של האדמה, עליה הנך נמצא זה כבר, והתמכר לה בכל לבך. חליצת הנעל מבטאת התמסרות גמורה לערכיו של אתר, ביסוס האישיות עליו בלבד, ובצמוד אליו, ורכישת עמידה ומעמד מתוכו. כן נתחייבו הכהנים במקדש ללכת אך יחפים. שום דבר "חוצץ" לא הורשה להפריד בין רגליהם ובין הקרקע, בין ידיהם ובין הכלים בהם ישרתו, בין גופם ובין בגדי כהונתם. לעולם אין הקודש תצוגת - פאר מעשה ידי אדם, מרשימה כלפי חוץ. רושמו כלפי פנים, כלפי האישיות; עליה מוטל להתחבר אל הקודש ולהתקדש על ידו, אם רצונה לפעול בשירותו. "רצפה מקדשת" (זבחים כד ע"א): אדמת הקודש מקדשת את הכהן, עכ"ל,

מד' נראה כמו שנגע בזה הרלב"ג שכשיש לאדם נעליים הוא לא יכול להתחבר למקום שהוא עומד עליו כל מקום שיש קדושה א"א שיהיה חציצה כמו בכל הבגדים של הכהנים ובכל עבודת הכהנים שאסור שיהיה חציצה משום שהקדושה צריכה להיספג בגוף האדם ולקדש אותו אותו דבר גם בקשר לחליצת הנעליים במקום קדוש, וע"ע מ"ש באיסור הכניסה לביהמ"ק עם נעליים לקמן.

• טעם ע"פ הסוד מדוע משה חלץ הנעליים – הפשטת החומר

ברבינו בחיי כתב: וע"ד השכל: "של נעליך", לא אמר חלוץ, כמו בענין היבום שהזכיר בו "וחלצה נעלו" [דברים כה, ט], ולא אמר שלוף, כמו בענין הקנין שכתוב "שלף איש נעלו" [רות ד, ז], אך בענין הנבואה הזכיר "של" מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו, כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה, וראוי להדבק באור השכל. והזכיר ביהושע "של נעלך" [יהושע ד, טו], כי הזכירו על שלילת מקצת, לא על כולן, וזוהי מעלתו של משה בהיותו משולל יותר מיהושע, שהרי משה פרש מן האשה, ונאמר לו: "ואתה פה עמוד עמדי" [דברים ה, כח], ולא נאמר כן ליהושע.

וממשיך הר' בחיי ע"ד הקבלה: "של נעליך", ירמוז שנגלית השכינה בשני גוונים, אש שחורה ואש לבנה, שכן השכינה כלולה דין ורחמים. אל תקרב הלום של, מפני אימת המלכות וקדושת המקום אמר לו של נעליך מעל רגליך. ועוד ירמוז לו כי במקום הזה תנתן התורה כתובה אש שחורה על גבי לבנה. ומטעם זה הזכיר הקדוש ברוך הוא למשה לשון של יותר משאר לשונות, עכ"ל הרבינו בחיי.

ובמלבי"ם כתב: ויאמר אל תקרב הלם. הודיע לו שכפי שהוא עתה לא יוכל לקרב אל המדרגה הזאת עד שישל נעליו מעל רגליו, ופי' הדבר שהגויה נקראת בשם נעל שעל רגלי הנשמה הרוחנית, שאי אפשר להנשמה לעמוד בעולם הגופים שהוא מלא רפש וטיט המזיקים לרוחניותה בלא הגוף החומרי שהוא ידרוך בנעלים בטיט היון העולם החומרי וישמור את הנפש בל יטנפו רגליה בלכלוך העה"ז, [וכמ"ש המקובלים בסוד חלוץ הנעל, שהיבם שלא רצה להקים לאחיו שם בישראל ולעשות לנפש אחיו נעל שבו תעמוד שנית בעולם הגופים ע"י הבן שיוליד אשר יבנה את בית אחיו, לכן חלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כמו שנשארה נפש אחיו יחפה מנעל], והמלאך אמר אל יהושע של נעלך מעל רגלך בלשון יחיד, ולמשה נאמר של נעליך בלשון רבים, כי הנפש לובשת שני נעלים, הנעל האחד הוא הגוף החיצוני, והנעל השני הם כחות הגוף הפנימים שהם כח המדמה שהוא אמצעי בין הגוף ובין הנפש, שהשכל והנשמה מתקשרים עם הגוף ע"י המדמה, הוא המביא המוחשים וההרגשות של העולם הגשמי אל הנפש פנימה והוא המוציא כחות השכל והשכלותיו אל הגויה אל החוץ, וכל הנביאים הגם שבעת החזון הסירו נעל אחד שהוא כחות הגוף החיצונים שנבטלו כולם ונדהמו כמו בעת השינה, לא הסירו את הנעל השני שהוא המדמה וכחותיו שהוא נשאר גם בעת החזון ושפע הנבואה בא אל השכל באמצעות כח הדמיון, ולכן ראו מחזות ודמיונות שמהם הפשיט את השכל הנקי את השכלותיו בעת הנבואה, וע"כ אמר ליהושע של נעלך כי לא ישל רק נעל אחד, אבל משה שהיה רוצה להשיג באספקלריא המאירה היה צריך להסיר גם הנעל השני, ר"ל שגם כח המדמה יופשט מן השכל ויהיה כאחד השכליים הנפרדים מן החומר לגמרי, משיג בשכלו בלא תערובות כח הדמיון, לכן אמר לו של נעליך בל"ר וליהושע אמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ולמשה אמר אדמת קדש הוא, שהקדושה מורה על ההבדלה וההתנשאות מדרכי הטבע והחומר, ור"ל שהמקום היינו המדרגה שתעמוד עליו בעת החזון קדש ונבדל מן החומר, אבל למשה לא הספיק התפשטות הזה והמקום שיעמוד בו אדמת קדש, שגם כח המדמה שהוא מן האדמה והחומריות צריך להיות קדש, וצריכה הנפש לחלוץ גם הנעל השני והאדמה הזאת שלא יתערב בנבואתו, ובענין אחר לא יוכל לקרב הלום אל מה שרוצה לראות ולהשיג באספקלריא המאירה עכ"ל.

והנצי"ב בהעמק דבר כתב: של נעליך מעל רגליך. ואם כי הדבר כפשוטו כמו שאסור בנעילת הסנדל בבהמ"ק כך כל מקום גלוי שכינה, מ"מ יש בזה כונה נפלאה כעין משל ונמשל, וככל הדברים שעניני גשמים מורים על עניני רוחנים. וכבר נתבאר בס' דברים בענין חליצת מנעל של היבם שהוא ענין התפשטות הגשמית, שלא יהא הולך אחר רצון וטבע האדם כלל, כ"א מופרש כולו לשמים, כדרך אדם המעלה אשר שמו אדם בעצם כמו שביארנו בפ' מעשה בראשית א' כ"ו, מיהו שם בענין חליצת המנעל אינו אלא לשעה, באשר שאין כל אדם מחויב לעמוד בזה האופן כל ימיו, ולא כל אדם זוכה לכך, אלא לצורך המצוה היה מחויב בכך כמבואר שם, אמנם מי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו, היינו לבוש הטבע. עכ"ל, וכ"נ מד' הצרור המור אברבנאל, עקידת יצחק, וכנראה שזו הבנת המקובלים.

מבואר מכל ד' רבותינו הנ"ל שיש בנעליים רמז לחומר מכיון שנעליים הם אלה שהולכות בתוך החומר הם קשורים לחומריות וממילא כשמגיעים למקום קדוש ם החומריות והגשמיות מפריעה בכדי לקבל את הפשעת קדושת המקום ממילא צריך לחלוץ נעליים בכדי לצאת מן החומריות.