כתב הרמב"ן (בראשית פי"ב פי"ג) ועוד שחטא בצאתו מן הארץ שנצטוה עליה מתחלה ויצא משם על אודות הרעב, והיה לו לבטוח בהש"י כי יפדנו ברעב ממות, ועל החטא הזה נגזר על זרעו גלות מצרים, כי במקום החטא שמה העונש[1].
והנה בדברי הרמב"ן לא מבואר שהחטא שירד למצרים הוה מחמת מה שיצא מארץ ישראל, אלא מחמת חסרון האמונה, נמצא שמה שיצא מארץ ישראל לא עבר בזה על ישוב ארץ ישראל.
ומיהו מה שביאר שהיה בזה חסרון האמונה, יש לעיין בזה דהנה מצינו שאדם רשאי למעט בהשתדלות ולחיות באמונה ובטחון דווקא כלפי עצמו, אבל לענין האם רשאי למעט בהשתדלות לחיות באמונה ובטחון לענין בן אדם לחבירו מצינו שבעלי המוסר דנו בזה, והכא מבואר ברמב"ן שהיה אברהם צריך להשאר בארץ ישראל ולהאמין בשי"ת אע"פ שהוא מסכן אף את שרה, והיה מקום לומר שהחטא היה אף על שרה, שגם שרה היה לה להאמין ולא לצאת לחו"ל, אך אי שמא שכל הטענה היה על אברהם ולא על שרה, ועוד שהרי לוט וכל הנפש אשר עשו בחרן היו עמו והיו תלוים בו, וא"כ יש לדון בזה האם אברהם רשאי שלא לעשות השתדלות ולבטוח בה' אפילו על חשבון עניינים של בן אדם לחבירו שרה ולוט שהיו עמו, או לא, אכן בפשוטו היו יכולים לירד למצרם לבדם, ורק על אברהם היה הטענה שהיה צריך להשאר בארץ ישראל.
ואפשר לומר דבאמת היה אברהם רשאי לרדת למצרים מחמת הצלת שרה ולוט והנפש שהיו עמו, שאין רשאי בטוח בהשי"ת בשביל אחרים, אך הטענה על אברהם שירד אף מחמת הצלת עצמו שהיה לו לסמוך על השי"ת על הצלתו.
והנה הקשה הרש"ש (אבות פ"ה מ"ג) כי מבואר בפרקי דר"א דהירידה למצרים היה א' מעשרה נסיונות, ואיך אמר הרמב"ן כי היה בזה חטא, ומבאר הרש"ש כי הקב"ה אמר לאברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך, ואברהם קיים מיד מצותו הראשונה כאמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה', אך יען אשר לא הראהו עדיין הארץ אשר יבא שמה, לכן הלך באשר יתהלך, כדכתיב עד מקום שכם עד אלון מורה, ויעתק משם כו', ובדרך כלל אמר ויסע אברם הלוך ונסוע, ובהיות הרעב בארץ ישראל וירד אברם מצרימה, עד שא"ל הקב"ה שא נא עיניך וראה כו', וזהו אשר אראך שא"ל בתחלה, אז ויבא וישב באלוני ממרא, ור"ל דנתיישב שמה ולא נסע עוד, ומה שהלך תחלה לארץ כנען לא מפני שנצטוה עליה כמו שחשב הרמב"ן, רק כמו תרח אביו לקחו מתחלה ללכת כנענה, ע"ש.
ונראה ליישב כי אברהם במעשה זה של ירידה למצרים עמד בנסיו מצד מה שהיה לו לרדת למצרים מחמת שרה לוט והנפש אשר עשו בחרן, שאין לו לבטוח בהשי"ת עליהם כנ"ל ולכן צריך לרדת למצרים, אך חטא במה שירד מחמת עצמו, דעל עצמו לא היה צריך לחשוש אלא היה צריך לבטוח בהשי"ת.
והנה ראיתי שהגר"ש ברויאר (קונטרס השתדלות ובטחון, ועד י"ד בהערה ל"ד) כתב דרבי איצלה בלזר בקונטרס נתיבות אור (נמצא בתוך ספר אור ישראל) כתב אדמו"ר זצוק"ל בס' תבונה. כי במה שנוגע לתועלת והנאת חבירו. החוב פרושה להשתמש היפך הפרישות לצאת בשוקים וברחובות קריה לחפש למלאות טובת חבירו. ומכש"כ טובת רבים כו' ע"ש[2]. אכן הגר"י סנרא (עינוים על המסילת ישרים פכ"א) הסתפק בזה האם לצורך חברו צריך להשתדל בלא גבול עד שישיג את הדבר שהוא משתדל בעדו, או דלמא שאינו מחויב להשתדל לאחרים יותר ממה שהוא משתדל לעצמו, ומסיק שמסתבר שאינו מחויב להשתדל לצורך חבירו יותר ממה שהוא משתדל לעצמו, אך לצורך רבים נשאר בצ"ע הם יש להשתדל ללא גבול[3].
ובספר משחת שמן (ח"ב סי' כ') הביא בשם הגר"י סלנטר דבשביל האחרים אין לבטוח בשי"ת[4], אלא יש לעשות את כל ההשתדלות שבידו לעשות, ובזה ביאר דעת הקרבן נתנאל שמבאר בהא דנחלקו שמאי והלל בהכנה לשבת, דשמאי כל בהמה נאה שהיה רואה היה מצניע לשבת, אך הלל מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, וביאר רש"י שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת, והנה האור זרוע (הובא בדרכי משה על הטור סי' רמ"א) הביא ראיה דהלכה כשמאי מהמעשה של הקצב בשבת (קי"ט ע"א) וכתב הקרבן נתנאל דשאני הקצב שצריך לקנות לכל בני העיר והקשה השפת אמת דמאי שמא קצב משאר אדם, דכמו דבוטח על עצמו שיזדמן לו בהמה נאה לשבת אף הקצב יש לו לבטוח שיזדמן לכל העיר בהמה נאה, ועל זה ביאר המשחת שמן דעל עצמו רשאי לבטוח אבל לא על אחרים, אבל השפת אמת סבר שאין האדם צריך להשתדל בשביל אחרים יותר ממה שהוא משתדל לעצמו וכדברי הגר"י סרנא.
במכתב מאליהו (ח"א עמ' 194( הביא בשם הבעל שם טוב שביאר שלמה יש בעולם חוסר בטחון, אלא כדי שבזה ישתמש בנוגע לאחרים, אע"פ שלעצמו יבטח בהשי"ת וימעט בהשתדלות, ושמעתי מאחי הג"ר אליהו שליט"א (מרבני ישיבת תורה בתפארתה) שראה בכתבי סב אשתו הגר"א אלפא זצ"ל שכתב כן בשם הגר"א.
אולם המכתב מאליהו הביא להקשות על סברא זו דלא מסתבר לומר כן דהא אי אפשר להשתמש בבטחון לפי זמן ושעה וללוות את המידות לזמן מסוים.
ולכך ביאר המכתב מאליהו דמהא דהתורה ציותה עלינו ליתן צדקה, דהיינו שהקב"ה שולח אלינו את העניים, אין אנחנו יכולים לומר להם לבטוח בשי"ת, כלומר לשלוח אותם חזרה אליו, אלא אנו מצווים לפרנסם למען נלמד ענין גמילות חסדים, דהקב"ה ציוה עלינו שנשתדל בעד אחרים כמעשה המחוסר בטחון העושה לצורך עצמו, כי אם נשתמש בביטחון לא ישאר לנו מקום לעשות חסד.
ובבית הלוי (דרושים דרוש א') כתב וז"ל: אם לא היינו מפרנסים אותם היה מפרנסם בעצמו, רק רוצה לזכות אותנו בזו המצוה כדי שניצל אנו על ידה. ועוד עי' בזה בתנועת המוסר ח"א עמ' 281)[5]
עוד עי' בספר משנת פקוח נפש (סי' א' אות כ"ג) ביאר במה שכתב החזו"א (אמונה ובטחון סי' ב' אות ו') שמעשה של יאוש אינו בכלל השתדלות ואסור לעשות כן והארכנו בזה בענין ישיבתו של יוסף בבית האסורים, יע"ש, אך הביא שבספר תורת חיים (לקוטים עה"ת מהגר"ח מבריסק פר' קדושים) הובא המעשה שטרח הגר"ח להמתיק דינם של שני יהודים שגזרה עליהם המלכות הריגה, וחילל את יום הכפורים לילך לאסוף עבורם מעות להצילם, הגם שהדבר היה רחוק טובא שיהיה איזה תועלת בהכי, והוסיף ואמר 'בעניני פקוח נפש אין עושים את הדברים אשר ההגיון מחייב, אלא צריך לנסות כל דרך וכל אפשרות גם בניגוד לכל החשבונות, ע"ש. משמע דיש לעשות אף מעשה של יאוש להצלה וזה שלא דברי החזו"א, ועל כן ביאר דיש לחלק בין הצלת נפשו להצלת אחרים דבהצלת נפשו אין לו לעשות השתדלות של יאוש שאינה יכולה להועיל, אך כלפי אחרים יש לעשות כל מה ביכולתו[6].
[1] הרש"ר הירש מצא לנכון להאריך על דברי הרמב"ן הללו, וכה דברו: אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת, אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו, אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו, ללא תאוה וללא מאבק פנימי היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה, לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת, טול לדוגמה את מידת הענוה של משה, אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה, רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך, ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו, נלמד מחכמי התורה הגדולים, והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל, אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה, התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה, כל זה אילו נאלצנו באמת לומר כדעת הרמב"ן: חטא אברהם חטא גדול בשגגה, ע"כ.
[2] וכ"כ (אור ישראל, אגרת ל') כלפי מידות האדם, וז"ל: כלל גדול במדות. שרוב מדות הטובות. המה רק במה שנוגע להאדם בעצמו. אכן במה שנוגע לחבירו. החוב להשתמש בכל עוז בהפוכה. כמו לברוח מן הכבוד היא מדה יקרה. כמאמרם ז"ל (אבות פ"ד) כי תאות הכבוד תוציא את האדם מן העולם. אכן במה שנוגע לחבירו. אמרו רז"ל (שם) איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו', לזאת צריך האדם לעמול לעשות קניה בנפשו בכל דבר והפוכו, ולהרגיל את נפשו, אשר בעת כי ידרוש דבר הנוגע לעצמו, יתעוררו בקרבו מדות הנדרשות, וההיפך יהיה שכוח מנפשו, אבל בעת אשר ידרוש לטובת חבירו, תתעורר בקרבו המדה בהפוכה, ויסוד המדה תשכח לשעתה מנפשו, ע"כ. ועוד יעוי' בספר תנועת המוסר (ח"א אמרות ופתגמים ', עמ' 281) שכתב בשם הגר"י סלנטר
[3] וראיתי בספר מועדים וזמנים מועדים וזמנים סימן שכ"ז שהביא וז"ל: שמעתי על הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל שנזדמן לו אורח בסוכות, ובשעת אכילה ראה הגרח"ע זצ"ל שבחוץ היה קר מאד, ואמר לאורח כי לפי מצב בריאותו והקור הוא פטור מחמת מצטער, והשיב לו האורח שלו אין פטור ומוכרח לרדת, וע"כ ציוה הגרח"ע זצ"ל להכין לאורחו סעודה בסוכה. אחר רגעים מספר הופיע הגרח"ע זצ"ל בסוכה לאכול, והאורח פירש את מעשה הגרח"ע שאף היה מצטער ופטור מן הסוכה מ"מ פטור מצטער היא רק ממצות סוכה אבל לא משאר מצוות, וכאן לפניו מצות הכנסת אורחים להנעים לאורחו ובזה אין פטור מצטער, ולכן גם בקור ירד לקיים מצוה זו, ע"כ שמעתי. וכתב על כך בהגהה לכאורה מבואר בפסוק "וחי אחיך עמך", משמע דאינו מחוייב להתחסד באחיו יותר מלעצמו, וכיון שהוא בעצמו פטור אינו מחוייב להצטער להנעים לחבירו, יע"ש מה שתירץ לגבי הכנסת אורחים, עכ"פ חזינן שאין האדם מחויב לתת לשני יותר ממה שהוא נותן לעצמו.
[4] יעוי' בספר תנועת המוסר (ח"א אמרות ופתגמים ג', עמ' 281) שכתב בשם הגר"י סלנטר לגבי הזולת אין להשתמש במידת הבטחון.
[5] ובסידור דעת קדושים הביא בשם האדמו"ר מססוב דביאר בזה מה שמברכים בברכות השחר שעשה 'לי' כל צרכי, דחז"ל הדגישו שההודיה היא מה שעה לי כל צרכי דווקא כי לאחרים אדם לא צריך לחשוב שעשה להם כל צרכם, אלא צריך להשתדל למלאות כל צריכם ולא לבטוח בה' דשיש להם כל צרכיהם.
[6] עוד ראיתי בספר שימוש של תורה (ח"ב סוף פרק צדקה ואהבת חסד) מעשה שסיפר מרן הגרא"מ שך על הגרא"ז מלצר שאמר שצריך לעשות השתדלות לאחרים אף אם אין סיכוי שבקשתו תענה בחיוב, והיינו כנ"ל.
והנה בדברי הרמב"ן לא מבואר שהחטא שירד למצרים הוה מחמת מה שיצא מארץ ישראל, אלא מחמת חסרון האמונה, נמצא שמה שיצא מארץ ישראל לא עבר בזה על ישוב ארץ ישראל.
ומיהו מה שביאר שהיה בזה חסרון האמונה, יש לעיין בזה דהנה מצינו שאדם רשאי למעט בהשתדלות ולחיות באמונה ובטחון דווקא כלפי עצמו, אבל לענין האם רשאי למעט בהשתדלות לחיות באמונה ובטחון לענין בן אדם לחבירו מצינו שבעלי המוסר דנו בזה, והכא מבואר ברמב"ן שהיה אברהם צריך להשאר בארץ ישראל ולהאמין בשי"ת אע"פ שהוא מסכן אף את שרה, והיה מקום לומר שהחטא היה אף על שרה, שגם שרה היה לה להאמין ולא לצאת לחו"ל, אך אי שמא שכל הטענה היה על אברהם ולא על שרה, ועוד שהרי לוט וכל הנפש אשר עשו בחרן היו עמו והיו תלוים בו, וא"כ יש לדון בזה האם אברהם רשאי שלא לעשות השתדלות ולבטוח בה' אפילו על חשבון עניינים של בן אדם לחבירו שרה ולוט שהיו עמו, או לא, אכן בפשוטו היו יכולים לירד למצרם לבדם, ורק על אברהם היה הטענה שהיה צריך להשאר בארץ ישראל.
ואפשר לומר דבאמת היה אברהם רשאי לרדת למצרים מחמת הצלת שרה ולוט והנפש שהיו עמו, שאין רשאי בטוח בהשי"ת בשביל אחרים, אך הטענה על אברהם שירד אף מחמת הצלת עצמו שהיה לו לסמוך על השי"ת על הצלתו.
והנה הקשה הרש"ש (אבות פ"ה מ"ג) כי מבואר בפרקי דר"א דהירידה למצרים היה א' מעשרה נסיונות, ואיך אמר הרמב"ן כי היה בזה חטא, ומבאר הרש"ש כי הקב"ה אמר לאברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך, ואברהם קיים מיד מצותו הראשונה כאמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה', אך יען אשר לא הראהו עדיין הארץ אשר יבא שמה, לכן הלך באשר יתהלך, כדכתיב עד מקום שכם עד אלון מורה, ויעתק משם כו', ובדרך כלל אמר ויסע אברם הלוך ונסוע, ובהיות הרעב בארץ ישראל וירד אברם מצרימה, עד שא"ל הקב"ה שא נא עיניך וראה כו', וזהו אשר אראך שא"ל בתחלה, אז ויבא וישב באלוני ממרא, ור"ל דנתיישב שמה ולא נסע עוד, ומה שהלך תחלה לארץ כנען לא מפני שנצטוה עליה כמו שחשב הרמב"ן, רק כמו תרח אביו לקחו מתחלה ללכת כנענה, ע"ש.
ונראה ליישב כי אברהם במעשה זה של ירידה למצרים עמד בנסיו מצד מה שהיה לו לרדת למצרים מחמת שרה לוט והנפש אשר עשו בחרן, שאין לו לבטוח בהשי"ת עליהם כנ"ל ולכן צריך לרדת למצרים, אך חטא במה שירד מחמת עצמו, דעל עצמו לא היה צריך לחשוש אלא היה צריך לבטוח בהשי"ת.
והנה ראיתי שהגר"ש ברויאר (קונטרס השתדלות ובטחון, ועד י"ד בהערה ל"ד) כתב דרבי איצלה בלזר בקונטרס נתיבות אור (נמצא בתוך ספר אור ישראל) כתב אדמו"ר זצוק"ל בס' תבונה. כי במה שנוגע לתועלת והנאת חבירו. החוב פרושה להשתמש היפך הפרישות לצאת בשוקים וברחובות קריה לחפש למלאות טובת חבירו. ומכש"כ טובת רבים כו' ע"ש[2]. אכן הגר"י סנרא (עינוים על המסילת ישרים פכ"א) הסתפק בזה האם לצורך חברו צריך להשתדל בלא גבול עד שישיג את הדבר שהוא משתדל בעדו, או דלמא שאינו מחויב להשתדל לאחרים יותר ממה שהוא משתדל לעצמו, ומסיק שמסתבר שאינו מחויב להשתדל לצורך חבירו יותר ממה שהוא משתדל לעצמו, אך לצורך רבים נשאר בצ"ע הם יש להשתדל ללא גבול[3].
ובספר משחת שמן (ח"ב סי' כ') הביא בשם הגר"י סלנטר דבשביל האחרים אין לבטוח בשי"ת[4], אלא יש לעשות את כל ההשתדלות שבידו לעשות, ובזה ביאר דעת הקרבן נתנאל שמבאר בהא דנחלקו שמאי והלל בהכנה לשבת, דשמאי כל בהמה נאה שהיה רואה היה מצניע לשבת, אך הלל מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, וביאר רש"י שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת, והנה האור זרוע (הובא בדרכי משה על הטור סי' רמ"א) הביא ראיה דהלכה כשמאי מהמעשה של הקצב בשבת (קי"ט ע"א) וכתב הקרבן נתנאל דשאני הקצב שצריך לקנות לכל בני העיר והקשה השפת אמת דמאי שמא קצב משאר אדם, דכמו דבוטח על עצמו שיזדמן לו בהמה נאה לשבת אף הקצב יש לו לבטוח שיזדמן לכל העיר בהמה נאה, ועל זה ביאר המשחת שמן דעל עצמו רשאי לבטוח אבל לא על אחרים, אבל השפת אמת סבר שאין האדם צריך להשתדל בשביל אחרים יותר ממה שהוא משתדל לעצמו וכדברי הגר"י סרנא.
במכתב מאליהו (ח"א עמ' 194( הביא בשם הבעל שם טוב שביאר שלמה יש בעולם חוסר בטחון, אלא כדי שבזה ישתמש בנוגע לאחרים, אע"פ שלעצמו יבטח בהשי"ת וימעט בהשתדלות, ושמעתי מאחי הג"ר אליהו שליט"א (מרבני ישיבת תורה בתפארתה) שראה בכתבי סב אשתו הגר"א אלפא זצ"ל שכתב כן בשם הגר"א.
אולם המכתב מאליהו הביא להקשות על סברא זו דלא מסתבר לומר כן דהא אי אפשר להשתמש בבטחון לפי זמן ושעה וללוות את המידות לזמן מסוים.
ולכך ביאר המכתב מאליהו דמהא דהתורה ציותה עלינו ליתן צדקה, דהיינו שהקב"ה שולח אלינו את העניים, אין אנחנו יכולים לומר להם לבטוח בשי"ת, כלומר לשלוח אותם חזרה אליו, אלא אנו מצווים לפרנסם למען נלמד ענין גמילות חסדים, דהקב"ה ציוה עלינו שנשתדל בעד אחרים כמעשה המחוסר בטחון העושה לצורך עצמו, כי אם נשתמש בביטחון לא ישאר לנו מקום לעשות חסד.
ובבית הלוי (דרושים דרוש א') כתב וז"ל: אם לא היינו מפרנסים אותם היה מפרנסם בעצמו, רק רוצה לזכות אותנו בזו המצוה כדי שניצל אנו על ידה. ועוד עי' בזה בתנועת המוסר ח"א עמ' 281)[5]
עוד עי' בספר משנת פקוח נפש (סי' א' אות כ"ג) ביאר במה שכתב החזו"א (אמונה ובטחון סי' ב' אות ו') שמעשה של יאוש אינו בכלל השתדלות ואסור לעשות כן והארכנו בזה בענין ישיבתו של יוסף בבית האסורים, יע"ש, אך הביא שבספר תורת חיים (לקוטים עה"ת מהגר"ח מבריסק פר' קדושים) הובא המעשה שטרח הגר"ח להמתיק דינם של שני יהודים שגזרה עליהם המלכות הריגה, וחילל את יום הכפורים לילך לאסוף עבורם מעות להצילם, הגם שהדבר היה רחוק טובא שיהיה איזה תועלת בהכי, והוסיף ואמר 'בעניני פקוח נפש אין עושים את הדברים אשר ההגיון מחייב, אלא צריך לנסות כל דרך וכל אפשרות גם בניגוד לכל החשבונות, ע"ש. משמע דיש לעשות אף מעשה של יאוש להצלה וזה שלא דברי החזו"א, ועל כן ביאר דיש לחלק בין הצלת נפשו להצלת אחרים דבהצלת נפשו אין לו לעשות השתדלות של יאוש שאינה יכולה להועיל, אך כלפי אחרים יש לעשות כל מה ביכולתו[6].
[1] הרש"ר הירש מצא לנכון להאריך על דברי הרמב"ן הללו, וכה דברו: אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת, אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו, אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו, ללא תאוה וללא מאבק פנימי היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה, לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת, טול לדוגמה את מידת הענוה של משה, אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה, רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך, ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו, נלמד מחכמי התורה הגדולים, והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל, אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה, התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה, כל זה אילו נאלצנו באמת לומר כדעת הרמב"ן: חטא אברהם חטא גדול בשגגה, ע"כ.
[2] וכ"כ (אור ישראל, אגרת ל') כלפי מידות האדם, וז"ל: כלל גדול במדות. שרוב מדות הטובות. המה רק במה שנוגע להאדם בעצמו. אכן במה שנוגע לחבירו. החוב להשתמש בכל עוז בהפוכה. כמו לברוח מן הכבוד היא מדה יקרה. כמאמרם ז"ל (אבות פ"ד) כי תאות הכבוד תוציא את האדם מן העולם. אכן במה שנוגע לחבירו. אמרו רז"ל (שם) איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו', לזאת צריך האדם לעמול לעשות קניה בנפשו בכל דבר והפוכו, ולהרגיל את נפשו, אשר בעת כי ידרוש דבר הנוגע לעצמו, יתעוררו בקרבו מדות הנדרשות, וההיפך יהיה שכוח מנפשו, אבל בעת אשר ידרוש לטובת חבירו, תתעורר בקרבו המדה בהפוכה, ויסוד המדה תשכח לשעתה מנפשו, ע"כ. ועוד יעוי' בספר תנועת המוסר (ח"א אמרות ופתגמים ', עמ' 281) שכתב בשם הגר"י סלנטר
[3] וראיתי בספר מועדים וזמנים מועדים וזמנים סימן שכ"ז שהביא וז"ל: שמעתי על הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל שנזדמן לו אורח בסוכות, ובשעת אכילה ראה הגרח"ע זצ"ל שבחוץ היה קר מאד, ואמר לאורח כי לפי מצב בריאותו והקור הוא פטור מחמת מצטער, והשיב לו האורח שלו אין פטור ומוכרח לרדת, וע"כ ציוה הגרח"ע זצ"ל להכין לאורחו סעודה בסוכה. אחר רגעים מספר הופיע הגרח"ע זצ"ל בסוכה לאכול, והאורח פירש את מעשה הגרח"ע שאף היה מצטער ופטור מן הסוכה מ"מ פטור מצטער היא רק ממצות סוכה אבל לא משאר מצוות, וכאן לפניו מצות הכנסת אורחים להנעים לאורחו ובזה אין פטור מצטער, ולכן גם בקור ירד לקיים מצוה זו, ע"כ שמעתי. וכתב על כך בהגהה לכאורה מבואר בפסוק "וחי אחיך עמך", משמע דאינו מחוייב להתחסד באחיו יותר מלעצמו, וכיון שהוא בעצמו פטור אינו מחוייב להצטער להנעים לחבירו, יע"ש מה שתירץ לגבי הכנסת אורחים, עכ"פ חזינן שאין האדם מחויב לתת לשני יותר ממה שהוא נותן לעצמו.
[4] יעוי' בספר תנועת המוסר (ח"א אמרות ופתגמים ג', עמ' 281) שכתב בשם הגר"י סלנטר לגבי הזולת אין להשתמש במידת הבטחון.
[5] ובסידור דעת קדושים הביא בשם האדמו"ר מססוב דביאר בזה מה שמברכים בברכות השחר שעשה 'לי' כל צרכי, דחז"ל הדגישו שההודיה היא מה שעה לי כל צרכי דווקא כי לאחרים אדם לא צריך לחשוב שעשה להם כל צרכם, אלא צריך להשתדל למלאות כל צריכם ולא לבטוח בה' דשיש להם כל צרכיהם.
[6] עוד ראיתי בספר שימוש של תורה (ח"ב סוף פרק צדקה ואהבת חסד) מעשה שסיפר מרן הגרא"מ שך על הגרא"ז מלצר שאמר שצריך לעשות השתדלות לאחרים אף אם אין סיכוי שבקשתו תענה בחיוב, והיינו כנ"ל.
