בביאור הגמ' לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים
איתא בגמ' שבת [קכט.] אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, ופרש"י - שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק, וביאר המהרש"א דלפי סוגיין דשמעתין נראה דמשום צינה נגעו בה וכדאמרי' פ' יוה"כ חיה תנעול סנדל כל שלשים יום משום צינה וה"פ ימכור אדם קורות ביתו גם שהוא קשה מחמת השמש דזרחה עליו תמיד כדלקמן מ"מ ימכרם כדי לקנות לו מנעלים שלא ילך יחף דיותר קשה משום צינה ואם אין לו מה יאכל ביום הקזה הוא יותר קשה מהולך יחף וע"כ ימכור מנעליו ויספוק כו' וק"ל, נראה דאין כוונת המהרש"א לחלוק על רש"י שאין זה דרך בזיון אלא אף ענין של סכנה שיכול להצטנן ורק מסביר מדוע הגמ' מביאה מאמר זה גם פה.
ובגמ' פסחים [קיב.] תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, וכו' ואל תמנע מנעלים מרגליך וכו', וברשב"ם פי' "שגנאי הדבר לתלמיד חכם שילך יחף כדאמרינן התם [שבת דף קכ"ט.] ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו.
והמג"א [סי' ב' ס"ק ז'] הביא זאת להלכה ע"ש, ובחכמת שלמה להגר"ש קלוגר [או"ח סי' מ"ו] כתב וז"ל: כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי. נ"ב, הטעם דברכה זו דוקא בשעת מנעלים נראה על פי מאמרם ז"ל [שבת קכט, א] דלעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו, ולכך כשרואה שיש לו מנעלים אין צריך למכור כל מה שיש לו, מברך ונותן הודאה שעשה לי כל צרכי ואין צריך למכור כל מה שיש לו ויש לו מנעלים ג"כ, ואתי שפיר. ועוד י"ל בטעמו של דבר, דהנה רמז גדול רמזו בזה, דהנה בברכת שעשה לי כל צרכי מקיים אדם תמיד מאמר חז"ל [ברכות נד, א] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, דהרי אומר בכל יום שעשה לי כל צרכי, והרי יש ימים דהוי ח"ו רעה על האדם ואיך יברך שעשה לי כל צרכי הרי הוי רעה, ואיך יברך ברכה לבטלה, ובעל כרחך אומר דגם הרעה הוה טובה ומודה גם על הרעה. והנה מה דהרעה הוי טובה היינו כמו שאמרו חז"ל [ברכות ה, א] דהיסורין מביאין לחיי העולם הבא, ויש במדרש [בראשית רבה פרשה סה, ט] דיצחק תבע יסורין מהאי טעמא. והנה אדם הצדיק נקרא הולך, דהולך ממדריגה למדריגה, כמו שכתבו המפרשים זצ"ל, ולכך נתקן בברכת מנעלים כמו דהמנעלים הוי צורך הליכה דאם יושב במקום אחד אין צריך מנעלים, רק לילך צריך מנעלים, כן הכי נמי צריך האדם ליסורין, כי ע"י כן יהיה הולך להתדבק בו יתברך לקיים התורה והמצות, לכך נותן הודאה על הרעה, ואתי שפיר בעזה"י, ודו"ק.
וכתב חכ"א בקובץ כרם שלמה [שנה כ"א קו' ז' ע' ס'] צ"ע למה צריכים לבזבז כל כך על זה, מאי שנא משאר מצות עשה דנפסק בסי' תרנ"ו דאין צריך לבזבז הון רב, וכן אי"צ למכור כסותו משום מצוה, עי' אשל אברהם מה"ב סי' כ"ה בהערות ממנח"פ. ואין לומר משום דהמונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה לשמים, עי' פסחים קי"ג, דהרי שם אמרו דה"ה אם אין לו תפילין בראשו, ועל זה אין צריך לבזבז הון רב, ועי' בשו"ת לב חיים ח"א סי' נ"ט דההולך חוץ לעיר בלי מנעלים אינו מנודה לשמים, מ"מ גם שם אמרינן לעולם ימכור אדם וכו' עיין שם. [ועי' בהגהות יעב"ץ תענית כ"ג וארצות החיים סי' ב' ס"ק נ"ט]. וגם אין לומר משום דסכנה לילך בלי מנעלים משום נחשים וחמירא סכנתא מאיסורא, דלפי"ז בזה"ז שאין נחשים בינינו אין חשש כמ"ש ביו"ד שם גבי הדין של גילוי, א"כ למה הביאו האחרונים דין זה. וגם לא ראיתי מקור דמה שאסור לילך בלי מנעלים הוא משום נחשים.
ועי' בפרדס יוסף עה"ת פ' שמות על פסוק של נעליך, ובילקוט האורים שם, דהביאו מחגיגה ג' ורמב"ם דההולך בלי מנעלים במדבר הוא בכלל מאבד עצמו לדעת, דשכיח שם נחשים ועקרבים עיין שם. הרי דרק במדבר שייך טעם זה, אבל לא בעיר. ועי' גם ביעב"ץ ולב חיים הנ"ל. (ולא מצאתי הגמרא ורמב"ם הנ"ל). עכ"פ עדיין צ"ע, למה צריך למכור כל מה שיש לו משום מנעלים. ועי' שו"ת תפארת צבי סי' פ' דהקשה כעי"ז על מה שאמרו בפסחים דף מ"ט, לעולם ימכור אדם כל מה שיש וישא בת ת"ח, עיין שם מה שתירץ, אבל כל זה לא שייך הכא, וצ"ע.
שוב ראיתי בשו"ת להורות נתן (ח"ח סי' פ"ו) שכתב דמה שאמרו דימכור מה שיש לו כדי לישא בת ת"ח אינו להלכה ולמעשה, רק דרך זירוז בעלמא, ומביא ראי' לזה ממה שהמחבר באהע"ז (סי' ב' ס"ו) כתב "דישתדל" לישא בת ת"ח ולא כתב דימכור מה שיש לו, משמע מזה דהוא רק דרך זירוז, וכן מפרש דמה שאמרו דימכור מה שיש לו ויקח מנעלים לרגלו, הוא רק דרך זירוז בעלמא, עיין שם. ולפי זה לק"מ ממה שהקשיתי. אבל משו"ת צבי תפארת הנ"ל משמע דהוא הלכה למעשה, וגם הרמב"ם לא כתב הלשון דישתדל, רק ימכור מה שיש לו, א"כ עדיין צ"ע לגבי מנעלים, לדבריהם למה צריך לשלם כל כך. וגם יל"ע דאפשר לכו"ע זה הוא רק דרך זירוז בעלמא, וצ"ע. ע"כ.
לבוש [ס"ב] כתב וכן יכסה כל גופו ולא ילך יחף, שכל זה דרך צניעות והכנעה. אי נמי יחף לא ילך, משום שהוא דרך בזיון וגנאי לו, וכתב ע"ז באליה רבה [ס"ב] ולא ילך יחף וכו'. במקומות האלו ולא במקומות הערב, מלבושי יום טוב [סק"א]. ועיין לקמן סימן צ"א סעיף ה' [א"ר סק"ו]. וכתב של"ה דף קצ"ט [שם ד"ה וכך יעשה] משום ברכת רוקע הארץ שיכוין להגיע ברגליו על הארץ ממש לעמוד מעט קודם הנעלת מנעלים, ועיין לקמן סימן מ"ו [אליה רבה] ס"ק נ'. עוד כתב בהגה"ה דף ק"ל [שם ד"ה ואסור] ונראה אם עושה משום תשובה שמתאבל על עוונותיו מותר, וכן עשה דוד המלך עליו השלום הלך יחף [עי' שמואל ב, טו, ל].
מהות הנעליים - מלבוש של כבוד או של גנאי
במהר"ל בגור אריה [פרשת עקב] על הא דכתב רש"י עה"פ שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה ופירש"י לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות, ומק' המהר"ל דהא כתיב בפרשת כי תבא [דברים כט, ד] "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", ואם כן לא היו הולכים יחפים [קושית הרא"ם]. ואין זה קשיא, כי כך פירושו; "ורגלך לא בצקה", כי היה לך מנעלים ולא הלכת יחף, ולכך לא נפח רגלך כדרך הולכי יחף. והא דלא אמר 'ונעלך לא בלתה מרגליך' - שודאי אם היה להם מנעלים פשיטא שלא בצקה רגלך - להודיע שיש חלוק בין "שמלתך" ובין "נעלך", כי המלבושים הם לכבוד האדם, כמו רבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותיה' [שבת סוף קיג.], ובשביל זה הם צריכים לאדם - כדי להתכבד ולהתקשט האדם בהם, ובשביל כך לא בלו. ומנעלים אינם מלבושי כבוד, אבל הם מלבוש גנאי לאדם, שהרי בכל מקום קדושה אסור לילך במנעלים, כדכתיב [שמות ג, ה] "של נעלך". נמצא, כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם, שלא יקבל נזק ברגליו, ואינם לעצמם. וזהו שתקנו חכמים (ברכות ס ע"ב) כשלובש סודר שלו או טליתו לברך 'מלביש ערומים', בלשון לבישה. וכשהוא מסיים מסאני 'שעשית לי כל צרכי', כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, לא בשביל עצמם כלל, שאין זה מלבוש לכבוד. לכך קאמר גבי מנעלים "ורגלך לא בצקה", כלומר מה שהמנעלים משמשות אל האדם - שלא יהיה ניזק - היה לך. והשתא הוי הכתוב כמשמעו; "שמלתך" - שהיו צריכים להיות לך שמלה לכסות בו - היה לך ארבעים שנה, ולא חסרת. ומה שהיה צריך לך למנעלים - שלא יהיו רגליך נפוחים - היה לך גם כן, עכ"ל, א"כ מבואר בד' המהר"ל שהנעליים הינם מלבוש של גנאי ולובשים אותו רק בהכרח[1],
וממשיך המהר"ל ומיישב: ולפי שדבר כאן "כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" (פסוק ג), דהיינו חיות האדם, וחיות האדם שהוא צריך למנעלים אין זה בשביל עצמם, רק הכרחי שלא יוזק ברגליו, אמר "ורגלך לא בצקה", שזהו חיות האדם. אבל בפרשת כי תבא (להלן כט, ד) לא בא להזכיר רק הניסים שנעשה להם, כתב כפשוטו "שמלתך לא בלתה ונעלך מעל רגליך". ועוד, כי כאן אמר "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", הזכיר שהיה לו כל זה מן השם יתברך, לא רצה לומר הכתוב "ונעלך לא בלתה" אצל השם יתברך, כי המנעלים הוא דבר מגונה, והוא לו להכרח בלבד, דאין ראוי לומר שהיה להם מן השם יתברך המנעלים, שהם דבר גנאי. אבל לקמן כתיב (שם) "ואולך אתכם במדבר וגומר", כיון שלא נזכר השם שם, כתב "ונעלך מעל רגליך", עכ"ל
וכ"נ בעקידת יצחק [שמות שער לה - פרשת שמות-וארא] שענין הנעליים אי"ז כבוד אלא גנאי וז"ל: ואם לענין הבטחתו שלא ינזק בשליחותו היה המאמר הזה ג"כ נכון מאד וזה שנעילת המנעלי' בכלל כל המלבושי' והתקונים הנה הם עניינים הכרחיים עשאום האנשים להגין עליהם מהנזקים המזומנים להם פן תגוף באבן רגלם או פן יקבלו נזק הקור או החום המחויבים להם מצד חמרם. אמנם השרידים הנגשים אל ה' אינן צריכין לדבר מזה כי תורתם ושלמות צורתם משמרתם כמו שאמרו עליו (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. שאין ערוד ממית וגו'. (ברכות ל"ג א) ולזה רמז אליו על תורת השמירה הכוללת במשל הנכבד הזה לומר של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. והקדושים אשר בארץ אינם נזוקים בה רגליהם ואינם צריכים שמור וכן בכל הנזקים כי הם כמלאכי עליון. ולזה הרמז אמרו ז"ל (פר"א פ' מ"ו) שישראל הם יחפי רגל ביום הכפורים כמלאכי השרת עכ"ל[2].
אמנם קשה מהא דאיתא בגמ' [שבת קכט.] שימכור אדם כל מה שיש לו בשביל לקנות מנעלים לרגליו נראה שהנעליים זה מלבוש של כבוד שאדם צריך להשקיע בשביל זה וכה"ק בספר עלי תמר [עמ"ס ברכות פ"ט] וז"ל: אם נעילה שהיא של כיבוד[3]. כלומר שכבוד לו לאדם שיהא מנעלים ברגלו כמו שאמרו לעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. אולם בבבלי אמרינן מה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה של נעלך מעל רגליך, משמע שמנעליו ברגליו אין בהן דרך בזיון אבל גם לא דרך כיבוד. וברמ"א או"ח סוף סימן ב ולא ילך יחף, וכתב הא"ר ובארצות ערב שדרכן לילך יחף מותר. וידוע שהתימנים מקפידים לחלוץ המנעלים ולהכנס לביהכ"נ להתפלל יחף עיין אבן ספיר ח"א. וזהו לפי דעת הבבלי אכן לדעת הירושלמי שזהו דרך כיבוד משמע שאסור ומ"מ י"ל דתפלה בביהכ"נ שאני שהוא כמו בהר הבית וכמ"ש של נעליך מעל רגליך שזהו מפני קדושת המקום וכן משמע בב"מ פ"ב ה"ח שיהודה בריה דר"ח חלץ מנעליו כשנכנס לבית הכנסת להתפלל עי"ש.
האם מותר ללכת יחף
דעת האור זרוע [ח"ב הל' שבת פד' יב'] דאסור לאדם ללכת יחף וז"ל: "הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ואחת יחיפה אי משום השדא אי משום דילמא מחייכו עליה ואתי לאתויי ואם יש ברגל ומכה נועל אותה שיש בה מכה ושרי אף על פי שהאחרת יחיפה מיהו ללכת יחף בשתי רגליו הא ודאי שרי דקיי"ל דמנעל לשום צער עביד פי' להגן מפני היתדות ואי לאו משום הכי הוה טפי עדיף יחף ובצרפת ראיתי גבורים הולכים בשבת יחיפים ואפי' בביהכ"נ וקוראים בתורה יחיפים מיהו אינו נכון ללכת יחף אפי' בחול כדאמרי' בע"פ שבעה דמנודים לשמים וחדא מנייהו המונע מרגליו ומצאתי בויקרא רבה פ' וזאת תהיה תורת המצורע בסופה בפרשת ראשו כתם פז שדורש בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל מלכסות את ראשו כראוי ימך המקרה הרי הוא נעשה [רומי] נזקים ובשפלות ידים ידלף הבית ע"י שהאדם הזה משתפל מלכסות גופו כראוי ידלף הבית יעלה גופו חטטין הא למדת שצריך אדם לכסות כל גופו" עכ"ל.
איתא בגמ' שבת [קכט.] אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, ופרש"י - שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק, וביאר המהרש"א דלפי סוגיין דשמעתין נראה דמשום צינה נגעו בה וכדאמרי' פ' יוה"כ חיה תנעול סנדל כל שלשים יום משום צינה וה"פ ימכור אדם קורות ביתו גם שהוא קשה מחמת השמש דזרחה עליו תמיד כדלקמן מ"מ ימכרם כדי לקנות לו מנעלים שלא ילך יחף דיותר קשה משום צינה ואם אין לו מה יאכל ביום הקזה הוא יותר קשה מהולך יחף וע"כ ימכור מנעליו ויספוק כו' וק"ל, נראה דאין כוונת המהרש"א לחלוק על רש"י שאין זה דרך בזיון אלא אף ענין של סכנה שיכול להצטנן ורק מסביר מדוע הגמ' מביאה מאמר זה גם פה.
ובגמ' פסחים [קיב.] תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, וכו' ואל תמנע מנעלים מרגליך וכו', וברשב"ם פי' "שגנאי הדבר לתלמיד חכם שילך יחף כדאמרינן התם [שבת דף קכ"ט.] ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו.
והמג"א [סי' ב' ס"ק ז'] הביא זאת להלכה ע"ש, ובחכמת שלמה להגר"ש קלוגר [או"ח סי' מ"ו] כתב וז"ל: כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי. נ"ב, הטעם דברכה זו דוקא בשעת מנעלים נראה על פי מאמרם ז"ל [שבת קכט, א] דלעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו, ולכך כשרואה שיש לו מנעלים אין צריך למכור כל מה שיש לו, מברך ונותן הודאה שעשה לי כל צרכי ואין צריך למכור כל מה שיש לו ויש לו מנעלים ג"כ, ואתי שפיר. ועוד י"ל בטעמו של דבר, דהנה רמז גדול רמזו בזה, דהנה בברכת שעשה לי כל צרכי מקיים אדם תמיד מאמר חז"ל [ברכות נד, א] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, דהרי אומר בכל יום שעשה לי כל צרכי, והרי יש ימים דהוי ח"ו רעה על האדם ואיך יברך שעשה לי כל צרכי הרי הוי רעה, ואיך יברך ברכה לבטלה, ובעל כרחך אומר דגם הרעה הוה טובה ומודה גם על הרעה. והנה מה דהרעה הוי טובה היינו כמו שאמרו חז"ל [ברכות ה, א] דהיסורין מביאין לחיי העולם הבא, ויש במדרש [בראשית רבה פרשה סה, ט] דיצחק תבע יסורין מהאי טעמא. והנה אדם הצדיק נקרא הולך, דהולך ממדריגה למדריגה, כמו שכתבו המפרשים זצ"ל, ולכך נתקן בברכת מנעלים כמו דהמנעלים הוי צורך הליכה דאם יושב במקום אחד אין צריך מנעלים, רק לילך צריך מנעלים, כן הכי נמי צריך האדם ליסורין, כי ע"י כן יהיה הולך להתדבק בו יתברך לקיים התורה והמצות, לכך נותן הודאה על הרעה, ואתי שפיר בעזה"י, ודו"ק.
וכתב חכ"א בקובץ כרם שלמה [שנה כ"א קו' ז' ע' ס'] צ"ע למה צריכים לבזבז כל כך על זה, מאי שנא משאר מצות עשה דנפסק בסי' תרנ"ו דאין צריך לבזבז הון רב, וכן אי"צ למכור כסותו משום מצוה, עי' אשל אברהם מה"ב סי' כ"ה בהערות ממנח"פ. ואין לומר משום דהמונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה לשמים, עי' פסחים קי"ג, דהרי שם אמרו דה"ה אם אין לו תפילין בראשו, ועל זה אין צריך לבזבז הון רב, ועי' בשו"ת לב חיים ח"א סי' נ"ט דההולך חוץ לעיר בלי מנעלים אינו מנודה לשמים, מ"מ גם שם אמרינן לעולם ימכור אדם וכו' עיין שם. [ועי' בהגהות יעב"ץ תענית כ"ג וארצות החיים סי' ב' ס"ק נ"ט]. וגם אין לומר משום דסכנה לילך בלי מנעלים משום נחשים וחמירא סכנתא מאיסורא, דלפי"ז בזה"ז שאין נחשים בינינו אין חשש כמ"ש ביו"ד שם גבי הדין של גילוי, א"כ למה הביאו האחרונים דין זה. וגם לא ראיתי מקור דמה שאסור לילך בלי מנעלים הוא משום נחשים.
ועי' בפרדס יוסף עה"ת פ' שמות על פסוק של נעליך, ובילקוט האורים שם, דהביאו מחגיגה ג' ורמב"ם דההולך בלי מנעלים במדבר הוא בכלל מאבד עצמו לדעת, דשכיח שם נחשים ועקרבים עיין שם. הרי דרק במדבר שייך טעם זה, אבל לא בעיר. ועי' גם ביעב"ץ ולב חיים הנ"ל. (ולא מצאתי הגמרא ורמב"ם הנ"ל). עכ"פ עדיין צ"ע, למה צריך למכור כל מה שיש לו משום מנעלים. ועי' שו"ת תפארת צבי סי' פ' דהקשה כעי"ז על מה שאמרו בפסחים דף מ"ט, לעולם ימכור אדם כל מה שיש וישא בת ת"ח, עיין שם מה שתירץ, אבל כל זה לא שייך הכא, וצ"ע.
שוב ראיתי בשו"ת להורות נתן (ח"ח סי' פ"ו) שכתב דמה שאמרו דימכור מה שיש לו כדי לישא בת ת"ח אינו להלכה ולמעשה, רק דרך זירוז בעלמא, ומביא ראי' לזה ממה שהמחבר באהע"ז (סי' ב' ס"ו) כתב "דישתדל" לישא בת ת"ח ולא כתב דימכור מה שיש לו, משמע מזה דהוא רק דרך זירוז, וכן מפרש דמה שאמרו דימכור מה שיש לו ויקח מנעלים לרגלו, הוא רק דרך זירוז בעלמא, עיין שם. ולפי זה לק"מ ממה שהקשיתי. אבל משו"ת צבי תפארת הנ"ל משמע דהוא הלכה למעשה, וגם הרמב"ם לא כתב הלשון דישתדל, רק ימכור מה שיש לו, א"כ עדיין צ"ע לגבי מנעלים, לדבריהם למה צריך לשלם כל כך. וגם יל"ע דאפשר לכו"ע זה הוא רק דרך זירוז בעלמא, וצ"ע. ע"כ.
לבוש [ס"ב] כתב וכן יכסה כל גופו ולא ילך יחף, שכל זה דרך צניעות והכנעה. אי נמי יחף לא ילך, משום שהוא דרך בזיון וגנאי לו, וכתב ע"ז באליה רבה [ס"ב] ולא ילך יחף וכו'. במקומות האלו ולא במקומות הערב, מלבושי יום טוב [סק"א]. ועיין לקמן סימן צ"א סעיף ה' [א"ר סק"ו]. וכתב של"ה דף קצ"ט [שם ד"ה וכך יעשה] משום ברכת רוקע הארץ שיכוין להגיע ברגליו על הארץ ממש לעמוד מעט קודם הנעלת מנעלים, ועיין לקמן סימן מ"ו [אליה רבה] ס"ק נ'. עוד כתב בהגה"ה דף ק"ל [שם ד"ה ואסור] ונראה אם עושה משום תשובה שמתאבל על עוונותיו מותר, וכן עשה דוד המלך עליו השלום הלך יחף [עי' שמואל ב, טו, ל].
מהות הנעליים - מלבוש של כבוד או של גנאי
במהר"ל בגור אריה [פרשת עקב] על הא דכתב רש"י עה"פ שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה ופירש"י לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות, ומק' המהר"ל דהא כתיב בפרשת כי תבא [דברים כט, ד] "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", ואם כן לא היו הולכים יחפים [קושית הרא"ם]. ואין זה קשיא, כי כך פירושו; "ורגלך לא בצקה", כי היה לך מנעלים ולא הלכת יחף, ולכך לא נפח רגלך כדרך הולכי יחף. והא דלא אמר 'ונעלך לא בלתה מרגליך' - שודאי אם היה להם מנעלים פשיטא שלא בצקה רגלך - להודיע שיש חלוק בין "שמלתך" ובין "נעלך", כי המלבושים הם לכבוד האדם, כמו רבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותיה' [שבת סוף קיג.], ובשביל זה הם צריכים לאדם - כדי להתכבד ולהתקשט האדם בהם, ובשביל כך לא בלו. ומנעלים אינם מלבושי כבוד, אבל הם מלבוש גנאי לאדם, שהרי בכל מקום קדושה אסור לילך במנעלים, כדכתיב [שמות ג, ה] "של נעלך". נמצא, כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם, שלא יקבל נזק ברגליו, ואינם לעצמם. וזהו שתקנו חכמים (ברכות ס ע"ב) כשלובש סודר שלו או טליתו לברך 'מלביש ערומים', בלשון לבישה. וכשהוא מסיים מסאני 'שעשית לי כל צרכי', כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, לא בשביל עצמם כלל, שאין זה מלבוש לכבוד. לכך קאמר גבי מנעלים "ורגלך לא בצקה", כלומר מה שהמנעלים משמשות אל האדם - שלא יהיה ניזק - היה לך. והשתא הוי הכתוב כמשמעו; "שמלתך" - שהיו צריכים להיות לך שמלה לכסות בו - היה לך ארבעים שנה, ולא חסרת. ומה שהיה צריך לך למנעלים - שלא יהיו רגליך נפוחים - היה לך גם כן, עכ"ל, א"כ מבואר בד' המהר"ל שהנעליים הינם מלבוש של גנאי ולובשים אותו רק בהכרח[1],
וממשיך המהר"ל ומיישב: ולפי שדבר כאן "כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" (פסוק ג), דהיינו חיות האדם, וחיות האדם שהוא צריך למנעלים אין זה בשביל עצמם, רק הכרחי שלא יוזק ברגליו, אמר "ורגלך לא בצקה", שזהו חיות האדם. אבל בפרשת כי תבא (להלן כט, ד) לא בא להזכיר רק הניסים שנעשה להם, כתב כפשוטו "שמלתך לא בלתה ונעלך מעל רגליך". ועוד, כי כאן אמר "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", הזכיר שהיה לו כל זה מן השם יתברך, לא רצה לומר הכתוב "ונעלך לא בלתה" אצל השם יתברך, כי המנעלים הוא דבר מגונה, והוא לו להכרח בלבד, דאין ראוי לומר שהיה להם מן השם יתברך המנעלים, שהם דבר גנאי. אבל לקמן כתיב (שם) "ואולך אתכם במדבר וגומר", כיון שלא נזכר השם שם, כתב "ונעלך מעל רגליך", עכ"ל
וכ"נ בעקידת יצחק [שמות שער לה - פרשת שמות-וארא] שענין הנעליים אי"ז כבוד אלא גנאי וז"ל: ואם לענין הבטחתו שלא ינזק בשליחותו היה המאמר הזה ג"כ נכון מאד וזה שנעילת המנעלי' בכלל כל המלבושי' והתקונים הנה הם עניינים הכרחיים עשאום האנשים להגין עליהם מהנזקים המזומנים להם פן תגוף באבן רגלם או פן יקבלו נזק הקור או החום המחויבים להם מצד חמרם. אמנם השרידים הנגשים אל ה' אינן צריכין לדבר מזה כי תורתם ושלמות צורתם משמרתם כמו שאמרו עליו (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. שאין ערוד ממית וגו'. (ברכות ל"ג א) ולזה רמז אליו על תורת השמירה הכוללת במשל הנכבד הזה לומר של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. והקדושים אשר בארץ אינם נזוקים בה רגליהם ואינם צריכים שמור וכן בכל הנזקים כי הם כמלאכי עליון. ולזה הרמז אמרו ז"ל (פר"א פ' מ"ו) שישראל הם יחפי רגל ביום הכפורים כמלאכי השרת עכ"ל[2].
אמנם קשה מהא דאיתא בגמ' [שבת קכט.] שימכור אדם כל מה שיש לו בשביל לקנות מנעלים לרגליו נראה שהנעליים זה מלבוש של כבוד שאדם צריך להשקיע בשביל זה וכה"ק בספר עלי תמר [עמ"ס ברכות פ"ט] וז"ל: אם נעילה שהיא של כיבוד[3]. כלומר שכבוד לו לאדם שיהא מנעלים ברגלו כמו שאמרו לעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. אולם בבבלי אמרינן מה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה של נעלך מעל רגליך, משמע שמנעליו ברגליו אין בהן דרך בזיון אבל גם לא דרך כיבוד. וברמ"א או"ח סוף סימן ב ולא ילך יחף, וכתב הא"ר ובארצות ערב שדרכן לילך יחף מותר. וידוע שהתימנים מקפידים לחלוץ המנעלים ולהכנס לביהכ"נ להתפלל יחף עיין אבן ספיר ח"א. וזהו לפי דעת הבבלי אכן לדעת הירושלמי שזהו דרך כיבוד משמע שאסור ומ"מ י"ל דתפלה בביהכ"נ שאני שהוא כמו בהר הבית וכמ"ש של נעליך מעל רגליך שזהו מפני קדושת המקום וכן משמע בב"מ פ"ב ה"ח שיהודה בריה דר"ח חלץ מנעליו כשנכנס לבית הכנסת להתפלל עי"ש.
האם מותר ללכת יחף
דעת האור זרוע [ח"ב הל' שבת פד' יב'] דאסור לאדם ללכת יחף וז"ל: "הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ואחת יחיפה אי משום השדא אי משום דילמא מחייכו עליה ואתי לאתויי ואם יש ברגל ומכה נועל אותה שיש בה מכה ושרי אף על פי שהאחרת יחיפה מיהו ללכת יחף בשתי רגליו הא ודאי שרי דקיי"ל דמנעל לשום צער עביד פי' להגן מפני היתדות ואי לאו משום הכי הוה טפי עדיף יחף ובצרפת ראיתי גבורים הולכים בשבת יחיפים ואפי' בביהכ"נ וקוראים בתורה יחיפים מיהו אינו נכון ללכת יחף אפי' בחול כדאמרי' בע"פ שבעה דמנודים לשמים וחדא מנייהו המונע מרגליו ומצאתי בויקרא רבה פ' וזאת תהיה תורת המצורע בסופה בפרשת ראשו כתם פז שדורש בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל מלכסות את ראשו כראוי ימך המקרה הרי הוא נעשה [רומי] נזקים ובשפלות ידים ידלף הבית ע"י שהאדם הזה משתפל מלכסות גופו כראוי ידלף הבית יעלה גופו חטטין הא למדת שצריך אדם לכסות כל גופו" עכ"ל.
[1] לכאו' מבואר במהר"ל דהא דאסור ללבוש נעליים במקום קדוש הוא משום דהוי מלבוש של גנאי – ולכאו' כמ"ש הרלב"ג דהוי מלבוש הדיוטות.
[2] מבואר מד' שהטעם הוא משום שכל ענין הנעליים זה שמירה על הרגליים מפני כל מיני מזיקים וא"כ במקום קדוש שאי"צ שמירה אין ראוי ללבוש נעליים משום שיש שמירה עליונה.
[3] הערת י.מ.ס – לכא' נראה ליישב שאכן עצם זה שהאדם נזקק לנעלים הרי זה מראה את שפלותו שהוא צריך לשמור את גופו מלהנזק, אבל מאחר והקב"ה טבע זה הצורך בבני אדם והפכו לצורך הכרחי המינמלי מי שאין לו את המנימום הזה הרי זה מראה שפלות גדולה וע"כ מי שכן יש לו למלאות את הצורך הזה הרי זה כבוד האדם שכן באמצעות הנעלים הוא שומר על הכבוד והצורה שלו לא להיראות בבין בני אדם שפל שאין לו במה לשמור על עצמו.
[2] מבואר מד' שהטעם הוא משום שכל ענין הנעליים זה שמירה על הרגליים מפני כל מיני מזיקים וא"כ במקום קדוש שאי"צ שמירה אין ראוי ללבוש נעליים משום שיש שמירה עליונה.
[3] הערת י.מ.ס – לכא' נראה ליישב שאכן עצם זה שהאדם נזקק לנעלים הרי זה מראה את שפלותו שהוא צריך לשמור את גופו מלהנזק, אבל מאחר והקב"ה טבע זה הצורך בבני אדם והפכו לצורך הכרחי המינמלי מי שאין לו את המנימום הזה הרי זה מראה שפלות גדולה וע"כ מי שכן יש לו למלאות את הצורך הזה הרי זה כבוד האדם שכן באמצעות הנעלים הוא שומר על הכבוד והצורה שלו לא להיראות בבין בני אדם שפל שאין לו במה לשמור על עצמו.
- מאמר קודם בסדרה '"פרשת שמות – סוד הנעליים" ח"א': בביאור ההבדל בין יהושע למשה שאצל יהושע כתוב "נעלך" ולא "נעליך"
