פירוש חוטמו
דעות הראשונים
דעות הראשונים
ועל חוטמו אפילו במשהו נמי פסול. הנה כשהאתרוג עומד בדרך גדילתו וכמצוות נטילתו ומתחיל להתקצר, ניתן לחלק את גובה התקצרותו לארבעה חלקים, וזהו סידרן מלמטה למעלה, א' מחצי האתרוג ומעלה התקצרות כלפי מעלה בלתי משמעותית, ב' התקצרות כלפי פנים, ג, התקצרות כלפי מעלה, ד, הפיטם.
ולשון רש"י ובחוטמו· בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו אפילו כל שהוא פסול שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו. עכ"ל. והנה לשון עובי גבהו יכול להתפרש בב' פנים, א, דגבהו הוא בערך חציו העליון והוא ממקום שמתחיל להתקצר קצת, ועובי גבהו הוא מקום התפוח דהיינו שטח א', ולכאורה פירוש זה הוא היותר מתאים עם המציאות שמזכיר רש"י [ששם אדם נותן עיניו-אם בא לבחון את הרושם הכללי של האתרוג]. ולפירוש זה קשה דכשעלתה חזזית על רובו הרי הרבה פעמים היא כבר בחוטמו, ויש ליישב דזימנין דמשכח"ל רובו קודם חוטמו. עוד יש לשאול מדוע שטח זה נקרא חוטמו, וי"ל משום שמקומו מקביל למקום החוטם בראש האדם, וגם דמי ליה קצת ע"י השיפוע שלו. וק"ק מה שכינה רבינו חציו העליון של האתרוג גובהו והגדיר את החלק הנמוך שבו עובי גובהו, דהול"ל חוטמו· מקום שמתחיל העיגול לפנות כלפי ראשו אך עדיין האתרוג בעוביו.
ב', עוד יש לפרש עובי גבהו כמו שעובי שפת החבית מלמעלה תקרא עובי גבהו, הכא נמי שטח ב' נקרא עובי גבהו, ומה שכתב שבאותו עובי אדם נותן עיניו, זכר לדבר הסטנדרים המצויים כיום, שהם נטויים בזוית כהה לפי שבאותה זוית אדם נותן עיניו, והא דקרי לה רבא חוטמו ולא כתפיו צריך לדחוק דשטח ג' ושטח א' נקראין על שם זוית ניצבת, והיינו ראשו של אתרוג וגופו של אתרוג, אבל שטח ב' נקרא ע"ש זוית אלכסונית, ולכן מיקרי חוטם.
לשון הריטב"א ועל חוטמו. והוא אותו גבוה שתחת הנץ כעין נזר. עכ"ל. וזה לכאורה יכול להתפרש על שטח ג'. ופשטות לשון חוטם לכאורה מורה טפי כהריטב"א ודלא כרש"י, וזה מקביל לפסולי הדר דשאר מינים שנאמרו על ראשו, ובר"ן הביא דעת רש"י ודעת הריטב"א.
לשון הרא"ש סימן כ' אמר רבא ובחוטמו אפילו כל דהו פסול פירש רש"י בעובי גובהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבאותו עובי אדם נותן עיניו משמע מתוך פרש"י שאין כל השיפוע עד הפיטמא נקרא חוטם אלא עובי גובהו שממנו משפע ויורד אבל מדהזכיר הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם וכן עמא דבר שמעובי גובהו עד הפיטמא פוסלין חזזית כל דהו. עכ"ל. ומשמע מדבריו דעמא דבר להחמיר כתרוייהו. וכן פירש הק"נ. [ובב"י נסתפק בזה, עי"ש.] (עוד נתעוררתי דהרא"ש לא מזכיר כלל דהרי"ף מיקל בחוטם דשיטת רש"י (דשמא גם הרי"ף מודה דעובי גובהו הוא בכלל חוטמו), ולכן לו נאה לומר דעמא דבר שמעובי גובהו כו', וכפירוש הק"נ.) וכתב בקיצור פסקים ובטור דחוטמו הוא ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא, והנה כל האתרוג הוא עיגול ושיפוע, ואם כוונתו להחמיר החל מחציו של האתרוג ומעלה (שטח א' הנ"ל), הול"ל ממקום שמתחיל לשפע כלפי ראשו עד הפיטמא, אלא משמע שכוונתו שעיקר גובה האתרוג לא מיקרי חוטמו, למרות שיש ממנו שטח המתעגל קצת כלפי מעלה, ורק ממקום שמתחילה הזוית להיות כהה יותר (שטח ב' הנ"ל), משם מיקרי חוטמו, ולפמש"פ ברא"ש דמחמיר גם את דעת רש"י למדנו דבעל הקיצור פסקים פירש ברש"י כאפשרות ב' הנ"ל.
לשון הרמב"ם אם עלת על דדו אפילו כל שהוא פסול, ומשמע דבבשר האתרוג ליכא כלל שם חוטם, וצ"ע לפ"ז מדוע לא אמר רבא ועל דדו או פטמתו וכדומה אפילו במשהו פוסל[1], יש לומר דהרמב"ם מסכים דכל הנזר מיקרי חוטם, אלא דס"ל דכל שמוסיפין לעלות מיקרי טפי חוטם, והעיקר שתהיה חזזית אצל דדו, ולמה הדבר דומה לנקטם ראשו דהדס וערבה, ששטח גדול יכול ליקרא ראשו, ומ"מ העיקר שיקטם הכ"ש העליון.
ראיות
וראיה לפירוש זה מדאמרינן בירושלמי תמן אמרין ורובו מצד אחד חוטמו כרובו לפסול, ומשמע דאי חוטמו מחופה בחזזית הרי זה כאילו רובו מחופה בחזזית, אבל מקצת חוטמו אינו פוסל, דאי הוה פוסל הוה קאמר על חוטמו אפילו במשהו פוסל, ומדקאמר חוטמו וכן מדקאמר כרובו משמע דמיירי כשכל חוטמו מחופה בחזזית והרי הוא נידון כרובו, וכמו אדם שראשו חוץ לסוכה וגופו בסוכה, דראשו כרובו לפסול. ואיך נקיים דברי הירושלמי עם דברי הבבלי דעל חוטמו אפילו במשהו נמי פוסל, הלא שטח ג' הוא יותר ממשהו ומשמע בבבלי שבא לפסול ע"י שעלתה עליו חזזית משהו בימינו או בשמאלו, אבל לפירוש הנ"ל שני התלמודין עולים בקנה אחד, דעל חוטמו היינו לכל הפחות על מרכז חוטמו אצל דדו, ופוסל שם אפילו במשהו, כמו נקטם ראשו דהדס במשהו, וכן ניטלה פטמתו דאתרוג הפירוש המחוור הוא שניטל הפיטם שבראש האתרוג ונתגלה הבשר ופסול משום הדר למרות שפצע כזה הקיפו משהו, ואם שם בראש החוטם האתרוג הדר, והחזזית היא מן הצד בהמשך שטח ג' [עכ"פ במיעוט שטח ג'], ודאי מציל ראש החוטם על המובן הרחב של חוטם. ואפשר דיש לנקוט פירוש זה לדינא, דהרמב"ם הוא פוסק ולא מפרש, וגם הירושלמי מסייע לו[2].
דעת השו"ע
לשון השו"ע וחוטמו היינו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו. ויש להסתפק אם כוונתו להחמיר את דעת רש"י וכהטור, וה"ק להתקצר שפירושו להיות דק ולא כלפי העוקץ אלא כלפי הפיטם, ושטח ב' בכלל דבריו, או שאין כוונתו להחמיר את דעת רש"י ושינה הלשון מהטור וכתב להתקצר ולהתחדד והיינו שטח ג' שהוא דק ומחודד וזה הוא השינוי זוית האחרון הכלה בראשו, ולפי דרכו ז"ל כן יש לו לפסוק, לפי שהרי"ף והר"מ בודאי מקילין והרא"ש מספקא להמחבר בבית יוסף אי מיקל או מחמיר. ברם הלא בסעיף י"ב העתיק השו"ע לשון הטור מחוטמו ואילך דהיינו ממקום שמתחיל כו', ומשמעותו משטח ב' שהוא חוטמו השגור בפי הלומדים ולמעלה דהיינו שטח ג' וד' שהם חוטם לשיטות אחרות פוסל כו', ולפ"ז השו"ע מחמיר כדעת רש"י דחוטם היינו שטח ב'.
והנה בבה"ל ד"ה ממקום כתב דהשו"ע אינו מחמיר את דעת רש"י, מכל מקום לא נתברר לפו"ר בדברי רבינו זצ"ל בבה"ל כיצד פירש מקום חוטמו לפירש"י וכיצד לפירי"ף, דמתחילה העלה רבינו זצ"ל פירוש דחצי האתרוג העליון ייחשב חוטמו ודחאו, ולא פירש מה דעתו למסקנה.
Bנמצינו למדין שטח א' ודאי אינו בכלל חוטמו, ומשטח ב' ואילך יש מחמירין, ומשטח ג' ואילך הרבה מחמירין, ומעיקר הדין אפשר שיש להקל כל זמן שאין החזזית בראש החוטם אצל דדו או ברוב שטח ג'.
B)נ.ב. נהגו שלא לפסול האתרוגים משום נקודה ושינוי משהו, ולהעדיף כאלה על אתרוג העקום כמגל וכדומה, וכ"מ בירושלמי פ"ג ה"ה דסתם אתרוג הוי הדר, ויש לעשות שאלת חכם בכל נידון.)
[1] ויש לפרש דמרכז הראש, דהיינו הבשר שסביב הפיטם הוא המקום הפוסל, ורבא קרי ליה חוטמו, והרמב"ם קרי ליה דדו. ובלשון אחרת-
[2] ואף להמפרשים דחוטמו הוא שטח גדול וכל כ"ש ממנו פוסל, מ"מ יש מקום לומר דהיינו במראה ובגודל שיכול לעשות גנאי לעינים, (וטבע חזזית לא ידענא אי ברייתה במשהו,) ויל"ע.
