בעניין תוספת מבעוד יום בתשעה באב

דעת הרמב"ן (תורת האדם, שער האבל, ענין אבלות ישנה) שבתשעה באב אין דין תוספת מבעוד יום. וכן היא דעת תוס' (פסחים דף נד עמוד ב ד"ה לקביעא)[1], תוספות רבינו פרץ (עירובין דף מא עמוד א ד"ה בתשעה באב), נמוקי יוסף (הובא בקובץ שיטות קמאי תענית דף ל עמוד א ד"ה גרסינן בפרק מקום שנהגו), אהל מועד (שער מועד קטן דרך ה, הובא בקובץ שיטות קמאי פסחים דף נד עמוד ב).

וכתבו האחרונים שאף לדעה זו שאין דין תוספת בתשעה באב – מכל מקום יכול לקבל על עצמו מבעוד יום (מגן אברהם סימן תקנג סעיף קטן ד, ביאור הגר"א שם).

וז"ל הרמב"ן: והתם (פסחים דף נד עמוד ב) גרסינן אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא בתשעה באב בלבד. למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור והאמר שמואל בין השמשות שלו מותר, וכי תימא קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות שלו מותר, והא תנן אוכלין ושותין מבעוד יום, למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות שלו. לא, למעוטי משחשכה. שמעינן מיהא דבתענית צבור "אוכלין ושותין מבעוד יום" דקתני עד שעה שאסור באכילה ושתיה לגמרי קאמר, ומשמע נמי דאע"ג דלית הלכתא כשמואל בבין השמשות של תשעה באב, מכל מקום לענין תענית צבור הלכה כמותו דקא סבר תענית צבור בין השמשות שלו מותר, ולא אשכחן אמורא דפליג בהדיא, אלא פירוקי ושינויי בעלמא, הילכך נקטינן לקולא דהא בדרבנן הוא, ומתניתין כפשטה נמי אתיא לאפוקי משאר תעניות שאוכלין משחשכה קתני מבעוד יום, ומיהו תוספת עינוי אין לנו אלא ביום הכפורים, אלא הפסקה עם בין השמשות, ע"כ.



אמנם בספר החינוך (מצוה שיג) כתב וז"ל: ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בענין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן, ואף על פי שרחוקים מאד שני הימים אלה בטעמן ובכל ענינם, לפי ששם תענית כוללם נדבר בו מעט. ואודיעך שהחמירו בו חכמים בכל ענינו כמו ביום הכפורים להפסיק מבעוד יום, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ועברות ומניקות שמתענות בו כשאר העם, מה שאין עושות כן בכל שאר תעניות, חוץ משלש תעניות אמצעיות של עצירת מטר, כמו שנזכר במסכת תענית בסוף פרק ראשון (דף יד עמוד א), דאסיק רב אשי התם, נקוט מציעתא בידך, ע"כ. וכן הביא הריטב"א (תענית דף יב עמוד ב ד"ה כתב רבינו) בשם הרי"ף והראב"ד, דיש תוספת מבעוד יום לתשעה באב.



והנה כתב הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה ז): תשעה באב לילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלין אלא מבעוד יום. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים, ע"כ.

וכתב המגיד משנה, זה מבואר בהרבה מקומות ועיקר בפסחים פרק מקום שנהגו (דף נה עמוד ב) ושם נתבאר שבין השמשות שלו אסור ואף על גב דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא כדאיתא התם ומכאן למד הרמב"ן ז"ל שאין לתשעה באב תוספת מבעוד יום כמו שיש ליום הכפורים שאם היה לו תוספת לא היה צורך לומר שבין השמשות שלו אסור שהרי תוספת מבעוד יום הוא ודבר ברור הוא, ע"כ. ומבואר מדבריו דהרמב"ם סבירא ליה כהרמב"ן דאין תוספת מבעוד יום על תשעה באב, וכן כתב הרדב"ז (לשונות הרמב"ם סימן קד) בדעת הרמב"ם[2].

אולם בפירוש המשניות להרמב"ם (תענית פרק ד משנה ז) כתב: ודין תעניתו כדין תענית צום כפור, רוצה לומר שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ומוסיפין מחול על הקדש, ועשיית מלאכה בו מגונה מאד, ע"כ. ומבואר דלא כמו שכתב המגיד משנה בדעתו, כן הקשה במנחת חינוך (מצוה שיט), ועיין בזה בהעמק שאלה (שאילתא קסז אות ב).

ועוד הקשה בהעמק שאלה על המגיד משנה, מלשון הרמב"ם בהלכות תעניות שהוא אותו לשון המוזכר לגבי שאר תעניות, ועיין שם עוד.
​

[1] ועיין מה שכתב על דבריהם במשנת יעבץ (אורח חיים סימן נט אות ג ד"ה והנה איתא).
[2] וביאר הקרן אורה (תענית דף ל עמוד א ד"ה כל שהוא), וז"ל: ונראה דהרמב"ם ז"ל לטעמיה דסבירא ליה דליכא תוספת ביום הכפורים אלא בעינוי לחוד וכי האי גוונא הוי כל הצומות, ע"כ.​