ע''כ הובאו שיעורים בחשיבות בכמה אופנים. שיעור שהאדם פועל להחשיבו ע''י אכילה או הצנעה (ועפ''ז יתכן גם באו''א ויתברר בהמשך הדברים) ויש להשיעורים המוסכמים, דיש לברר מתי הוסכם עליהם ומי המסכימים עליהם.
והנה בעולה מדברינו יש לברר:
א. מהו הקובע לחשיבות בדברים המוסמכים לכל
ב. אי מידי דחשוב בהצנעה יחשב ע''י אכילה (של דבר כמותו לדוג' בהוצאה שא''א להוציא את הדבר שאכלו) וכן להיפך במידי דאכילה.
ג. מחוייב הדבר להביא עוד ענייני חשיבות
ד. אם יש עוד מחשיבים (כאכילה והצנעה) לגביה האדם עצמו
ה. עיקר הבירור הוא אם 'דעת בנ''א' גבי פעולת ההצנעה תועיל לשוות דין מוצנע או שצ''ל דווקא דעת המצניע. היינו דאם אדם הצניע אך לאחמ''כ טען שאין דרכו באופן זה של פעולה ע''מ להצניע, דיש כו''כ דרכים בהצנעה אם תועיל הצנעה זו לגביו או דדעת בנ''א בהצנעה היא הקובעת.
בתחילה יש לברר החילוק בין גדר 'מציאות' בכלל לבין 'מציאות חשוב'.
והנה יש דין חשיבות נוסף והוא ד'מצוותי'ה אחשבי'ה'. ובזה מצאתי להשוות בין מציאות פשוט למציאות חשובה.
דמניין הימים בכלל הוא מציאות, מוציאות המניין דימוי השבוע פועל את היות השבת יום שביעי. ויש מניין נוסף בו מצינו ש'אחשבי'ה' והוא המניין דימוי הספירה.
גבי דין "מצוותי' אחשבי'" בספיה"ע מביא בלקו''ש הו"א ומסקנה בדין של מי שלא ספר יום אחד (לקו"ש חל"ח שיחה לחג השבועות) וזלה"ק (אות ג): "והנה ע"פ הנ"ל, שההכרח דתמימות במנינם (שאם שכח לספור לילה א' אינו יכול להמשיך ולספור בברכה) אינו מצד זה שהחסיר פרט מהמצוה, אלא מפני החסרון בהמציאות דספירת הימים הבאים (דאם לא ספר תשעה לדוגמא, שוב א"א לו לספור היום עשרה ימים) - צריך לומר, לכאורה, דאפילו עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה ובעבדותו ספר כל הימים שלפנ"ז, יכול לספור בברכה, אף שבעבדותו לא הי' חייב בספירה".
אמנם דוחה זאת וזלה"ק: "אבל יש לומר דאינו כן. כי ענין הספירה כשלעצמו (לולי המצוה) אינו מציאות, שהרי גם לולי מעשה הספירה של האדם כל יום הוא יום במספר מסויים (לדוגמא יום א') מיום הקרבת העומר, ואין ספירת האדם משנה בזה כלום, וא"כ מעשה הספירה מצד עצמו אין לו מציאות, ורק המצוה לספור הזמן היא היא שעושה את הספירה למציאות, ע"ד מצותי' אחשבי'".
וממשיך ומבאר למסקנה (אות ד): "אמנם יותר נראה לומר, שהפירוש ד"מצוותי' אחשבי'" (ובנדו"ד, שהמצוה עושה את הספירה למציאות חשובה) הוא, שציווי התורה ע"ד ספירת הימים עושה את הספירה למציאות בעולם גם כשהסופר אינו מצווה לספור (כדלקמן).
. . ביאור הענין:
מצוה (לא רק קיומה בפועל, אלא גם הציווי עצמו) - מכריחה מציאות של חפצא (ולדוגמא: "מצות תאכלו" - בהכרח שיש בעולם חפצא של מצות"), ולא רק חפצא סתם, אלא חפצא בעלת חשיבות - שאינו סתם חפצא שנמצא בעולם, אלא חפצא שמציאותו מוכרחת מצד ציווי התורה, חפצא שהתורה מתייחסת אליו [ובעומק יותר: חפצא שנחשב ל"מציאות" גם בעולמה של המצווה, משא"כ לולי הציווי, אין חשיבות למציאות הנבראים ביחס למציאות הבורא]".
ולבסוף מונה ג' עניינים בספיה"ע (אות ה):
"א. המציאות דספירת הימים - מציאות בעולם שנעשית מצד הציווי דספירת הימים (משא"כ לולי הציווי אין הספירה נחשבת למציאות).
ב. מציאות חשובה דספירת הימים - לא סתם מציאות בעולם, אלא חפצא שהתורה מתייחסת אליו (כבכל המצוות שמציאות החפצא שלהן נעשית מציאות המוכרחת מצד ציווי התורה).
ובפרטיות יותר: הספירה - כל מציאותה היא מצד הציווי (שלולי הציווי אינה מציאות כלל), והימים - הם מציאות גם בלאה"כ, וע"י הציווי לספור הימים נעשים הימים מציאות חשובה (נוסף על מציאותם בעולם שקיימת בלאה"כ) - חפצא שמוכרחת מצד ציווי התורה.
ג. המצוה דספירת העומר (קיומה בפועל) - לא רק מציאות בעולם סתם, ולא רק מציאות שמוכרחת מצד ציווי התורה, אלא מצוה ממש - שספירת הימים [הן הספירה (הפעולה), והן הימים (הנפעל)] נעשית חפצא של קדושה".
מצוותי' אחשבי' גבי מניין ימי השבוע:
והנה בנוגע למניין הימים דימי השבוע, אין כל חיוב על מניית הימים, אלא על קיום השבת ביום השביעי. ואף שקיומה של השבת ביום השביעי מכריח את המניין במציאות בפועל בעולם, הנה בעצם המניין אין כל חיוב.
ועפי"ז צלה"ב מה פועלת המציאות של ספירת הימים על ידי בני ישראל, דאע"פ שבשיחה זו גבי ספיה"ע משמע שיש מציאות לספירת הימים הנעשית ממילא, הרי אין זו אותה הספירה שנעשית באופן שהתורה מתייחסת אליה ובוודאי לא כזו שנעשית על ידי הציווי.
וזלה''ק:
איתא בגמ' (שבת סט, ב) "אמר רב הונא: היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי - מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון", ע"כ לשון הגמ'.
ומבאר בזה (לקו"ש ח"ח שיחה ג לפ' נשא) שאף ששבת 'מקדשא וקיימא' בכל זאת קביעת השבת תלויה בספירת בני ישראל שמונים את ימי השבוע.
ובלשונו הק' (אות ה): "מכך מוכח, שקביעות השבת תלויה בהיותה היום השביעי בספירתם של ישראל.
אמנם, אין צורך בספירת שבעה ימים בפועל על ידי ישראל, אלא די בכך שהספירה קיימת ממילא, שישראל יודעים שזהו היום השביעי.
אך כאשר לא התקיימה ספירה בכלל על ידי ישראל, אפילו לא באופן של "ממילא", כגון כאשר כל היהודים איבדו את חישוב הימים, או במקרה שבו הספירה אינה משמעותית לבני ישראל, שאז אף כאשר הם סופרים יום זה כ"יום השביעי", אין הספירה יוצרת מציאות, הרי אז אין קיימת המציאות של ה"יום השביעי",
ובנאמר "שבת מקדשא וקיימא" יש לשים לב לדיוק במילה "מקדשא" - מדובר על קדושת השבת, לגבי אמירת מקדש ישראל", עכלה"ק.
ועפי"ז מבאר את הנאמר בתשובת הרדב"ז ששבת זו בשביל אותו המהלך בדרך היא מדאורייתא, וזלה"ק: "לפי זה מובן מדוע לפי שיטת הרדב"ז, דינו של ה"משמר יום אחד" הוא מדאורייתא: כיון שקביעת השבת תלויה בספירה של ישראל, לכן כאשר אין אצל יחיד מסויים קביעות של שבת, נקבע אצלו ה"יום השביעי" לשבת, לפי ספירתו האישית".
וממשיך שם לבאר שיטת רש"י ששבת זו למהלך בדרך היא מדברי סופרים, וזלה"ק: "לפי שיטת רש"י, וכך נקבעת ההלכה, שהדין של "משמר יום אחד" הוא רק מדברי סופרים "לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר הימים, ולא תשתכח תורת שבת ממנו", הכרחי לומר, שיהודי זה צריך לשמור את היום השביעי כשבת לא רק כסימן, אלא כיון שעל ידי ספירתו נקבע אצלו היום השביעי מדרבנן כיום שבו חלה לגביו קדושת השבת".
עיון לגבי קטן המהלך בדרך:
והנה ספירה זו דבני ישראל היוצרת את מציאות השבת לכאורה חלה על ידי בן חיובא דמצות שבת, אולם לגבי קטן שאינו בן חיוב מדאורייתא יש לדון לגבי מניין הימים שלו וחיובו במצוות שבת כשהוא מהלך בדרך.
היינו שבאם הולך עם אביו בדרך ואביו משמר שבת (לשיטת הרדב"ז מדאורייתא ולשיטת רש"י מדרבנן), גבי הקטן יש לעיין:
א. אם מניין הימים שלו נחשב למציאות דמניין. כלומר, כשהקטן יחד עם כלל ישראל משמר שבת, חיובו הוא מצד מנין הימים שנמנה ממילא, וחיוב זה (בשונה מהחיוב דספיה"ע) קיים אצל כלל ישראל בשווה על ידי המניין שנעשה על ידי כלל ישראל, אך בהיות הקטן במדבר ושם רק אביו מונה ימים ומשמר שבת, יש סברא לומר שמניין זה לא יפעל מציאות של שבת כלפי הקטן.
ב. גבי מצות שבת של קטן ישנו דין חינוך, וקיום השבת שלו הוא מדרבנן, ולכמה מהדעות הוא רק על הגברא ולא על החפצא, ואם כן איך מתקדשת השבת כלפיו.
ב' אופנים במניין הימים והנפק"מ ביניהם
ויש להקדים את ביאור הענין דעל ידי מניין הימים דימי השבוע נפעלת השבת. והוא, דבכדי שהמציאות דמניין הימים תוכל להיות באופן הנצרך לפעול מציאות חדשה של יום מיוחד, יכול להיות שהמניין צריך להיות דווקא באופן של פעולת ספירת הימים על ידי בני ישראל. לדוגמא, על ידי הספירה של ארבעים ותשע ימי ספירת העומר נפעל היום החמישים ומתקדש חג השבועות.
אמנם יש ענינים הלכתיים שבהם מניין הימים הנצרך כלפיהם הוא אינו מניין הימים שעל ידי פעולת בני ישראל, אלא על ידי עצם זה שמנו בני ישראל את הימים אף ללא כל פעולה מיוחדת מצידם.
הנפק"מ תהיה בעובר את קו התאריך, בשביל העובר את קו התאריך בימי הספירה נוסף או נחסר יום, וההלכה לגביו שהוא ממשיך בספירתו שלו. אמנם בנוגע לקביעות יום השבת, אף שלגביו של העובר את קו התאריך בשבוע זה היו רק חמישה ימים (וזו מציאות שונה מכפי שהייתה בששת ימי בראשית) הוא שומר את השבת כשאר בני המקום, שהמציאות דמניין שלהם היא שפעלה את השבת במקום זה אצל העובר את קו התאריך גם כן.
המציאות דשבת נפעלת על ידי מניין הימים:
והנה, מנין הימים שנפעל במילא על ידי בני ישראל הוא פועל את מציאות השבת בכל מקום לפי עניינו בשעות שבהם שקיעה במקום זה. וא"כ מציאות השבת הנפעלת עי"ז, שייכת למקום זה ביחוד.
לבני המקום שספירת הימים על ידם פועלת את מציאות השבת ישנו גדר ד'מצוותיה אחשביה' (אלא שבשונה מבספיה"ע אין דין זה חל על כל יחיד ויחיד אלא על הציבור ועל המניין הנעשה במקום זה ממילא), והימים שהם מונים, אף שאין מצווה במניין זה והוא חשוב אף שהוא נעשה 'ממילא', בכל זאת הוא הפועל את מציאות השבת, כפי שספירת העומר פועלת את חה"ש בסיומם של ארבעים ותשעה ימים שמצוותם מחשיבתם.
ובלשונו הק' (שם אות ז): "כבר הוסבר פעם בהרחבה, שספירה כשלעצמה, שאינה קשורה לענין של תורה ומצוות, אינה מציאות. רק כאשר הספירה קשורה לענין של תורה – מתקיימת מציאותה. בדומה לנאמר "מצותי' אחשבי' איסורא אחשבי'" (=המצוה יוצרת חשיבות, והאיסור יוצר חשיבות).
לפיכך ייתכן לומר, שכשם שכאשר אדם שכח לספור ספירת העומר יום אחד, הוא איננו יכול לספור בברכה בימים הבאים,
שהרי כיון שלגבי ספירת העומר נאמר "תמימות תהיינה", חייבת הספירה של כל יום לכלול גם את הימים הקודמים ("היום שני ימים לעומר" - הכוונה היא שיום זה כולל בתוכו שני ימים של ספירת העומר, וכדומה), וכאשר חסר יום מסויים בספירה, הרי כל הימים הבאים אינם "תמימות",
כך גם עבד שהשתחרר באמצע ימי הספירה, ייתכן שלא יוכל לספור בברכה גם לאחר שחרורו - אף אם התחיל לספור לפני השחרור - כיון שבספירות הקודמות הוא לא היה מצווה בכך, הרי לא היתה לספירתו מציאות וקיום".
וממשיך ומפרט גבי ספיה"ע שכן יהיה גבי קטן וזלה"ק: "שאלה זו קיימת גם לגבי קטן שהגיע לגיל מצוות באמצע ימי הספירה, שייתכן לומר, שאין הוא יכול לספור בברכה גם לאחר שהגדיל. אמנם, גם בהיותו קטן חלה עליו מצות ספירת העומר מדרבנן, אך אין לומר שהמצוה מדרבנן גרמה לכך שספירתו הקודמת תהיה מציאות גם מדאורייתא (מצד "מצותי' אחשבי'"), כי האיסורים והחיובים שמדרבנן חלים, לפי כמה דעות, רק על האדם, ולא על הדבר, ולכן אין לומר שעל ידי מציאות הספירה שחייבו חכמים את האדם (כלומר, את האב, שיחנך את בנו לספירת העומר), תקבל הספירה חשיבות ומציאות, לגבי ענינים דאורייתא.
שאלה זו חשובה גם לזמן הזה, למרות שמצות ספירת העומר קיימת עתה גם אצל הגדולים רק מדרבנן, כי במצוות דרבנן עצמן יש הבדל בין "חד דרבנן" לבין "תרי דרבנן"".
והעיקר הנוגע לעניינו, כמ''ש בלקו''ש: "מכך מובן גם לגבי ה"מנין" של יום "השביעי" שנספר על ידי ישראל, שעל ידי ספירתם (ידיעתם, כדלעיל) נוצרת הקביעות של השבת, כפי שהתבאר לעיל בהרחבה - שהמציאות של המנין קיימת דוקא מפני שהמנין קשור לדיני השבת".
וכפי שהובא לעיל בלשונו הק': "ספירה כשלעצמה, שאינה קשורה לענין של תורה ומצוות, אינה מציאות. רק כאשר הספירה קשורה לענין של תורה - מתקיימת מציאותה. בדומה לנאמר "מצותי' אחשבי' איסורא אחשבי'" (=המצוה יוצרת חשיבות, והאיסור יוצר חשיבות) . . מכך מובן גם לגבי ה"מנין" של יום "השביעי" שנספר על ידי ישראל, שעל ידי ספירתם (ידיעתם, כדלעיל) נוצרת הקביעות של השבת".
ההוכחות לביאור בשיטת רש"י
כמובא לעיל, מכריח שגם לדעת רש"י השבת הנפעלת על ידי הספירה של ה'מהלך בדרך' היא שבת הנקבעת אצלו על ידי המניין דימי השבוע.
ומביא לזה ב' הוכחות:
[א.] "אילו היה עליו לשמור יום אחד "חלוק משאר הימים" רק כדי להזכירו את תורת השבת, לא היתה חשיבות לשאלה איזה יום הוא "משמר". גם על ידי שמירתו יום אחר, ולאו דוקא את היום השביעי "מיום שנתן אל לבו שכחתו" - לא היתה נשכחת "תורת שבת ממנו". מדוע דין זה, שעליו למנות ששה ימים ולשמור דוקא את היום השביעי שבספירתו, הוא לעיכובא, וללא הספירה הוא אינו יכול לשמור על השבת?
[ב.] יותר מכך: בגמרא מובאת מחלוקת כיצד צריך ה"מהלך במדבר" לספור את הימים כאשר נזכר ששכח את חשבון ימי השבוע. רב הונא סובר, וכך היא ההלכה, שעליו לספור את ימיו לפי מנין הימים של "ברייתו של עולם" - תחילה ששה ימי חול, ואחר כך יום השבת. חייא בר רב סובר, שעליו לספור לפי מנין הימים של אדם הראשון - בתחילה את יום השבת, ואחר כך את ששת ימי החול.
ולכאורה, לצורך המטרה שיהיה לו "יום אחד חלוק משאר הימים", אין חשיבות לעיכובא אם הוא יספור את ימיו "כברייתו של עולם" או "כאדם הראשון", או באופן אחר, והשבת שלו תחול באחד הימים שבין הראשון לשביעי. בכל ספירה שהיא, יהיה לו יום אחד שונה משאר הימים, מדוע סובר רב הונא שעליו לספור דוקא "כברייתו של עולם", ואילו חייא בר רב סובר שעליו לספור דוקא "כאדם הראשון"?
מכך מובן, שעל ידי ספירתו נקבעת אצלו השבת מדרבנן. ולכן הוא חייב לספור "כברייתו של עולם" או "כאדם הראשון", כי דוקא על ידי ספירה זו נקבע יום השבת".
עיון בהוכחות הנ"ל:
אולם עדיין יש לעיין מנ"ל שאכן רש"י ס"ל שקביעת השבת נפעלת ע"י המניין, דלכאורה מדיוק לשונו דשבת זו הוי כ"זכרון" משמע שאינו כן, ומציאות ספירת הימים היא חלק מאותו הזכרון אך אין במניין הימים משום גדר של קידוש השבת לפעול מציאות השבת.
ולגבי ההוכחות הנ"ל, לגבי ההוכחה הראשונה הרי ניתן לומר שכיוון שכל עניין מציאות השבת הוא כזיכרון בעלמא, הרי כשם שבכל שבוע ישנם ימי המעשה והם שישה ורק לאחריהם באה שבת, כן הוא גם בזיכרון זה, והא דלא התחיל במניינו מיום אחר בשבוע, זה בפשטות כיוון שכן התחיל המניין דימי בראשית, וכן מתחיל הוא גם במניינו הפרטי כזכרון לימי בראשית.
ויומתק דזכרון זה שכתב רש"י הוא זכרון לכללות מעשה בראשית, אך אין להכריח לכאורה שע"י זכרון זה נפעל עניין השבת אצלו.
וכן בהנוגע להוכחה הב' מהמחלוקת בגמ', לכאורה חלוקים הדעות באיזה אופן נעשה הזכרון, כיוון שמטרת הזכרון היא לפעול שכשיחזור למקום יישוב, הוא יהיה רגיל בקדושת השבת ולא תהיה זרה לו. ואם כן ישנה חשיבות באיזה אופן הוא ימנה את הימים, אם שבת נזכרת בזכרון זה דווקא באופן של מנוחה מימי המעשה או שהיא נזכרת כיום במניין הימים וכשם שיום ראשון למניינו של אדם הראשון היה שבת כך יהיה הזכרון אצל ה'מהלך בדרך'.
ולפי"ז לכאורה היה מקום לומר לדעת רש"י שאצל הקטן אף שמניין הימים אינו קיים אצלו כ'מצוותי' אחשבי'' באופן שהוא קיים אצל הגדול, בכל זאת וודאי שקיים החיוב בזכרון זה.
ציווי התורה פועל את מציאות הימים
אמנם אין הדבר כן. דהרי עפ"י האמת כוונת רש"י לומר שנפעלת מציאות של שבת (מד"ס) ע"י ספירה זו. וזה מכיוון שמציאות ספירת הימים נפעלת על ידי שהתורה מתייחסת לימים, כמ"ש בשיחה גבי ספיה"ע "מציאות חשובה דספירת הימים - לא סתם מציאות בעולם, אלא חפצא שהתורה מתייחסת אליו (כבכל המצוות שמציאות החפצא שלהן נעשית מציאות המוכרחת מצד ציווי התורה). ובפרטיות יותר: הספירה - כל מציאותה היא מצד הציווי (שלולי הציווי אינה מציאות כלל), והימים - הם מציאות גם בלאה"כ, וע"י הציווי לספור הימים נעשים הימים מציאות חשובה (נוסף על מציאותם בעולם שקיימת בלאה"כ) - חפצא שמוכרחת מצד ציווי התורה".
כלומר שהציווי של התורה דקדושת השבת פועלת את מציאות הימים שמניינם תלוי במציאות הספירה. אך גם קודם הספירה יש להם מציאות.
ועפ"ז הדין בקטן נותר שמציאות מניין הימים בעולם פועל אצלו שבת, וכך גם מציאות הספירה השייכת אצלו פועלת אצלו שבת מד"ס כזכרון. והדין יהיה לכאורה שבאם אביו מונה את הימים, אף שזהו מניינו הפרטי, על הקטן יחול חיוב מצד עצם העובדה שזהו המניין דימי השבוע הקרוב אליו והשייך אצלו.
וה''ה גבי מציאות בכלל שאינה חשובה מדין תורה. אבל מציאות ששייך בה מצוותי'ה אחשבי'ה יש בה גדר אחר לכאו'.
ועוד חזון למועד.
והנה בעולה מדברינו יש לברר:
א. מהו הקובע לחשיבות בדברים המוסמכים לכל
ב. אי מידי דחשוב בהצנעה יחשב ע''י אכילה (של דבר כמותו לדוג' בהוצאה שא''א להוציא את הדבר שאכלו) וכן להיפך במידי דאכילה.
ג. מחוייב הדבר להביא עוד ענייני חשיבות
ד. אם יש עוד מחשיבים (כאכילה והצנעה) לגביה האדם עצמו
ה. עיקר הבירור הוא אם 'דעת בנ''א' גבי פעולת ההצנעה תועיל לשוות דין מוצנע או שצ''ל דווקא דעת המצניע. היינו דאם אדם הצניע אך לאחמ''כ טען שאין דרכו באופן זה של פעולה ע''מ להצניע, דיש כו''כ דרכים בהצנעה אם תועיל הצנעה זו לגביו או דדעת בנ''א בהצנעה היא הקובעת.
בתחילה יש לברר החילוק בין גדר 'מציאות' בכלל לבין 'מציאות חשוב'.
והנה יש דין חשיבות נוסף והוא ד'מצוותי'ה אחשבי'ה'. ובזה מצאתי להשוות בין מציאות פשוט למציאות חשובה.
דמניין הימים בכלל הוא מציאות, מוציאות המניין דימוי השבוע פועל את היות השבת יום שביעי. ויש מניין נוסף בו מצינו ש'אחשבי'ה' והוא המניין דימוי הספירה.
גבי דין "מצוותי' אחשבי'" בספיה"ע מביא בלקו''ש הו"א ומסקנה בדין של מי שלא ספר יום אחד (לקו"ש חל"ח שיחה לחג השבועות) וזלה"ק (אות ג): "והנה ע"פ הנ"ל, שההכרח דתמימות במנינם (שאם שכח לספור לילה א' אינו יכול להמשיך ולספור בברכה) אינו מצד זה שהחסיר פרט מהמצוה, אלא מפני החסרון בהמציאות דספירת הימים הבאים (דאם לא ספר תשעה לדוגמא, שוב א"א לו לספור היום עשרה ימים) - צריך לומר, לכאורה, דאפילו עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה ובעבדותו ספר כל הימים שלפנ"ז, יכול לספור בברכה, אף שבעבדותו לא הי' חייב בספירה".
אמנם דוחה זאת וזלה"ק: "אבל יש לומר דאינו כן. כי ענין הספירה כשלעצמו (לולי המצוה) אינו מציאות, שהרי גם לולי מעשה הספירה של האדם כל יום הוא יום במספר מסויים (לדוגמא יום א') מיום הקרבת העומר, ואין ספירת האדם משנה בזה כלום, וא"כ מעשה הספירה מצד עצמו אין לו מציאות, ורק המצוה לספור הזמן היא היא שעושה את הספירה למציאות, ע"ד מצותי' אחשבי'".
וממשיך ומבאר למסקנה (אות ד): "אמנם יותר נראה לומר, שהפירוש ד"מצוותי' אחשבי'" (ובנדו"ד, שהמצוה עושה את הספירה למציאות חשובה) הוא, שציווי התורה ע"ד ספירת הימים עושה את הספירה למציאות בעולם גם כשהסופר אינו מצווה לספור (כדלקמן).
. . ביאור הענין:
מצוה (לא רק קיומה בפועל, אלא גם הציווי עצמו) - מכריחה מציאות של חפצא (ולדוגמא: "מצות תאכלו" - בהכרח שיש בעולם חפצא של מצות"), ולא רק חפצא סתם, אלא חפצא בעלת חשיבות - שאינו סתם חפצא שנמצא בעולם, אלא חפצא שמציאותו מוכרחת מצד ציווי התורה, חפצא שהתורה מתייחסת אליו [ובעומק יותר: חפצא שנחשב ל"מציאות" גם בעולמה של המצווה, משא"כ לולי הציווי, אין חשיבות למציאות הנבראים ביחס למציאות הבורא]".
ולבסוף מונה ג' עניינים בספיה"ע (אות ה):
"א. המציאות דספירת הימים - מציאות בעולם שנעשית מצד הציווי דספירת הימים (משא"כ לולי הציווי אין הספירה נחשבת למציאות).
ב. מציאות חשובה דספירת הימים - לא סתם מציאות בעולם, אלא חפצא שהתורה מתייחסת אליו (כבכל המצוות שמציאות החפצא שלהן נעשית מציאות המוכרחת מצד ציווי התורה).
ובפרטיות יותר: הספירה - כל מציאותה היא מצד הציווי (שלולי הציווי אינה מציאות כלל), והימים - הם מציאות גם בלאה"כ, וע"י הציווי לספור הימים נעשים הימים מציאות חשובה (נוסף על מציאותם בעולם שקיימת בלאה"כ) - חפצא שמוכרחת מצד ציווי התורה.
ג. המצוה דספירת העומר (קיומה בפועל) - לא רק מציאות בעולם סתם, ולא רק מציאות שמוכרחת מצד ציווי התורה, אלא מצוה ממש - שספירת הימים [הן הספירה (הפעולה), והן הימים (הנפעל)] נעשית חפצא של קדושה".
מצוותי' אחשבי' גבי מניין ימי השבוע:
והנה בנוגע למניין הימים דימי השבוע, אין כל חיוב על מניית הימים, אלא על קיום השבת ביום השביעי. ואף שקיומה של השבת ביום השביעי מכריח את המניין במציאות בפועל בעולם, הנה בעצם המניין אין כל חיוב.
ועפי"ז צלה"ב מה פועלת המציאות של ספירת הימים על ידי בני ישראל, דאע"פ שבשיחה זו גבי ספיה"ע משמע שיש מציאות לספירת הימים הנעשית ממילא, הרי אין זו אותה הספירה שנעשית באופן שהתורה מתייחסת אליה ובוודאי לא כזו שנעשית על ידי הציווי.
וזלה''ק:
איתא בגמ' (שבת סט, ב) "אמר רב הונא: היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי - מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון", ע"כ לשון הגמ'.
ומבאר בזה (לקו"ש ח"ח שיחה ג לפ' נשא) שאף ששבת 'מקדשא וקיימא' בכל זאת קביעת השבת תלויה בספירת בני ישראל שמונים את ימי השבוע.
ובלשונו הק' (אות ה): "מכך מוכח, שקביעות השבת תלויה בהיותה היום השביעי בספירתם של ישראל.
אמנם, אין צורך בספירת שבעה ימים בפועל על ידי ישראל, אלא די בכך שהספירה קיימת ממילא, שישראל יודעים שזהו היום השביעי.
אך כאשר לא התקיימה ספירה בכלל על ידי ישראל, אפילו לא באופן של "ממילא", כגון כאשר כל היהודים איבדו את חישוב הימים, או במקרה שבו הספירה אינה משמעותית לבני ישראל, שאז אף כאשר הם סופרים יום זה כ"יום השביעי", אין הספירה יוצרת מציאות, הרי אז אין קיימת המציאות של ה"יום השביעי",
ובנאמר "שבת מקדשא וקיימא" יש לשים לב לדיוק במילה "מקדשא" - מדובר על קדושת השבת, לגבי אמירת מקדש ישראל", עכלה"ק.
ועפי"ז מבאר את הנאמר בתשובת הרדב"ז ששבת זו בשביל אותו המהלך בדרך היא מדאורייתא, וזלה"ק: "לפי זה מובן מדוע לפי שיטת הרדב"ז, דינו של ה"משמר יום אחד" הוא מדאורייתא: כיון שקביעת השבת תלויה בספירה של ישראל, לכן כאשר אין אצל יחיד מסויים קביעות של שבת, נקבע אצלו ה"יום השביעי" לשבת, לפי ספירתו האישית".
וממשיך שם לבאר שיטת רש"י ששבת זו למהלך בדרך היא מדברי סופרים, וזלה"ק: "לפי שיטת רש"י, וכך נקבעת ההלכה, שהדין של "משמר יום אחד" הוא רק מדברי סופרים "לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר הימים, ולא תשתכח תורת שבת ממנו", הכרחי לומר, שיהודי זה צריך לשמור את היום השביעי כשבת לא רק כסימן, אלא כיון שעל ידי ספירתו נקבע אצלו היום השביעי מדרבנן כיום שבו חלה לגביו קדושת השבת".
עיון לגבי קטן המהלך בדרך:
והנה ספירה זו דבני ישראל היוצרת את מציאות השבת לכאורה חלה על ידי בן חיובא דמצות שבת, אולם לגבי קטן שאינו בן חיוב מדאורייתא יש לדון לגבי מניין הימים שלו וחיובו במצוות שבת כשהוא מהלך בדרך.
היינו שבאם הולך עם אביו בדרך ואביו משמר שבת (לשיטת הרדב"ז מדאורייתא ולשיטת רש"י מדרבנן), גבי הקטן יש לעיין:
א. אם מניין הימים שלו נחשב למציאות דמניין. כלומר, כשהקטן יחד עם כלל ישראל משמר שבת, חיובו הוא מצד מנין הימים שנמנה ממילא, וחיוב זה (בשונה מהחיוב דספיה"ע) קיים אצל כלל ישראל בשווה על ידי המניין שנעשה על ידי כלל ישראל, אך בהיות הקטן במדבר ושם רק אביו מונה ימים ומשמר שבת, יש סברא לומר שמניין זה לא יפעל מציאות של שבת כלפי הקטן.
ב. גבי מצות שבת של קטן ישנו דין חינוך, וקיום השבת שלו הוא מדרבנן, ולכמה מהדעות הוא רק על הגברא ולא על החפצא, ואם כן איך מתקדשת השבת כלפיו.
ב' אופנים במניין הימים והנפק"מ ביניהם
ויש להקדים את ביאור הענין דעל ידי מניין הימים דימי השבוע נפעלת השבת. והוא, דבכדי שהמציאות דמניין הימים תוכל להיות באופן הנצרך לפעול מציאות חדשה של יום מיוחד, יכול להיות שהמניין צריך להיות דווקא באופן של פעולת ספירת הימים על ידי בני ישראל. לדוגמא, על ידי הספירה של ארבעים ותשע ימי ספירת העומר נפעל היום החמישים ומתקדש חג השבועות.
אמנם יש ענינים הלכתיים שבהם מניין הימים הנצרך כלפיהם הוא אינו מניין הימים שעל ידי פעולת בני ישראל, אלא על ידי עצם זה שמנו בני ישראל את הימים אף ללא כל פעולה מיוחדת מצידם.
הנפק"מ תהיה בעובר את קו התאריך, בשביל העובר את קו התאריך בימי הספירה נוסף או נחסר יום, וההלכה לגביו שהוא ממשיך בספירתו שלו. אמנם בנוגע לקביעות יום השבת, אף שלגביו של העובר את קו התאריך בשבוע זה היו רק חמישה ימים (וזו מציאות שונה מכפי שהייתה בששת ימי בראשית) הוא שומר את השבת כשאר בני המקום, שהמציאות דמניין שלהם היא שפעלה את השבת במקום זה אצל העובר את קו התאריך גם כן.
המציאות דשבת נפעלת על ידי מניין הימים:
והנה, מנין הימים שנפעל במילא על ידי בני ישראל הוא פועל את מציאות השבת בכל מקום לפי עניינו בשעות שבהם שקיעה במקום זה. וא"כ מציאות השבת הנפעלת עי"ז, שייכת למקום זה ביחוד.
לבני המקום שספירת הימים על ידם פועלת את מציאות השבת ישנו גדר ד'מצוותיה אחשביה' (אלא שבשונה מבספיה"ע אין דין זה חל על כל יחיד ויחיד אלא על הציבור ועל המניין הנעשה במקום זה ממילא), והימים שהם מונים, אף שאין מצווה במניין זה והוא חשוב אף שהוא נעשה 'ממילא', בכל זאת הוא הפועל את מציאות השבת, כפי שספירת העומר פועלת את חה"ש בסיומם של ארבעים ותשעה ימים שמצוותם מחשיבתם.
ובלשונו הק' (שם אות ז): "כבר הוסבר פעם בהרחבה, שספירה כשלעצמה, שאינה קשורה לענין של תורה ומצוות, אינה מציאות. רק כאשר הספירה קשורה לענין של תורה – מתקיימת מציאותה. בדומה לנאמר "מצותי' אחשבי' איסורא אחשבי'" (=המצוה יוצרת חשיבות, והאיסור יוצר חשיבות).
לפיכך ייתכן לומר, שכשם שכאשר אדם שכח לספור ספירת העומר יום אחד, הוא איננו יכול לספור בברכה בימים הבאים,
שהרי כיון שלגבי ספירת העומר נאמר "תמימות תהיינה", חייבת הספירה של כל יום לכלול גם את הימים הקודמים ("היום שני ימים לעומר" - הכוונה היא שיום זה כולל בתוכו שני ימים של ספירת העומר, וכדומה), וכאשר חסר יום מסויים בספירה, הרי כל הימים הבאים אינם "תמימות",
כך גם עבד שהשתחרר באמצע ימי הספירה, ייתכן שלא יוכל לספור בברכה גם לאחר שחרורו - אף אם התחיל לספור לפני השחרור - כיון שבספירות הקודמות הוא לא היה מצווה בכך, הרי לא היתה לספירתו מציאות וקיום".
וממשיך ומפרט גבי ספיה"ע שכן יהיה גבי קטן וזלה"ק: "שאלה זו קיימת גם לגבי קטן שהגיע לגיל מצוות באמצע ימי הספירה, שייתכן לומר, שאין הוא יכול לספור בברכה גם לאחר שהגדיל. אמנם, גם בהיותו קטן חלה עליו מצות ספירת העומר מדרבנן, אך אין לומר שהמצוה מדרבנן גרמה לכך שספירתו הקודמת תהיה מציאות גם מדאורייתא (מצד "מצותי' אחשבי'"), כי האיסורים והחיובים שמדרבנן חלים, לפי כמה דעות, רק על האדם, ולא על הדבר, ולכן אין לומר שעל ידי מציאות הספירה שחייבו חכמים את האדם (כלומר, את האב, שיחנך את בנו לספירת העומר), תקבל הספירה חשיבות ומציאות, לגבי ענינים דאורייתא.
שאלה זו חשובה גם לזמן הזה, למרות שמצות ספירת העומר קיימת עתה גם אצל הגדולים רק מדרבנן, כי במצוות דרבנן עצמן יש הבדל בין "חד דרבנן" לבין "תרי דרבנן"".
והעיקר הנוגע לעניינו, כמ''ש בלקו''ש: "מכך מובן גם לגבי ה"מנין" של יום "השביעי" שנספר על ידי ישראל, שעל ידי ספירתם (ידיעתם, כדלעיל) נוצרת הקביעות של השבת, כפי שהתבאר לעיל בהרחבה - שהמציאות של המנין קיימת דוקא מפני שהמנין קשור לדיני השבת".
וכפי שהובא לעיל בלשונו הק': "ספירה כשלעצמה, שאינה קשורה לענין של תורה ומצוות, אינה מציאות. רק כאשר הספירה קשורה לענין של תורה - מתקיימת מציאותה. בדומה לנאמר "מצותי' אחשבי' איסורא אחשבי'" (=המצוה יוצרת חשיבות, והאיסור יוצר חשיבות) . . מכך מובן גם לגבי ה"מנין" של יום "השביעי" שנספר על ידי ישראל, שעל ידי ספירתם (ידיעתם, כדלעיל) נוצרת הקביעות של השבת".
ההוכחות לביאור בשיטת רש"י
כמובא לעיל, מכריח שגם לדעת רש"י השבת הנפעלת על ידי הספירה של ה'מהלך בדרך' היא שבת הנקבעת אצלו על ידי המניין דימי השבוע.
ומביא לזה ב' הוכחות:
[א.] "אילו היה עליו לשמור יום אחד "חלוק משאר הימים" רק כדי להזכירו את תורת השבת, לא היתה חשיבות לשאלה איזה יום הוא "משמר". גם על ידי שמירתו יום אחר, ולאו דוקא את היום השביעי "מיום שנתן אל לבו שכחתו" - לא היתה נשכחת "תורת שבת ממנו". מדוע דין זה, שעליו למנות ששה ימים ולשמור דוקא את היום השביעי שבספירתו, הוא לעיכובא, וללא הספירה הוא אינו יכול לשמור על השבת?
[ב.] יותר מכך: בגמרא מובאת מחלוקת כיצד צריך ה"מהלך במדבר" לספור את הימים כאשר נזכר ששכח את חשבון ימי השבוע. רב הונא סובר, וכך היא ההלכה, שעליו לספור את ימיו לפי מנין הימים של "ברייתו של עולם" - תחילה ששה ימי חול, ואחר כך יום השבת. חייא בר רב סובר, שעליו לספור לפי מנין הימים של אדם הראשון - בתחילה את יום השבת, ואחר כך את ששת ימי החול.
ולכאורה, לצורך המטרה שיהיה לו "יום אחד חלוק משאר הימים", אין חשיבות לעיכובא אם הוא יספור את ימיו "כברייתו של עולם" או "כאדם הראשון", או באופן אחר, והשבת שלו תחול באחד הימים שבין הראשון לשביעי. בכל ספירה שהיא, יהיה לו יום אחד שונה משאר הימים, מדוע סובר רב הונא שעליו לספור דוקא "כברייתו של עולם", ואילו חייא בר רב סובר שעליו לספור דוקא "כאדם הראשון"?
מכך מובן, שעל ידי ספירתו נקבעת אצלו השבת מדרבנן. ולכן הוא חייב לספור "כברייתו של עולם" או "כאדם הראשון", כי דוקא על ידי ספירה זו נקבע יום השבת".
עיון בהוכחות הנ"ל:
אולם עדיין יש לעיין מנ"ל שאכן רש"י ס"ל שקביעת השבת נפעלת ע"י המניין, דלכאורה מדיוק לשונו דשבת זו הוי כ"זכרון" משמע שאינו כן, ומציאות ספירת הימים היא חלק מאותו הזכרון אך אין במניין הימים משום גדר של קידוש השבת לפעול מציאות השבת.
ולגבי ההוכחות הנ"ל, לגבי ההוכחה הראשונה הרי ניתן לומר שכיוון שכל עניין מציאות השבת הוא כזיכרון בעלמא, הרי כשם שבכל שבוע ישנם ימי המעשה והם שישה ורק לאחריהם באה שבת, כן הוא גם בזיכרון זה, והא דלא התחיל במניינו מיום אחר בשבוע, זה בפשטות כיוון שכן התחיל המניין דימי בראשית, וכן מתחיל הוא גם במניינו הפרטי כזכרון לימי בראשית.
ויומתק דזכרון זה שכתב רש"י הוא זכרון לכללות מעשה בראשית, אך אין להכריח לכאורה שע"י זכרון זה נפעל עניין השבת אצלו.
וכן בהנוגע להוכחה הב' מהמחלוקת בגמ', לכאורה חלוקים הדעות באיזה אופן נעשה הזכרון, כיוון שמטרת הזכרון היא לפעול שכשיחזור למקום יישוב, הוא יהיה רגיל בקדושת השבת ולא תהיה זרה לו. ואם כן ישנה חשיבות באיזה אופן הוא ימנה את הימים, אם שבת נזכרת בזכרון זה דווקא באופן של מנוחה מימי המעשה או שהיא נזכרת כיום במניין הימים וכשם שיום ראשון למניינו של אדם הראשון היה שבת כך יהיה הזכרון אצל ה'מהלך בדרך'.
ולפי"ז לכאורה היה מקום לומר לדעת רש"י שאצל הקטן אף שמניין הימים אינו קיים אצלו כ'מצוותי' אחשבי'' באופן שהוא קיים אצל הגדול, בכל זאת וודאי שקיים החיוב בזכרון זה.
ציווי התורה פועל את מציאות הימים
אמנם אין הדבר כן. דהרי עפ"י האמת כוונת רש"י לומר שנפעלת מציאות של שבת (מד"ס) ע"י ספירה זו. וזה מכיוון שמציאות ספירת הימים נפעלת על ידי שהתורה מתייחסת לימים, כמ"ש בשיחה גבי ספיה"ע "מציאות חשובה דספירת הימים - לא סתם מציאות בעולם, אלא חפצא שהתורה מתייחסת אליו (כבכל המצוות שמציאות החפצא שלהן נעשית מציאות המוכרחת מצד ציווי התורה). ובפרטיות יותר: הספירה - כל מציאותה היא מצד הציווי (שלולי הציווי אינה מציאות כלל), והימים - הם מציאות גם בלאה"כ, וע"י הציווי לספור הימים נעשים הימים מציאות חשובה (נוסף על מציאותם בעולם שקיימת בלאה"כ) - חפצא שמוכרחת מצד ציווי התורה".
כלומר שהציווי של התורה דקדושת השבת פועלת את מציאות הימים שמניינם תלוי במציאות הספירה. אך גם קודם הספירה יש להם מציאות.
ועפ"ז הדין בקטן נותר שמציאות מניין הימים בעולם פועל אצלו שבת, וכך גם מציאות הספירה השייכת אצלו פועלת אצלו שבת מד"ס כזכרון. והדין יהיה לכאורה שבאם אביו מונה את הימים, אף שזהו מניינו הפרטי, על הקטן יחול חיוב מצד עצם העובדה שזהו המניין דימי השבוע הקרוב אליו והשייך אצלו.
וה''ה גבי מציאות בכלל שאינה חשובה מדין תורה. אבל מציאות ששייך בה מצוותי'ה אחשבי'ה יש בה גדר אחר לכאו'.
ועוד חזון למועד.
- מאמר קודם בסדרה 'בדין אחשביה': אחשביה - השיעור לחשיבות
