"ועוד, לפום סוגיא דשמעתא, מתחוורא כרבא, דאמר, לצאת לא בעי כוונה וכו׳, וליתא לדר׳ זירא וכו׳, והרי״ף ז״ל כתב הא דר׳ זירא ושבקיה לדרבא.
אמר הכותב: דרבא לא מכרעא. דאיהו פירוקי הוא דפריק הויא דאביי, דאקשי עליה דרבה, אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. ואמר ליה: אין זו דומה לזו, דלמ״ד נמי לצאת לא בעי כוונה, לעבור שלא בזמנו ודאי בעי כוונה.
הלכך, כי שקלת דרבה מהכא, ה״ל ר׳ זירא בתרא, ואיהו עדיף למפסק כוותיה, דאוירא דא״י אחכמיה טפי. ועוד, דמינקט לחומרא עדיף. ועוד, דרבה נמי לא מכרעא דהכי ס״ל, אלא, זאת אומרת, קאמר ואיהו לא סבר ליה, כדקא מתרצינן בגמ׳ בעלמא בדוכתי טובא בכה״ג.
ואף על גב דאמרי׳ לקמן (בבלי ר״ה ל״ג:), לימא מסייע ליה לרבא, למלתיה דרבה קאמרי׳, דקאמר, לאבוה דשמואל התוקע לשיר יצא. דהויא ליה עיקר סיועא לאבוה דשמואל, למאי דפריש רבה. ולא קאמרינן, לרבה, משום דמסיימא מילתא כלל דהכי ס״ל אליבא דנפשיה. ואשכחן בכה״ג בתלמודא.
ואנן לא גרסי׳ כדכתיב׳ במקצת נוסחי דמשבשן: אלמא, קסבר רבה, מצות אינן צריכות כוונה. אלא ה״ג: פשיטא. מהו דתימא, התם, תאכלו מצות, אמר רחמנא, והא אכליה, אבל הכא כוונת הלב בעי׳, וליכא. קמ״ל, מצות אינן צריכות כוונה. וה״ג רבינו חננאל ורבינו שלמה ז״ל. ולעולם, זאת אומרת, ולא ס״ל. אלא קמ״ל שאין לחלק בין אכילת מצה לתקיעת שופר.
ועוד, דפשטייהו דהנך מתני׳ קשו עליה. ואף על גב דפרקינהו, אשינויי לא סמכינן, דשינויי דחיקי נינהו ובדלמא שני להו.
ועוד, דר״ל סבר מצות צריכות כוונה בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קי״ד:), דאמר: זאת אומרת, מצות צריכות כוונה. והתם ע״כ זאת וס״ל. דהא ממתני׳ לא איפשיט התם מצות צריכות כוונה. אלא מדאשכח ר״ל התם תנא דאמר, מצות צריכות כוונה, ואיהו סבר ליה כוותיה, הוא דמיהדר לאוקמיה למתני׳ בהכי, ולא בעי לאוקומה כאידך תנא דהתם, דאמר, אין צריכות כוונה. ודר״ל עדיפא, דגברא רבה דבא״י הוה. ורב הונא נמי הכי ס״ל התם.
ובתנאי נמי לא אשכחן מאן דפליג עליה אלא חדא מתני׳ בפסחים (פסחים קי״ד:), דלא ידעינן מנו. דאילו ת״ק דתקיעות (בבלי ר״ה כ״ט.), לא פליג אלא במשמיע, הא בכוונת תקיעה מודה, מדלא אפליגו בתרתי. ואף על גב דמתן דמים לרבי יהושע בלעבור לא בעי כוונה, דשוחט קדשים לשם חולין כשרין ועולין לבעלים לשם חובה, ואפי׳ חטאת, כדאיתא בפ״ק דזבחים (בבלי זבחים ג׳.), וה״ה לזורק. ואף על גב דמתעסק בקדשים פסול, ה״נ מתעסק במצות לכ״ע לא יצא, דאפי׳ למ״ד מצות אינן צריכות כוונה, כוונת תקיעה בעינן. ובקדשים נמי בעינן כוונת שחיטה, אבל כוונה דמצוה בקדשים לא בעי׳. ומש״ה לעבור דידהו לא בעי כוונה לר׳ יהושע. ומיהו, לרבי אליעזר, בעי כוונה, כדקאמר, לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו, לומר, דאע״ג דהוא זורק בכוונת דם בכור אינו עובר על בל תוסיף, והלכך, עובר על בל תגרע, דהא חזי דם לזריקה.
ולפי הנראה יש ראיה דמצות צריכות כוונה מדקי״ל גבי ק״ש דבפסוק ראשון צריכה כוונה, כדפסק רבה בדוכתא (ברכות י״ג:). ואילו למ״ד מצות אין צריכות כוונה, אפי׳ פסוק ראשון נמי לא בעי כוונה. ממאי. מדאקשינן ממתני׳ דהיה קורא (בבלי ברכות י״ג.): מאי לאו אם כוון לבו לצאת, וש״מ מצות צריכות כוונה. ומאי קושיא. לימא: מאי כוון לבו. בפסוק ראשון או בפרק ראשון. אלא ש״מ למ״ד מצות אינן צריכות כוונה אף פסוק ראשון אינו צריך כוונה. כמגילה ושופר ושאר כל המצות כק״ש. ותנאי היא. ועיקר קושיין מסתם מתני׳, והוה מצינן למימר: הא מני. חד מהנהו תנאי היא. א״נ, רב אחא היא, דאמר, כולה צריכה כוונת הלב. הלכך, מדקי״ל בפסוק ראשון צריך כוונת הלב, ש״מ מצות צריכות כוונה.
ואם תשאל, כיון דמצות צריכות כוונה כולה נמי ליבעי כוונה, זו אינה שאלה. שעיקר ק״ש פסוק ראשון ובו יוצא ידי חובתו, כדאמרי׳ עלה התם (ברכות י״ג:): שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, זו היא ק״ש של ר״י הנשיא. ואיתמר נמי התם: אמר, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, ונאנס, יצא. אלמא, אף מצות קריאה בדיעבד ליתא אלא בפסוק ראשון. ומש״ה צריך כוונת הלב כשאר כל המצות שצריכות כוונה.
ומאן דמפרש תרי גווני בכוונה, לא צהיר לפום גמרא ולא חוור. וה״נ מוכח בירושלמי (ירושלמי ברכות ב׳:א׳) בהדיא כדאמרן.
וההיא שמעתא דבריש פ׳ המוצא תפילין (עירובין צ״ה:) לא מכרעא כלל אי לצאת בעי כוונה אי לא, דקי״ל שבת לאו זמן תפילין הוא. הלכך, ליתנהו להנהו פירוקי דמפרקי, דכ״ע שבת זמן תפילין הוא ובלצאת ובלעבור בעי כוונה פליגי, אלא כלישנא אחרינא דאיתמר התם עיקר.
וכן פסק רב שמעון בה״ג, שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע.
וידעתי שיש חולקים בדבר, אבל לפרש דעת ר׳ יצחק אלפסי ז״ל באתי כאן. שהוא סובר דמצות צריכות כוונה, שהרי השמיטה לדרבה וכתבה לדר׳ זירא, והוא גורס, משמיע נמי בעי כוונה, וכ״ש שומע. ואל יטעה אדם לומר דכוונת שומע קאמר, מפני שכתב, עד שיתכוין להשמיעו. ולהוציאו קאמר, דלשם מצוה עביד ובשמיעה דמצוה מיירי.
ואפשר שיתכוין הרב ז״ל לומר אף על פי שהתוקע מתכוין להוציא את עצמו אינו יוצא י״ח עד שיתכוין להשמיעו, אבל נתכוין להשמיעו אותה תקיעה, אף על פי שלא נתכוין להוציאו לשומע, יצא, מאחר שהוא תוקע להוציא את עצמו, שהרי מתכוין להשמיעו תקיעה של מצוה. אבל תוקע לשיר, שלא נתכוין להוציא את עצמו, לא יצא עד שיכוין להוציאו לחבירו, שהרי אין כאן תקיעה של מצוה. אבל השומע לעולם צריך כוונה לשם מצוה, כדר׳ זירא, דקם ליה כרבי יוסי.
וכן פסק בזו רבינו האי גאון ז״ל. והתשובה שכתב רב יצחק בן גיאת בשמו, לאו רבנא אשי חתים עלה. והרי בפירושי ברכות שלו, בפרק היה קורא, כתב בלשון הזה: ובתקיעת שופר, הא איפסיקא דצריכה כוונת שומע ומשמיע. ובנדה שנאנסה וטבלה, פלוגתא דרב ורבי יוחנן (בבלי חולין ל״א.). ובשחיטה, כדאמר בה אב״ע. אבל עיקר כללא דקאמר הכא לא פסיק ומתני׳ דהיה קורא, כיון דסליקא, דאתוקמא בקורא להגיה הכי עסקינן".
