איתא בגמרא מסכת ראש השנה דף כח. – כט. וזה לשון הגמרא:
תורף הסוגיא הוא כך:
הגמרא מביאה את דעת אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה – יצא ידי חובתו.
משמע שאפילו שלא נתכוון לצאת ידי חובתו – יצא, וכמו שמבאר רש"י שם – וז"ל:
ומזה מסיק רבא, שאם אדם תקע בשופר בראש השנה כדי לשיר – ולא כדי לצאת ידי חובת תקיעת שופר - יצא ידי חובתו, והגמרא מבארת מה החידוש בזה יותר מכפיה לאכול מצה.
מסיקה הגמרא שדעת רבא הוא שמצוות אינן צריכות כוונה.
והגמרא מקשה על כך כמה קושיות, ומתרצת אותם. ועיי"ש.
בהמשך הסוגיא מביאה הגמרא מעשה מר' זירא שאמר לשמשו שיתכוון ויתקע לו. מוכח שסבר שצריך כוונה.
והגמרא מקשה על כך ומתרצת, ולמסקנת הגמרא זה תלוי במחלוקת תנאים.
לדעת תנא קמא, התוקע לאחרים לא צריך לכוון להוציאם ידי חובה. ולדעת ר' יוסי הוא כן צריך, ואם כן גם כשהוא תוקע לעצמו הוא צריך לכוון (ועיין בבעל המאור שם).
ולסיכום הסוגיא, מצאנו מחלוקת תנאים האם מצוות צריכות כוונה. לדעת תנא קמא אינם צריכות, ולדעת ר' יוסי כן צריכות.
ורבא סבר כתנא קמא, ור' זירא סבר כר' יוסי.
סוגיא נוספת בענין זה מצאנו בפסחים דף קיד: וזה לשון הגמרא:
תורף הסוגיא, ריש לקיש רצה להוכיח מהמשנה שמצוות צריכות כוונה מהא שצריך לחזור ולטבל לשם מרור.
והגמרא דחתה זאת משום שאולי עושים כן כדי שישאלו התינוקות.
אבל הגמרא מביאה את דעת ר' יוסי שאומר שמצווה לטבל שוב, על כרחך משום שסבירא ליה שמצוות צריכות כוונה.
ואם כן גם הכא חזינן שזה מחלוקת תנאים – ודעת ר' יוסי שמצוות צריכות כוונה.
עוד אזכור בגמרא לנושא זה מצאנו בעירובין דף צה. וזה לשון הגמרא:
אמנם למסקנת הגמרא שם לא נחלקו בזה.
לסיכום, מצאנו מחלוקת תנאים ואמוראים האם מצוות צריכות כוונה או לא.
תורף הסוגיא הוא כך:
הגמרא מביאה את דעת אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה – יצא ידי חובתו.
משמע שאפילו שלא נתכוון לצאת ידי חובתו – יצא, וכמו שמבאר רש"י שם – וז"ל:
ומזה מסיק רבא, שאם אדם תקע בשופר בראש השנה כדי לשיר – ולא כדי לצאת ידי חובת תקיעת שופר - יצא ידי חובתו, והגמרא מבארת מה החידוש בזה יותר מכפיה לאכול מצה.
מסיקה הגמרא שדעת רבא הוא שמצוות אינן צריכות כוונה.
והגמרא מקשה על כך כמה קושיות, ומתרצת אותם. ועיי"ש.
בהמשך הסוגיא מביאה הגמרא מעשה מר' זירא שאמר לשמשו שיתכוון ויתקע לו. מוכח שסבר שצריך כוונה.
והגמרא מקשה על כך ומתרצת, ולמסקנת הגמרא זה תלוי במחלוקת תנאים.
לדעת תנא קמא, התוקע לאחרים לא צריך לכוון להוציאם ידי חובה. ולדעת ר' יוסי הוא כן צריך, ואם כן גם כשהוא תוקע לעצמו הוא צריך לכוון (ועיין בבעל המאור שם).
ולסיכום הסוגיא, מצאנו מחלוקת תנאים האם מצוות צריכות כוונה. לדעת תנא קמא אינם צריכות, ולדעת ר' יוסי כן צריכות.
ורבא סבר כתנא קמא, ור' זירא סבר כר' יוסי.
סוגיא נוספת בענין זה מצאנו בפסחים דף קיד: וזה לשון הגמרא:
תורף הסוגיא, ריש לקיש רצה להוכיח מהמשנה שמצוות צריכות כוונה מהא שצריך לחזור ולטבל לשם מרור.
והגמרא דחתה זאת משום שאולי עושים כן כדי שישאלו התינוקות.
אבל הגמרא מביאה את דעת ר' יוסי שאומר שמצווה לטבל שוב, על כרחך משום שסבירא ליה שמצוות צריכות כוונה.
ואם כן גם הכא חזינן שזה מחלוקת תנאים – ודעת ר' יוסי שמצוות צריכות כוונה.
עוד אזכור בגמרא לנושא זה מצאנו בעירובין דף צה. וזה לשון הגמרא:
אמנם למסקנת הגמרא שם לא נחלקו בזה.
לסיכום, מצאנו מחלוקת תנאים ואמוראים האם מצוות צריכות כוונה או לא.
- המאמר הבא בסדרה 'מצוות צריכות כוונה': מצוות צריכות כוונה חלק ב' - שיטות הראשונים
