התשוקה לחיזוק

ירידת הדורות, מושג שכה הרבה נרעשו ממנו, יראו ממנו, נשתמשו בו הלוך וחזור, להסביר, לאיים, ולהפחיד, אך לשווא, אין אנו באים כעת לדבר על עצמותו של מושג רק על אחד מהשפעותיו הקשות יותר, השפעה שמתחוללת כל העת וגורמת לעיוות מהתפיסה הנכונה, רובינו איננו שמים לב כלל שהרגשתינו שגויה היא, המעטים ששמים לב משתדלים להרחיק מליבם מחשבות פסול אלו בחושבם שאלו מחשבות של כפירה, אבל אני לא אמנע מלכפור, כי לכפור אין זו כפירה, לכפור שהוא כפירה הוא לכפור במטרה להישאר כופר, אך לכפור בכדי להאמין אין לך מאמין גדול מזה.

דורינו אנו הוא דור השפע והפינוק, דור שהקידמה שועטת ללא שום מעצור באופק, לכאו' מה רע יש בזה? יש לנו להתגאות ולשמוח שלנו דור הקידמה, יש יותר זמן לעבוד את ה', מכשירי המצווה בלי עין הרע מכשירים משוכללים הם בידינו, ואם נרתום את הטכנולוגיה לעבודת ה' הרינו מקדשים את החומר, ואכן הכול טוב ויפה, אך לצד הקידמה שלובה וחבוקה תפיסה נוראה שמשתרשת במוחנו ובליבנו.

כשיש התקדמות כל כך מסחררת המוח מתרגל לראות בכל דבר קיים כדבר רגעי כדבר ארעי כי מה שחדש היום מחר הוא ישן, מה שמתקיים היום מחר הוא כבר שובק חיים לכל חי, וכך לאט לאט מתגבשת התפיסה שכל רגע הוא רגע הוא בפני עצמו, אין לנו להעסיק את עצמינו, ולייגע את מוחינו בהרהורים מה יהי' מחר או אולי גם בעוד שבוע, מוחו של האדם מסתכל רק על הרגע הנוכחי, יאמר האומר ומה רע בזה, מדוע לנו להעמיס על עצמינו את דאגת יום המחר וכי לא מספיק לנו טראומת יום האתמול?

אבל האמת תורה דרכה שהחושב כן מוביל עצמו לריחוק וניכור מבוראו, שהרי כל עבודת ה' מבוססת על רעיון של מטרה אחת להגיע ללהתענג על ה' ולזה אנו מקדישים את כל חיינו, וכבר מרגע לידתנו עומד היהודי במצב שכעת הוא יכול לאסוף את כל רגעיו ולדעת בביטחה שכבר מעתה יש לו מטרה אחת לכל הרגעים גם יחד, ובכדי שברגע האמת, או יותר נכון בגמר כל הרגעים, היינו מיתת האדם או העתיד לבוא, יבוא והוא קיים את עבודתו, וכל עבודתינו היא שנהיה קבועים סביב ציר אחד של מטרה אחת שאיפה אחת ורצון אחד, ורק המעשים מתחלפים כשכל פעם הצורה לקיים את רצון ה' היא שונה.

אדם שקובע בעצמו תפיסה הרסנית זו של לחיות את הרגע הרי הוא נכנס לקהילתם של האומרים אכול ושתה כי מחר נמות, טעות היא ביד המחזיקים שאכול ושתה כי מחר נמות מקומו בתאוות הגוף, אלא מקומו הוא בתפיסת המוח ובהרגשת הלב, בהשרשת תפיסה נוראה זו שהמחר אינו קשור להיום ועל כן מדוע שיפחד מהמוות כאשר איננו קיים ברגע הנוכחי, תפיסה זו מרפה את האדם מעבודה של קבע ומרגילתו לעבודה של ארעי, עבודה של ארעי זה משפט שסותר את עצמו מיניה וביה, כי העבודה היא קבועה הארעיות אינה עבודה כי אם מעשים משתנים, רצונות משתנים, הרגע הוא יהי' צדיק ובמשנהו רשע, בכזו צורה הוא מאבד את המסלול את התוואי ואת הדרך וללא דרך הרי הוא כסומא בארובה, הולך סחור סחור ללא מוצא, פעם עושה מעשה טוב ושני פעמים רע, וכך ישנה ויחזור וישנה כל ימי חייו.

'היום אומר לו עשה כך מחר אומר לו עשה כך' באו חז"ל וזעקו כאן זעקה שנשמעת מסוף העולם ועד סופו, הבן, המחר הוא כבר כאן אל תדמה בנפשך שהמחר הוא מחודש, כבר היום הכר בכך שיש מחר שהוא יאמר לך עשה כך.

אדם שתופס כך את חייו לא זו בלבד שהוא מאבד את מנוע ההתקדמות הרי הוא נוטע בעצמו תחושות אכזבה רבות מכך שבכל רגע שהוא רע הרי הוא רואה אותו לעצמו ומייסר את עצמו על כך, בעוד שאילו היה תופס נכון היה מבין שאומנם ברגע הזה לא הייתי בסדר אבל הרי ברגע שלפניו הייתי טוב.

תפיסה שורשית זו שקונה לה שביתה אצל רבים וטובים משלחת את גרורותיה על תחומים רבים שתוחמים את חיינו.

אחד התחומים הללו הוא עניין החיזוקים, דהיינו, מה שאנשים מושפעים מאיזו שהוא מאורע מקרי לעבוד את ה' יותר, אם בכלל העבודה, אם בפרט מסויים בהם הם חלשים, ומקרי ההשפעה מחולקים לשניים:

האחד הוא חיזוק שאנשים יוצרים לעצמם, על ידי ערבי חיזוק למיניהם, או על ידי יוצר אחר שמצטט להם מאמרות חז"ל המחזקות [המאיימות או המרנינות, כל אחד לפי השקפתו], ומתוך התעוררות זו מקבלים קבלות, מרגישים מעט יותר את ה' ותוך כמה זמן פג תוקף השפעתו של החיזוק.

השני הוא חיזוק של אירועים המתרגשים ובאים לעולם[1], החל מאסונות שאצל אומות העולם שלא בא ה' אלא לעוררנו, עובר דרך אירועים טראגיים שקורים אצלינו, ממשיך בהבלטת הניסים שמתחדשים עלינו כל יום, וגומר בהבאתו של המשיח לפתח דלתותינו.

נוצר מצב מעניין, אנשים שוחרים לחיזוקים, בבוקר חיזוק בוקר ובערב ערב חיזוק, אנשים רצים מחיזוק לחיזוק, בלשון בוטה היינו אומרים, אנשים מחכים לאיזה אסון וכדו' כדי להתחזק, נוצר מצב שכל אירוע שאפשר לשייך אותו למשפחת המחזקים מיד ממושפח אליה.

כדוגמא, לא מזמן שמעתי אדם עומד בדרשה חוצבת להבות ומתריע ששמע בשם הגר"ח שהמשיח כבר ממש בפתח, ולא רק שהוא בפתח הוא כבר דופק...

קהל המחפשים חיזוק התרגשו נוראות מהתבטאותו של הגר"ח ומסתמא מיד קיבלו על עצמם להתחזק, הפנקסים נפתחים והיד רושמת.

ואני מעיז להחציף פני ולשאול מה ראיתם להתחזק, הרי ה'בעיתה' של המשיח [דהיינו הזמן שנקבע לו מראש] הוא קבוע ואולי הוא בעוד רבות בשנים, ואילו ה'אחשינה' [היינו ששייך שיבוא בפתאומיות] בכל יום יכול לבוא ובכל רגע ומה חידש לן הגר"ח.

וכל בר דעת מבין שלא חיזוק הראו כאן אלא חילוש, חולשה של עצמם שמעולם לא האמינו בביאת משיח בכל יום שיבוא אחכה לו ולכן זקוקים הם לגר"ח.

אלא שנכונים אנו ללמד עליהם זכות, שלא רוח כפירה נזרקה בהם, וודאי שמכירים בכוחו של משיח לבוא בכל רגע ובכל יום, אלא שאינם חיים את זה כלל ודברי הגר"ח הפיחו חיים בהם היטב.

וכאן עולה האור היוקד של מדורת האש שהבערנו לעיל, הבעירה הפנימית של מרוץ החיזוקים הנ"ל היא היא התפיסה השגויה שכה מכה שורשים בדורינו, בעקבות זה שאדם לא חי במהלך, בדרך, ובמסלול, שוב חייב הוא בכדי לעבוד את ה' איזה חיזוק רגעי לאותו הרגע, וכך רץ הוא מרגע לרגע ומחיזוק לחיזוק, וחי כל רגע בחייו כרגע נפרד שבו הוא מתחזק בנפרד ואינו בונה לעצמו מסלול מותווה שמתאים לאמת מידותיו.

אילו הי' אדם חי במהלך, וכל הרגעים היו אצלו חטיבה אחת של עבודת ה', אזי לא היתה בוערת בו התשוקה לחיזוק, אמנם נכון הוא שאחר שיש מהלך חיים סדיר וקבוע יש בנותן טעם לתת חיזוק פה ושם, אבל גם אז יבואו החיזוקים כחיזוק למהלך הסדיר ולא כנתינת חיים עצמם, והבן.

נספח:

ראוי להדגיש היבט שלא ליבנו אותו כראוי, כתבנו בפנים באריכות על צורת ההתחזקות הפסולה מאירועים חיצוניים ויניקה תמידית רק מהם, יש לדעת א"כ מה יעשה אדם שמרגיש מעט רפוי בעבודת ה' האם לא טוב הדבר שיחזק עצמו באירועים כגון אלו ועל כך אנו באים לדבר עתה.

ידוע בשם הגר"י סנלטר עניין לימוד המוסר בקביעות ועפ"י צורתו אשר התווה 'שפתיים דולקות בקול רם ובמנגינה, ולחזור על הדברים שוב ושוב', והנה בימינו באים הרבה וטוענים שאין הדבר משפיע עליהם כלל ועיקר, ומעוניינים יותר בספרי מחשבה והגות אשר קיימים למכביר.

ובאמת שנראה שטעות היא בידם, שמעולם לא כיוון גדול המוסר את דבריו שעבודת ה' אמורה להתהוות על פי ספרו של המס"י, שאיך משם אדם ידע את עיקרי האמונה או את צורת ההתבוננות הפנימית על תכונות נפשו, אלא וודאי הוא שאת רעיונות עבודת ה' איננו שואבים מספרי מוסר אלא מספרי מחשבה וכדו', אלא שכאן הגיע אביר המוסר להציע פתרון לענין אחר, שאחר שיש לאדם דרך ומתווה ברור השקפה נכוחה והכרה פנימית לתוככי נפשו, קורה הוא בדרכו של עולם שהוא מתרגל להכרות שנקבעו בו ושוב אינו מרגישם והם קיימים אצלו כעובדות בעלמא, וע"ז צריך האדם לחדש בקרבו את ההרגשים להכרותיו והחידוש יעשה מתוך עבודה פנימית, מתוך החדרה חוזרת ונשנית של מהותינו ותפקידינו, ומתוך התעוררות של הלב פנימה.

והוא הוא החיזוק הראוי לאדם, חיזוק שמגיע מתוך התעוררות של האדם לתוך עצמו, חיזוק שהוא הוא המחזק ולא גורם חיצוני, ורק כך קונה הוא את מדרגותיו הפנימיות.

---

[1]. ומכאן עולה תרעומת רבה על מיני אנשים שקובעים בשרירות לב מדוע אירע האסון ובמה צריך להתחזק, ותמיד דבר החיזוק מתאים לאשר היו צריכים לחזק מתוקף תפקידם, וכך לוקחים את אותותיו של הבורא ומשתמשים בו לצורכיהם האישיים.