בענין חובת בדיקה
בטעם הבדיקה
במתני' אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר.
שיטת רש"י
פירש"י ד"ה בודקין, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא.
והק בתוס', וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל, ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל. מהא דהקשו מתרי, חדא מהא דהבודק צריך שיבטל, ב' דמדאו' בביטול בעלמא סגי, וא"כ מדוע צריך בדיקה, לכאו' אפ' לחדש, דהנה בראשונים מבואר שיש טענה בביטול שלא יבטל מספיק, [פנ"י -ר"ן], וא"כ אפ' לישב הק' הראשונה מדוע בעי ג"כ לבדיקה, וכן אפ' לישב מהא דהבודק צריך שיבטל דאפ' שבעי גם לביטול וגם לבדיקה, ולכך הוצרך תוס' להביא דהבודק צריך שיבטל, ובשביל שלא יתורץ שבעי גם לביטול וגם לבדיקה הביא תוס' דמדאו' בביטול בעלמא סגי, ואפ' שרש"י ס"ל שכיוון שיש טענה בביטול שלא יבטל מספיק תיקנו שיעשה בדיקה, והא דבדיקה מהני מדאו' ג"כ חזינן בגמ' בדף ו: 'אמר רב יהודה אמר רב, הבודק צריך שיבטל, ומסקי' בגמ' טעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה'. חזינן דבדיקה מהני מדאו' דהביטול הוי רק משום גזירה, [ויתבאר עוד בדברי הר"ן].
והנה בגמ' שם, ד: מספקה להו 'המשכיר בית לחבירו האם חזקתו בדוק או לא, ומייתי ראיה, אמר להו רב נחמן בר יצחק, תניתוה הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים. ולכאו' חזינן מיניה שחזקתו בדוק, ומתרצינן, לא, לעולם אימא לך חזקתו בדוק, והב"ע דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מ"ד לא להימנינהו רבנן, קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן. [צ"ע האם אפ' להעמיד דמירי במקום שעשה ביטול],
שיטת תוס'
נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול החמירו חכ' לבדוק שלא יבא לאכול, ומיתי ראיה מהגמ' [י:] ושם, בעי רבא ככר בשמי קורה האם חישינן דילמא נפל ואתי למיכליה, וע"כ, והטעם שהחמירו, טפי משאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבאר, משום שחמץ מותר כל השנה ונאסר רק בפסח ולא בדלי מיניה כו', ועוד מבאר תוס' דהטעם שהחמירו כי התורה החמירה לעבור בו בבל יראה ובבל ימצא אז החמירו חכ' לבדוק ולבער אפ' שביטל שמא אתי למיכליה,
והנה צ"ל בדעת התוס' האם הוי כבדיקת תולעים,
שיטת רבינו דוד
ברבינו דוד הביא את טענת התוס' שהבדיקה מדרבנן מראית הגמ' דבביטול בעלמא סגי, והביא דטעם הבדיקה שלא יבא לאוכלה, וכתב, למדנו שהעיקר הוא משום חששא זו ולא משום בל יראה ובל ימצא, שאיין כפית הכלי ועשיית המחיצה מועילין לו כלום, ועוד שכבר בטל ושוב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,
וע"כ. אלא שמה שגזרו על עיקר הבדיקה שאינה אלא מטעם זה ולא משום ב"י וב"י אינו מחוור, שאם דעתם לומר שאין אדם יוציא מידי איסור ב"י וב"י אלא בביטול ולא בבדיקה מפני שאיפשר שלא יבדוק יפה יפה זה ודאי אינו שהבדיקה מוציאתו מידיד איסור ב"י וב"י מאחר ששבדק כפי כוחו, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, והתורה כפשטה לא צותה על הביטול אלא על ביעור החמץ במעשה, כו'
ועפ"ז ביאר שבאמת מן התורה אפ' גם ע"י בדיקה וגם ע"י ביטול, אלא שתקנת חכ' שלא יסמוך על הביטול אלא שיעשה ביעור במעשה כפשטו כדי שלא יבא לאוכלו,
והוכיח שבתרויהו יוצאים מדאו' דהא בנפלה עליו מפולת סגי בביטול וכן בככר בבור,
ומאידך בעיקר המשנה אין זכר לביטול לא קדם בדיקה ולא לאחר בדיקה, אלא דבגמ' איתא הבודק צריך שיבטל[1], והביאור בבדיקה זו שמא ימצא גלוסק' יפיפיה,
שיטת הר"ן
בר"ן כתב על הרי"ף ובחידושים,
והק' על דברי רש"י, דהא קיימא לן דמדאו' בביטול בעלמא סגי, וסו"ס לא סגי בלא ביטול כמבואר בגמ' הבודק צריך שיבטל, וכיוון שכן הוא היכי אתי בדיקה כדי שלא יעבור עליו בב"י ובב"י הא לא פטר נפשיה בלא ביטול ובביטול לחודיה סגי,
ות' הר"ן דמדאו' בחד מיניהו סגי כלומר או בבדיקה או בביטול דבדיקה לחודיה נמי מהניא כדאמרינן עלה בגמ' לאור הנר מנלן ופשטינן עלה מקראי אלמא דבדיקה נמי מדאו' היא וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר אתי למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכ' ביטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקיה יפה ודעתיה עלויה כדאיתא בגמ'.
ולכאו' אכתי צ"ע שאכתי לא פירש הר"ן מדוע לא עושים רק ביטול, שהרי בביטול כלול ענין הבדיקה,
[והנה בחידושי הר"ן חילק הקו' לשתים, א'. מהבודק צריך שיבטל, ועל הא תירץ שאה"נ אלא שמדאו' אפ' לצאת ג"כ בבדיקה, ב'. דאכתי קשה דסו"ס צריך ביטול ומדאו' בביטול בעלמא סגי וא"כ שיעשה ביטול ואמאי הצריכו חכ' בדיקה, ולכאו' צ"ע מדוע הכא הסתפק בזה שהבדיקה היא מדאו'],
ועוד צ"ע שבהמשך דבריו מבואר דהתנא של המשנה פליג על דברי ר"י אמר רב וס"ל שמהני בבדיקה לחודיה, ומדוע לא תריץ הכי, שפליגי וכיוון דמדאו' שייך לצאת גם בבדיקה תיקנו שיעשה בדיקה, [ואפ' להוסיף טעם, משום שמא יבא לאכול],
ונראה שהר"ן התקשה אחרת מתוס', שלתוס' היה קשה שעם ביטול מועיל מדוע תיקנו במיוחד שיעשה בדיקה,
מה שא"כ הר"ן התקשה מבחינה דינית במה שכתב רש"י שטעם הבדיקה שלא יעבור בב"י ובב"י, וביאור קושיתו, דאיכא פלוג' במצא חמץ תוך הפסח אי עבר בב"י וב"י או לא, בתוס' ראש מבואר שכן, אך מרש"י ו: מדויק שאינו עובר דבגמ' כתוב הטעם שעושים ביטול אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה, ופירש"י שם, חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד כו' והנה מדכתב רש"י 'ומשהה' משמע שבשעה שמצא אינו עובר,
עפ"ז, הר"ן סבר שהמוצא עובר על ב"י וב"י וא"כ מדוע כתב רש"י שבודק לא יעבור על ב"י וב"י הרי אם ימצא חמץ יעבור, [ואכתי צ"ע שבבל יראה, נראה רק שהתורה מחיבת שלא היה לו חמץ בפסח, אך אין חיוב על בדיקה, וכמו בירקות שאסור לאכול תולעים אין חיוב על הבדיקה אלא שצריך למעשה שהירק היה נקי, ושם עם בדק ולבסוף מצא עובר אמנם בשוגג או אונס אך עובר, ומדוע בפסח צריך שישהה בכדי לעבור, והא ניחא לשיטת הר"ן שיליף מ"תשביתו", אך ברש"י חזינן שהטעם הוא משום בל יראה וב"י וצע"ג],
ובתרוץ ביאר שגם הבדיקה היא מדאו', ואינו עובר על ב"י וב"י גם אם מצא חמץ אא"כ השהה,
ובזה נח' רש"י ותוס' שתוס' סבר שעובר מיד ולכן מוכרחים לומר שחייבים ביטול ושייך להעמיד שכל ענין הבדיקה הוא מדרבנן לבד,
מה שא"כ רש"י ס"ל שלא עובר על ב"י ולכך הבדיקה וביטול עוזרים לעבור מדאו' אלא שסבר שעדיף לעשות בדיקה קודם והטעם כמבואר בדברי הר"ן.
אלא דל"ש לומר כן משום שגם, לשיטת רש"י גם אחר ביטול צריך לעשות בדיקה, וא"כ רואים שזה לא רק מהטעם שאזלינן אחר הבדיקה,
וברש"י בהדיא כתב [בסוגיא דשוכר ומשכיר[2]], דבדיקה זו מדרבנן, ואפ' דחששו שמא אינו ביטל יפה, כמבואר בדברי הר"ן,
ועוד שבגמ' הקשו ליכי משכחא ליה לבטליה [ו:], ומאי ס"ד שיבטל הרי שראה עבר כבר בב"י,
וכן בחמץ שאינו ידוע שלפי תוס' אינו עובר.
וא"כ מדברי התוס' א"א להכריח שעובר בב"י וב"י בשעת הבדיקה,
בהמשך דברי הר"ן.
ומפני שראיתי בעניני בדיקה וביטול דברים מעורבין ראיתי לפרשן יפה יפה:
והביא הר"ן שילפינן ביטול מתשביתו, והוכיח שביטול הוי הפקר,
והוכיח ג"כ דבדיקה הוי מדאו', וראיתו מבדיקה לאור הנר ומבמה מבערו עיין שם [כא.],
והוכיח דתרוויהו שיכי מדאו',
והטעם שבעי גם לבדיקה וגם לביטול, מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה
וג"כ בבביעור יש חשש, שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו,
ומשמע דתנא דמתני' לא בעי ביטול כלל אלא בדיקה ובהכי סגי ליה לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתרשמא תאמר למפרע עבר עליה ליתא שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ואין לו לחוש לככר בשמי הקורה ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר בטול אחר הבדיקה כלל,
אלא שבא רב יהודה אמר רב וחדש ואמר הבודק צריך שיבטל ומסקינן בגמ' (ו ב) דהיינו טעמא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה ופרש"י ז"ל דשמא מתוך שדעתיה עלויה ישהה אותה מלבערה ונמצא עובר עליה כלומר משעת מציאתה ואילך אבל מקמי הכי לא שכבר יצא י"ח בבדיקה כדכתיבנא.
ונמצאת אתה אומר לפי דעת זה שהתורה שאמרה תשביתו היינו או בבטול או בבדיקה וביעור והיינו בחמץ ידוע או מפני חשש מקומות שהוא רגיל להמצא בהן אבל כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה שהרי אתה אומר שכל שבדק אף על פי שלא ביטל ונשתיירה בידו גלוסקא יפיפיה אינו עובר עליה אלא בשהייתה משעת מציאה ואילך אלמא אין מצות השבתה אלא על חמץ ידוע או מפני מקומות שרגיל להמצא בהן ואי אפשר לפרש שכל שבדק ולא בטל ואח"כ מצא גלוסקא יפיפיה עובר עליה למפרע שא"כ אפי' בדק הוא מחויב מן התורה לבטל מפני ספק חמץ שאינו מצוי וכיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי אי אתה מוצא בדיקה [ובעור] מן התורה אלא כדאמרן זהו דעתי והוא על דרך רש"י ז"ל:
והביא הטעם מדוע בבדיקת חמץ חששו טפי, א' כדי לקיים תשביתו שמא לא יבטל יפה, ב' הטעם שהובא בתוס' דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא, ג' דחמיר איסוריה ואית ביה כרת, וכתב דאפ' שלכך החמירה תורה בלאו של ב"י וב"י, וצ"ע בדבריו דבא לבאר בשיטת רש"י וביאר דביטול הוי הפקר דלא כרש"י ד ע"ב בהדיא וצ"ע.
היוצא מהדברים:
יש חובת בדיקה, והטעם לזה: או משום בל יראה וב"י, ב' שמא יבא לאכול,
ב' צריך לבטל החמץ, גם מי שבדק, והטעם: בגמ' מובא שמא ימצא גלוסקיה ודעתיה עליוה, ב' לשון הר"ן, מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה , ג' לקיים תשביתו שמא לא ביטל יפה, ד' תוס' חמץ לא בדילי ממנו כל שתא,
ג' יש חובת ביעור, והטעם: או משום שמא ישהנו בתוך ביתו ויבא לאכול,
[1] ו ע"א
[2] ד ע"א ד"ה חובת הדר
