בדין פטורא דכדי רשעתו במיתה ומלקות וביאור פשט הסוגיא מכות י''ג ב' והמסתעף בגדרי פטורא דכדי רשעתו
א} בסוגיא מכות י''ג ב' מבואר מחלוקת התנאים האם חיבי מיתות פוטר ממלקות מדן כדי רשעתו[כשם שחיוב ממון פוטר ממלקות מקרא הנ''ל] ומצינו בזה ג' שיטות לדעת ר' ישמעאל לעולם חיב מלקות בכל סוגי המיתה אינם פוטרים ממלקות, וביארה הגמ' שיטתו דאין דנים בזה פטורא דכדי רשעתו כיון ד''מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא''
ולדעת ר' יצחק כל חיבי מיתות פטורים ממלקות ויליף ליה דחייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו – לדונו בכרת ולא במלקות.
עוד מבואר בגמ' שיטת ר' עקיבא דחיבי מיתת בי''ד נפטרים ממלקות וחיבי כריתות אינם נפטרים ממלקות ובבריתא מובאת שיטת ר' עקיבא בזה''ל ''רבי עקיבא אומר: חייבי כריתות (ישנו) [ישנן] בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן. חייבי מיתות בית דין אינו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן.''
ובפשטות ביאור שיטת ר' עקיבא הוא דעצם זה שיכול לעשות תשובה א''כ הוא סיבה למידן עונש מיתה דכרת כעונש שאינו מוחלט וע''כ אינ ו פוטר ממלקות בשונה ממיתת בי''ד דהווה עונש חלוט שלא מהני ביה תשובה.
אמנם הגמ' מקשה ע''ז מאי טעמא דר' עקיבא ומוסיפה ''מאי אמרת, שאם עשו תשובה? השתא מיהת לא עבדי'', והינו דהגמ' ממאנת לקבל תשובה זו שמובאת בבריתא בדעת ר' עקיבא [ואמנם בסו''ד הגמ' מובא מהלך שלישי דבאמת הוא הטעם וההבדל דהכא פסיק''ל מילתא וכמשנ''ת, אך מ''מ הגמ' מתקשה בזה מתחילה, ועונה בעוד אופנים].
ומבארת הגמ' דבאמת ר''ע דיבר מטעם אחר ''קבלה מיניה רבי שמואל בר רב יצחק: ״כדי רשעתו״ – משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות – ברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר''.
והינו טעם חדש דכל הפטור הוא רק ברשעה המסורה לבי''ד[ולהלן יתבאר עוד בזה], והנה לכאורה צ''ע איך נתעלם ממה שביאר ר' עקיבא עצמו את שיטתו שההבדל הוא מצד שמהני תשובה, ואיך שיכא להתעלם לגמרי מש''כ ר''ע עצמו בביאור שיטתו כמובא בבריתא ולומר טעם חדש דרשעה המסורה לבי''ד, וצע''ג לכאורה וית' להלן בעז''ה.
ב} עוד מביאה הגמ' טעם נוסף בדעת ר' עקיבא [וגם בדעת שאר תנאי], והוא שיטת רבא דבאתרו ביה לקטלא לכו''ע אינו לוקה ומת, רק דאירי בדאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא, והמחלוקת היא האם לאו שניתן לאזהרת מיתת בי''ד לוקים עליו [היות והלאו נכתב לאזהרה ולא בשביל המלקות].
ומקשה הגמ' דא''כ הוא ביאור שיטת ר' עקיבא ולכן מחיב מלקוץ בחיבי מיתות בי''ד, א''כ גם בכרת לא יהיה חיב מלקות כי הלאו נכתב לאזהרת מיתת כרת ועונה הגמ' ד''חיבי כרת לא בעי אזהרה'', וא''כ הלאו נכתב עבור עונש המלקות.
וגם לטעם זה דההבדל בין המיתות הוא אם הלאו משמש לאזהרה או למלקות אינו מבואר שהרי ר''ע מבאר שיטת עצמו באופ''א וצ''ע לכאורה מאד[ועי' בריטב''א שעמד בזה וצ''ע בכונת תירוצו].
ג} ובהקדם יל''ע בביאור עיקר הגדר דכל הפטור הוא ברשעה המסורה לבי''ד, וידוע דברי הגר''ח שחלוק דין קים ליה בדרבה מיניה[של מיתה פוטרת מממון] מדין ''כדי רשעתו'' [שממון פוטר ממלקות], דדין קלב''מ הוא פטור בעצם המעשה ודין כדי רשעתו הוא דין על בי''ד שלא יענשוהו בשתי עונשים.
ובזה ביאר הגר''ח כמה חילוקי דינים בדיני קלב''מ וכדי רשעתו, [וכגון הסוגיא בכתובות ל''ה דשוגג במיתה פוטר מממון אך שוגג דמלקות לדעת ר' יוחנן אינו פוטר מממון, וכן הוכיחו מדברי שו''ת הרשב''א בענין כד''ר ברודף עי' בזה באחרו', אמנם לענ''ד צ''ע ממקום שבאת שהרי לר''ל מהני לפטור גם שגגת מלקות בממון אע''פ שהתם אין שיכא הגדר של ב' עונשים בבי''ד.].
ולפי''ז הוא הוא ביאור דברי הגמ' דכל דין כדי רשעתו הינו דין על בי''ד שלא יענשו בב' וע''כ הוא רק ברשעה המסורה לבי''ד [ולדעת ר' ישמאעל לעולם חיבים, ולר 'יצחק צ''ל דהווה דין נוסף דיצא בכרת לפוטרו ממלקות ואינו מעיקר דין כדי רשעתו].
ואמנם לענ'''ד דברי הגר''ח לכאורה נסתרים מסוגיא ערוכה בכתובות ל''ז דהגמ' שם עבדי צריכותא בין הדינים ומקשה מדוע בעי תרי קראי וז''ל הגמ' שם ''חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון. וצריכא: דאי אשמעינן מיתה וממון, משום דאיכא איבוד נשמה, אבל מלקות וממון, דליכא איבוד נשמה, אימא לא. ואי אשמעינן מלקות וממון, משום דלא חמיר איסוריה. אבל מיתה וממון, דחמיר איסוריה, אימא לא. צריכא''.
ומבואר מריהטת הסוגיא להדיא דהווה גדר דין אחד רק חלקוהו בצריכותא, ואם כי אפשר לדחוק דסברות אלו הם הם המחלקות לב' גדרי דינים, עי''ש בשיטמ''ק להדיא דכתב דהלא יהיה אסון הוא גילוי לכלול הדין של מיתה וממון בתוך הדין של כדי רשעתו, ולהדיא דלא כהגר''ח דהווה ב' דינים [ועל ראיות הגר''ח יש לישב ואכמ''ל והרחבתי בזה בכתבי אלו נערות].
וא''כ דמבואר [עכ''פ לדעת השיטמ''ק] דלא כהגר''ח, א''כ שוב צ''ע מה הגדר בהאי הגבלה דדין כדי רעתו הוא רק בדיני עונשים המסורים לבי''ד, ועד כמה דלא הווה דין על בי''ד א''כ מהו תוכן הגבלה זו דעונשין המסורים לבי''ד.
ד} ונראה בביאור כל הענינים בהקדמה אחת דהנה יל''ע באמת מה ההבדל בין כרת דמהני ביה תשובה לבין מיתת בי''ד דלא מהני ביה תשובה.
ויש מהאחרונים שדנו שההבדל הוא מצד שהבי''ד אינם מאמינים לו שעשה תשובה, ולכאורה צ''ע בזה שהרי לענין גזלן ופסולו בעדות יש צורות שמראה שכבר חזר בו, ומודע לא יהני בכה''ג גם הכא ומ''מ בתורת ספק שיהני שלא נעביד ביה מיתה מספק.
ונראה יותר דההבדל הוא דבמיתת בי''ד אינו שיכא בעצם ענין תשובה, דחלוקה גדולה יש בין כרת למיתת בי''ד, דמיתת בי''ד כל ענינה הוא בתור ענישה דיש דרישה לעונש על החטא[למען ישמעו ויראו או מטעם אחר דעצם תיקון מצב החילול שבחטא נתקן ע''י ההמתה של החוטא ואכמ''ל בזה], אך כרת אין ענינו מיתה שעומדת כעונש אלא הוא דבר דממילא ד''הנפש החוטאת תמות'' וכנודע בזה, והינו דאינו יכול לחיות בהיותו עם החטא, וע''כ מובן דבעונש לא יהני תשובה דסו''ס כבר מתחיב בעונש, אך כרת גכל ענינו הוא מצד פגם החטא כל שיעביד תשובה ויתקן החטא כבר אין מקום לחיוב כרת.
ה} והקדמה שניה בזה דהנה מצינו בדברי התוס' בכתובות ל''ב ב' דכפרה ליכא ביה קלב''מ, ובזה ביארו מדוע אוכל תרומה חיב תשלומי תרומה בשוגג אע''פ שמיתה ביד''ש פוטר מממון לדעת ר''נ ב''ה, ותירצו בזה דתשלומי תרומה דשוגג דין כפרה אית בהו וע''כ אינו שיכא בהו קלב''מ שהוא פטור בעונשין דיקא, והסברא בזה הוא דהתורה הקילה שלא לעונשו בב' עונשים אך כשחיב בכפרה אין סברא לפוטרו מחמת מה שאיכא ליה עונש.
ונראה לעין בגונא הפוכה והינו שהתוס' שם מבואר דעונש אינו פוטר מכפרה, אך יל''ע לאידך גיסא האם חיוב כפרה תפטור מעונש, דיש לדון בזה דמחד סו''ס אינו מקבל עונש נוסף וא''כ אינו נחשב כב' עונשין, ומאידך יל''ד דשאני בכה''ג דכיון דכבר חיב בכפרה א''כ כבר יש לפוטרו מעונש ג''כ, ומ''מ כה''ג לא נתבאר בתוס'.
ונראה דהא גופא חדית לן ר''ע דגדר חיוב כרת הרי כידוע אינו עומד כדין של ''ענישה'' כמשנ''ת לעיל, וזהו גופא חידושא דר''ע דגם כפרה [וכל דבר שאינו ''עונש''] אינו פוטר מעונשין, והביאור בזה דעיקר הדין דקלב''מ וכד''ר הוא שלא להעניש בב' עונשין וכל שאחד מהם אינו עונש כבר ליכא להאי פטורא [וזה יותר חידוש ממשנ''ת בתוס' דהכפרה אינה פוטרת את העונש וכמשנ''ת, ודברי התוס' אינם תלוים במחלו' התנאים[שהרי לדידן יותר מסתבר דגם ר' יצחק אירי מצד דין כד''ד ומרחיבו ע''י הילפותא ואי''ז פטור חדש, ומ''מ אינו סותר לדברי התוס' וכמשנ''ת].
ו} ומעתה בצירוף ב' ההקדמות הרי דברי הגמ' מאירים דעיקר טעמיה דר''ע הוא מצד דהכרת אינו ''עונש'' רק בבריתא גם כן זו היתה כונתו דביאר החילוק דחיבי כריתות יש בהם תשובה ובשונה ממיתת בי''ד, לא היה כונתו דזה גופא הטעם לחלק, אלא הטעם לחלק בדין כדינ רשעתן הוא מחמת ה''סיבה'' שמחמתה מהני תשובה בכרת ולא במיתת בי''ד.
וגם טעמיה דרבא בענין כרת לא בעי אזהרה הרי הוא ג''כ מחמת הסיבה הנ''ל שבהקדם יל''ע מדוע באמת כרת לא בעי אזהרה, ולהנ''ל מבואר דעיקר הטעם דאזהרה הוא ד''אין עונשין אא''כ מזהרין'', ועל כן רק דין של עונש בעי אזהרה, אך כרת שאין יסודו בעונש לא בעי אזהרה.
וגם לזה כיון ר''ע כשיבאר ההבדל מצד התשובה שזה גופא הוא מגדיר ההבדל בין כרת למיתת בי'ד, דכרת אינו עונש שהי מהני ביה תשובה ומשכך לא בעי אזהרה, משא''כ מיתת בי''ד דהוא דין עונש וע''כ לא מהני ביה תשובה ולכך בעי אזהרה.
