כוחי ועוצם ידי - עם כלביא?!

כוחי ועוצם ידי - כח התורה המצוות והתפילה - עם כלביא?!​

מתקפת הפתע על תשתיות הגרעין והטילים באיראן זכתה לשם המבצעי "עם כלביא".

ככל הנראה על שם הפסוק בפרשת בלק - "הן־עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד־יאכל טרף ודם־חללים ישתה".

במבט ראשון, זה דברי ראוי ומתקבל לקבוע את שם המבצע על שם פסוק בתורה.

אבל לא!

הנימה שקברניטי המדינה - נסכו במילים הללו, היו של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"!

לא הקדוש ברוך הוא בתמונה, אלא העם.
העם שמתנהג כמו אריה - טייסיו אנשי הביטחון והאזרחים הממוגנים - הם אלו שבכוחם לנצח את המלחמה כמו אריה המתנשא ומכריע את אויביו.

ומה עם אלוקי אותו העם? מה עם כח התורה והמצוות? מה עם כח התפילה?

"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר"!
וכתב רש"י על אתר: "אלה ברכב" - יש מן האומות שבוטחים ברכב ברזל שלהם ויש שבוטחים בסוסיהם אבל אנחנו בשם ה' נזכיר כי לו הישועה נזכיר לשון הקטרה ותפלה כמו (ישעיהו סו) מזכיר לבונה את אזכרתה (ויקרא א') ולפי' המה יכרעו ויפולו עיי"ש.

ובמלבי"ם כתב: אלה" מפה ברכב, ואלה מפה לוחמים בסוסים, ואנחנו לא עשינו שום דבר רק "בשם אלהינו נזכיר", ובכ"ז "המה כרעו ונפלו", וגם מבאר שהיה הבדל בינינו וביניהם, אם בענין האמצעיים, שהם בחרו אמצעיים פחותים רכב וסוסים ואנחנו בחרנו ענין גדול במעלה כי בשם אלהינו נזכיר, אם בענין התכלית שהמה כרעו ואנחנו קמנו ע"כ.

ולכן נזכור: אין כוחם של ישראל אלא בתפילה ובאמונה!
כמו שאמרו חז"ל במדרש שוח"ט (פרק כ"ב): עם ישראל נמשלו לתולעת, ככתוב בנביא "אל תיראי תולעת יעקב" - מה תולעת כוחה בפיה אף ישראל כוחם בפיהם – כוח התפילה.
ובמדרש (תהילים פ' קל"ז) מובא שנבוכדנצאר ציווה את חייליו שיריצו את הגולים לבבל ולא יתנו להם לעמוד בדרך, כיוון שאם ישתהו לרגע, יוכלו להתפלל - וה' יושיעם! [1]

תפיסה רוחנית לעומת תפיסה גשמית כוחנית​

אבל כדאי לצטט מה שכתב רש"י על אתר בשם המדרש: "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין".

"עם כלביא" מבטא את הכוח הרוחני והנפשי של עם ישראל - עמידה מול היצר, נחישות, והתעוררות לעבודת ה' במסירות נפש.

ומכאן נלמד כמה רחוקה מחשבת חז"ל ממחשבת עמרצות.
מה שבעיני עמי ארצות -'עם כלביא יקום'- מסמל את הכוחניות של עם ישראל, בעיני חז"ל מסמל את עוצמתם הרוחנית של עם ישראל.
עם שקם כל בוקר בזריזות לאמר שמע ישראל ולהתעטר בתפילין. גובר על יצר העצלות ודבק בבוראו בגבורה ובאמונה.
[אגב שימו לב שהפסוק מדמה את עם ישראל בקימת הבוקר - ללביא (אריה צעיר) וכשמתעטרין בתפילין - לארי (מבוגר). כי מי קם ראשון בבוקר? הילדים! ומנגד מי מתעטר בתפילין? המבוגרים!]

יתירה מכך, חז"ל מרחיבים במדרש (מדר"ר במדבר פרשה כ פס' כ') עהפ"ס וז"ל:

"הן עם כלביא יקום אין אומה בעולם כיוצא בהם הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות ועומדין משנתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקב"ה ונעשין כאריות ומפליגין לדרך ארץ למשא ומתן אם נתקל אחד מהם בכולם או אם מחבלין באין ליגע באחד מהן ממליך להקב"ה לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין מפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

וראה גם מה שנכתב בזוהר (ח"ג רי"א. הובא בש"ך עה"ת על אתר) [2].

הכרעת המלחמה והנצחון האמתי מסורה ל"עושה מלחמות" - ככל ועם ישראל ממליך אותו למלך. ואו אז "נאכלין המחבלין"!
וכמו שמורה הסיפא בפסוק "ודם חללים ישתה". כיצד האויבים ימוגרו? כשעם ישראל עוסק בתורה ומקיים את מצוותיו, כותב המזרחי, או אז "כשבא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותיהם ומפילם חללים, וזהו אומרו, "ודם חללים ישתה".

ומדרש חז"ל דנן אינו יוצא מפשוטם של דברים, ואדרבה כפי שכתב המזרחי הנזכר בזה"ל:

הן עם כלביא יקום כשהם עומדים ממטתם שחרית. הן מתגברין כלביא וכו'. המקרא הזה אינו כמשמעו, שהרי כל האמור אינו אלא ספור שבחם בתורה ובמצות וחבת המקום עליהם, לפיכך דרשו רז"ל גם המקרא הזה על קיום המצות, על דרך "הוי עז כנמר וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", שכשיקום ממטתו ויתנשא ממנו, הוא כארי וכלביא לקיים המצות של שחרית, שהם לבישת הטלית וקריאת שמע והנחת תפלין, וכן בערבית לא ישכב על מטתו עד שיאכל כל הבאים לטורפו, כשיקרא את שמע על מטתו, וכשיפקיד את רוחו ביד המקום. וכשבא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותיהם ומפילם חללים, וזהו אומרו, "ודם חללים ישתה" עיי"ש.

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

סגולה וכח התורה והמצוות​

ובמהר"ל בגור אריה על אתר גם כן כתב שאין לפרש הפסוק כמשמעו שעם ישראל גיבורים כל כך כארי וכלביא, שאם כך למה צריך לומר כלביא יקום וכארי יתנשא? היה לו לומר 'הן עם כלביא וכארי', ומכאן מכריח המהר"ל שהפסוק לא נאמר - אלא על המצות.

ובמילים נשגבות ומרוממות חושף בפנינו המהר"ל בדבר כח התורה והמצוות. וזה לשונו הנפלאה:

"ומפני שהמצות הם גבורה, לפי שמי שעושה מצוה פועל פעולה אלהית נפלאה, לכך היה אומר שכל מעשה האומה הזאת אינם מעשים פחותים ושפלים, אלא הם מעשים נוראים וגדולים, והם המצות, אשר הם מעשה אלהים. וכן אמרו חכמים ז"ל (יומא עא.) תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים, ועושים גבורה כאנשים, כי התורה היא אלהית, וכאשר לומד ומתגבר בתורה, היא הגבורה עם הדברים האלהיים. וכן עשיית המצות היא כענין זה לגמרי, נקראים גבורה. וקרובים מאוד דברי רז"ל (תנחומא כאן יד) לפשוטו של מקרא, למי שמבין דבריהם האמתיים".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

"מעשה המצוות ולימוד התורה הם הגבורה!" אומר רבינו המהר"ל.
"מעשה המצוות והתורה הם מעשה האלוקים". כותב רבינו המהר"ל.
"מעשה המצוות והתורה עם מעשים נוראים וגדולים". מדגיש רבינו המהר"ל.
"מי שעושה מצווה ולומד תורה פועל פעולה אלהית נפלאה" חושף בפנינו רבינו המהר"ל.

בשעת מלחמה - עידן הסגולות פורח​

מטבע הדברים, דווקא בעתות קושי וחוסר ודאות - הלב היהודי מתעורר. בחיפוש אחר סגולות, חיזוקים, ובעיקר ישועות...
כאשר הסכנה מרחפת באוויר ואדם מוצא את עצמו חסר אונים - כי אין באמת דרך טבעית להתגונן כמו שנוכחנו לראות לצערנו עם ההרוגים הלילה בפתח תקווה, שנהרגו בפגיעה ישירה למרות שהיו בממ"ד - ברגעים כאלה, האדם מחפש לבטח את עצמו, ואוחז בסגולות שונות, אם כדי להינצל ואם כדי להרגיע את נפשו.

אבל מהי באמת הסגולה הגדולה מכולן?
מה באמת מסוגל לעורר רחמים ולהביא לאדם ישועה אמתית?
רבינו המהר"ל מגלה לנו. כי הם: הגבורה! הם מעשים נוראים וגדולים! הם פועלים פעולה אלוקית נפלאה! הם, בעיקר הם!
קיום המצוות ולימוד התורה!

"בשם ה' אלוקינו נזכיר" - מה מיוחד בלימוד התורה?​

"אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר"!
מהם שמותיו של הקב"ה שאותם עלינו להזכיר?

מרנא הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית מגלה לנו:

"עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

כלומר, התורה הקדושה היא גילויו של הקב"ה (כמו להבדיל 'שם האדם' שמגלה על מהותו), וממנו עיקר חיות האדם.

ויסוד דברי הרמב"ן כתובים בזוהר בפ' אחרי מות: "כל העוסק בתורה כאלו עוסק בשמו ממש. מה שמו של הקב"ה עושה נימוסין אף התורה כך".
ומרנא רבי חיים מוולז'ין, בספר נפש החיים (שער ד פרק י"ט) כותב:

ושם ה' נקרא עליו. כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה. כמאמרם ז"ל (ברכות כ"א א') מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמ' כי שם ה' אקרא וגו'. וכן למדו שהעוסק בתורה שכינה שרוי' עמו דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. ובזוהר במדבר קי"ח א' כמה חביבא אורייתא קמי' קב"ה דהא בכל אתר דמלי דאורייתא אשתמעו קב"ה וכל חיילין דילי' כלהו צייתין למלולי' וקב"ה אתי לדיירא עמי' הה"ד בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' ע"כ.

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

ועוד מצטט שם ובפרקים אחרים עוד מקומות בזוהר ובמדרש.

וכן כתב האור החיים (פרשת האזינו) "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כמו שאמרו בזהר כמה פעמים כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה... היא התורה שהיא שמו יתברך... כי שם ה' אקרא לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך". וראה בהערה מה שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק. [3] ומש"כ המביט בפירוש הדברים [4]. ויסוד זה אפשר למצוא גם בדברי חז"ל בגמ' ברכות כמו שנרחיב בהערה. [5].

"בשם ה' אלוקינו נזכיר". תורה תפילה ומצוות, יעבירו את תוקף המלחמה כי הם מקור החיות. אכי"ר.

---

[1] ומרנא החזון איש באגרות כתב: "התפילה היא מטה-עוז ביד כל אדם, וכל שישים האדם מבטחו בו יתברך כן יעלה וכן יצליח".

[2] "לא ישכב עד יאכל טרף. מאן עמא תקיפא כישראל, בשעתא דאתנהר צפרא קם ומתגבר כאריה לפולחנא דמאריה בכמה שירין בכמה תושבחן, משתדל באורייתא כל יומא ובליליא לא ישכוב, כד בעי בר נש למשכב על ערסיה, מקדש שמא עילאה, אמליך ליה לתתא ולעילא, כמה גרדיני נימוסין מתקשרין קמיהו בשעתא דפתחי פומהון על ערסייהו בשמע ישראל ובען רחמי קמי מלכא קדישא בכמה קראי דרחמי".

[3] רבי צדוק הכהן מלובלין כותב: "התורה כולה שמותיו של ה' כי ה' הוא המידות והתורה כולה היא כללות רצונו יתברך ולכן היא שמותיו ולימודיו דהיינו ידיעה זה נקרא קריאה".

[4] ובספר "בית אלוקים" מפרש המבי"ט ותו"ד ,שאם נתבונן על שמות ה' הידועים לנו, הם מורכבים מ-י"ב אותיות מתוך האלפבית. שתים עשרה האותיות האלו מקדשות את האותיות הסמוכות להן, וממילא כל אותיות האלפבית הן שמותיו של הקב"ה".

[5] בגמרא ברכות נה. איתא "ואמר רב יהודה, שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא דכתיב 'כי הוא חייך ואורך ימיך'".
וכשנתבונן בלשון הפסוק (דברים פ' ל, פס' כ) נגלה שאינו עוסק בתורה אלא בהקב"ה?!
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.
ומדוע חז"ל לא ציטטו פוסקים שעוסקים במפורש בתורה ובאריכות ימים? לדוגמה: הפסוק בדברים (פרק לב, פס' מו-מז) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
אמנם לאור דברי הזוהר והרמב"ן מבואר מדוע הפסוק כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ עדיף על הפסוקים האחרים. כי בפסוק זה מבואר בעצם מהו מקור החיות שבתורה - שכולה באה ישירות ממקור חיי החיים. זאת ועוד, שבפסוקים האחרים מוזכרת הענקת חיים בצורה מוגבלת - תַּאֲרִיכוּ יָמִים, ואילו בפסוק: כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, מבואר שכאן מקור החיים כולם.