האם דבר מכוער הוא "רגלים לדבר"
במשפטי שאול (סימן ח) כתב שאשה שמודה שהיה דבר מכוער נאסרה לנטען, דאינה נאמנת לומר שלא נעשתה עבירה, דהוי כמיגו נגד חזקה או כנגד רגלים לדבר, וז"ל:
"אך כל זה אינו, שכיון שיש כאן עד המעיד על מעשי כיעור, אם כי אילו היו מכחישים אותו לא היתה נאסרת מכוח עדותו, כל כה"ג שהם מודים לדבריו, אלא שטוענים שלא היה שם מעשה זנות, אין בזה גדר הפה שאסר הפה שהתיר, אלא גדר מיגו שהיו יכולים להכחישו. ובזה, רק כשאין המיגו במקום רגלים לדבר או במקום חזקה הוא דנאמן, אבל כשהמיגו הוא במקום רגלים לדבר או במקום חזקה לא אמרינן (תומים קיצור כללי מיגו, כלל פ"ג וכלל מ"ח)".
אבל בעטרת דבורה (סי' טו) הוכיח בהוכחה אלימתא שמצד זה אין לאסור, שהרי פסק השו"ע בסימן ו' סעיף ט"ז שהיוצאת ע"י דבר מכוער מותרת לכהן, וא"כ אין לומר שדבר מכוער הוא בגדר "רגלים לדבר", אלא עיקר הטעם שאסורה לנטען הוא משום דאלומיה אלמיה לקלא.
ומ"מ גם העטרת דבורה מסיק בנידון הנ"ל לחומרא, דכל שמודים הם עצמם שהיה מעשה כיעור אסורים, מהאי טעמא גופא דאלומי אלמיה לקלא (והעיר שם על דברי המשפטי שאול שא"צ כלל לטעמו).
גדר "נטען"
אך לענ"ד יש להעיר בזה, שאף שדבריו נכונים כשלעצמם בהגדרת האיסור (שהוא משום אלומי לקלא), השאלה היסודית כאן היא מה קרוי בכלל "נטען" ו"נחשד" לענין לאסור לכתחילה.
דהמאירי כתב דנטען היינו שיצא עליו קול, ורוה"פ נוקטים שאין קול של דבר מכוער אוסר על הנטען אפי' לכתחילה, אלא רק קול של זנות, וכך נקט גם במשפטי שאול.[1]
וא"כ באשה שלא יצא עליה קול כלל, והיא באה מעצמה והודית שהיה כיעור אך לא היתה עבירה, פשוט לכאו' שאינה נאסרת, דאין זה "נטען" כלל, ולא שייך כאן אלומיה אלמיה לקלא כיון דליכא קלא.
ולכן הטענה שכתב בעטרת דבורה (סימן טו) שיש לאסור ע"פ הודאתה מצד אלומי אלמיה לקלא, לכאו' אינה נכונה אלא במקום שיש קול שזינתה, ולא כשיש קול על דבר מכוער.
כשיש עד אחד על דבר מכוער
ונראה, שגם היכא שיש עד אחד שמעיד על מעשה כיעור נראה דג"כ אין אוסר, דהא קול עדיף מעד אחד כדמשמע בכתובות כו. דע"י קול פוסלים מכהונה ולא ע"י עד אחד (אמרינן התם "דברי הכל אין ערער פחות משנים"), וא"כ כיון דבקול על דבר מכוער מתירים, ה"ה בעד אחד על דבר מכוער אין זה בגדר נטען. וא"כ מותרת גם בלא צורך לכח מיגו כלל, דע"פ עד אין זה בגדר קול ואין זה בגדר נטען.
ותדע שעד אחד קיל טפי, שהרי פסק הרמב"ם ושו"ע דהיכא דליכא קלא דלא פסיק או עדי דבר מכוער ונשאת לנטען לא תצא אפילו אם יש עד אחד שמעיד שזינתה עמו,[2] אלמא עד אחד אינו עושה גדר "נטען" אפי' כשמעיד שזינתה (אך אולי לכתחילה אסורה בע"א שזינתה משום לזות שפתים).
[ועי' בשו"ת הרמב"ם סי' רמ"ח שג"כ כתב "הואיל ונתפרסם החשד", ומשמע דבלא"ה לא היינו אוסרים].
וא"כ מתבאר מכל זה שאין ברור כלל מנלן לאסור כשיש רק עד אחד על דבר מכוער.
ההבדל בין נידון זה לשבויה
אף שמצינו שאשה האומרת "נשביתי וטהורה אני" נאמנת משום הפה שאסר, התם דוקא צריכים לטעם דהפה שאסר, מפני שהיתה מציאות של שבייה יש תקנה קבועה לאסור כל שם שבויה, והחריגו מכלל זה היכא שיש עדות שהיא טהורה, והאמינוה להעיד על עצמה היכא שיש "הפה שאסר", אך בענייננו נראה שאין תקנה כלשהי לאסור אשה שנעשה בה דבר מכוער, ולכן גם אם הודתה שעשתה דבר מכוער ורק אחר זמן אומרת שלא היו יחסי אישות ג"כ נאמנת, ואין כאן איסור כיון שאין קול או עדים, וא"צ כאן מיגו.
עוד נראה, שאם היה צריך כאן מיגו, אין להוכיח מהיתרים שמצינו בשבויה, דשבויה קיל, שהרי האמינו עדות אשה וקטן לטהרה אף שיש עדים שנשבית, ואילו הכא נראה דהיכא דאיכא עדים על דבר מכוער ויש עד אחד שמעיד שהיא טהורה נראה דאסורה, וגם אי נימא דמותרת נראה דעכ"פ בעינן דווקא עד כשר.
מסקנה
והעולה מכל זה, דהיכא שלא נתפרסם חשד זנות ע"י קול, א"נ שיש עדים ממש על דבר מכוער, אזי אף אם יש קול או עד אחד על דבר מכוער לא מצינו מקור לאסור.
ולכאורה זהו פשט הרמ"א שכתב שעד אחד בדבר מכוער לאו כלום הוא, ואי נימא דמיירי דווקא במכחישתו לגמרי אמאי קאמר דלאו כלום הוא, אלא משמע דבכל עניין לאו כלום הוא.
[1] אם כי צ"ע, דפיהמ"ש משמע מהרמב"ם דקול היינו קול של דבר מכוער, וא"כ משמע שקול כזה אוסר על הנטען לכתחילה.
[2] אבל הר"ן כתב דעד אחד שזינתה הוי ק"ו מעדי כיעור, וא"כ לדידיה משמע דבעד אחד שזינתה חשיב נטען ומוציאים מידו.
במשפטי שאול (סימן ח) כתב שאשה שמודה שהיה דבר מכוער נאסרה לנטען, דאינה נאמנת לומר שלא נעשתה עבירה, דהוי כמיגו נגד חזקה או כנגד רגלים לדבר, וז"ל:
"אך כל זה אינו, שכיון שיש כאן עד המעיד על מעשי כיעור, אם כי אילו היו מכחישים אותו לא היתה נאסרת מכוח עדותו, כל כה"ג שהם מודים לדבריו, אלא שטוענים שלא היה שם מעשה זנות, אין בזה גדר הפה שאסר הפה שהתיר, אלא גדר מיגו שהיו יכולים להכחישו. ובזה, רק כשאין המיגו במקום רגלים לדבר או במקום חזקה הוא דנאמן, אבל כשהמיגו הוא במקום רגלים לדבר או במקום חזקה לא אמרינן (תומים קיצור כללי מיגו, כלל פ"ג וכלל מ"ח)".
אבל בעטרת דבורה (סי' טו) הוכיח בהוכחה אלימתא שמצד זה אין לאסור, שהרי פסק השו"ע בסימן ו' סעיף ט"ז שהיוצאת ע"י דבר מכוער מותרת לכהן, וא"כ אין לומר שדבר מכוער הוא בגדר "רגלים לדבר", אלא עיקר הטעם שאסורה לנטען הוא משום דאלומיה אלמיה לקלא.
ומ"מ גם העטרת דבורה מסיק בנידון הנ"ל לחומרא, דכל שמודים הם עצמם שהיה מעשה כיעור אסורים, מהאי טעמא גופא דאלומי אלמיה לקלא (והעיר שם על דברי המשפטי שאול שא"צ כלל לטעמו).
גדר "נטען"
אך לענ"ד יש להעיר בזה, שאף שדבריו נכונים כשלעצמם בהגדרת האיסור (שהוא משום אלומי לקלא), השאלה היסודית כאן היא מה קרוי בכלל "נטען" ו"נחשד" לענין לאסור לכתחילה.
דהמאירי כתב דנטען היינו שיצא עליו קול, ורוה"פ נוקטים שאין קול של דבר מכוער אוסר על הנטען אפי' לכתחילה, אלא רק קול של זנות, וכך נקט גם במשפטי שאול.[1]
וא"כ באשה שלא יצא עליה קול כלל, והיא באה מעצמה והודית שהיה כיעור אך לא היתה עבירה, פשוט לכאו' שאינה נאסרת, דאין זה "נטען" כלל, ולא שייך כאן אלומיה אלמיה לקלא כיון דליכא קלא.
ולכן הטענה שכתב בעטרת דבורה (סימן טו) שיש לאסור ע"פ הודאתה מצד אלומי אלמיה לקלא, לכאו' אינה נכונה אלא במקום שיש קול שזינתה, ולא כשיש קול על דבר מכוער.
כשיש עד אחד על דבר מכוער
ונראה, שגם היכא שיש עד אחד שמעיד על מעשה כיעור נראה דג"כ אין אוסר, דהא קול עדיף מעד אחד כדמשמע בכתובות כו. דע"י קול פוסלים מכהונה ולא ע"י עד אחד (אמרינן התם "דברי הכל אין ערער פחות משנים"), וא"כ כיון דבקול על דבר מכוער מתירים, ה"ה בעד אחד על דבר מכוער אין זה בגדר נטען. וא"כ מותרת גם בלא צורך לכח מיגו כלל, דע"פ עד אין זה בגדר קול ואין זה בגדר נטען.
ותדע שעד אחד קיל טפי, שהרי פסק הרמב"ם ושו"ע דהיכא דליכא קלא דלא פסיק או עדי דבר מכוער ונשאת לנטען לא תצא אפילו אם יש עד אחד שמעיד שזינתה עמו,[2] אלמא עד אחד אינו עושה גדר "נטען" אפי' כשמעיד שזינתה (אך אולי לכתחילה אסורה בע"א שזינתה משום לזות שפתים).
[ועי' בשו"ת הרמב"ם סי' רמ"ח שג"כ כתב "הואיל ונתפרסם החשד", ומשמע דבלא"ה לא היינו אוסרים].
וא"כ מתבאר מכל זה שאין ברור כלל מנלן לאסור כשיש רק עד אחד על דבר מכוער.
ההבדל בין נידון זה לשבויה
אף שמצינו שאשה האומרת "נשביתי וטהורה אני" נאמנת משום הפה שאסר, התם דוקא צריכים לטעם דהפה שאסר, מפני שהיתה מציאות של שבייה יש תקנה קבועה לאסור כל שם שבויה, והחריגו מכלל זה היכא שיש עדות שהיא טהורה, והאמינוה להעיד על עצמה היכא שיש "הפה שאסר", אך בענייננו נראה שאין תקנה כלשהי לאסור אשה שנעשה בה דבר מכוער, ולכן גם אם הודתה שעשתה דבר מכוער ורק אחר זמן אומרת שלא היו יחסי אישות ג"כ נאמנת, ואין כאן איסור כיון שאין קול או עדים, וא"צ כאן מיגו.
עוד נראה, שאם היה צריך כאן מיגו, אין להוכיח מהיתרים שמצינו בשבויה, דשבויה קיל, שהרי האמינו עדות אשה וקטן לטהרה אף שיש עדים שנשבית, ואילו הכא נראה דהיכא דאיכא עדים על דבר מכוער ויש עד אחד שמעיד שהיא טהורה נראה דאסורה, וגם אי נימא דמותרת נראה דעכ"פ בעינן דווקא עד כשר.
מסקנה
והעולה מכל זה, דהיכא שלא נתפרסם חשד זנות ע"י קול, א"נ שיש עדים ממש על דבר מכוער, אזי אף אם יש קול או עד אחד על דבר מכוער לא מצינו מקור לאסור.
ולכאורה זהו פשט הרמ"א שכתב שעד אחד בדבר מכוער לאו כלום הוא, ואי נימא דמיירי דווקא במכחישתו לגמרי אמאי קאמר דלאו כלום הוא, אלא משמע דבכל עניין לאו כלום הוא.
[1] אם כי צ"ע, דפיהמ"ש משמע מהרמב"ם דקול היינו קול של דבר מכוער, וא"כ משמע שקול כזה אוסר על הנטען לכתחילה.
[2] אבל הר"ן כתב דעד אחד שזינתה הוי ק"ו מעדי כיעור, וא"כ לדידיה משמע דבעד אחד שזינתה חשיב נטען ומוציאים מידו.
