צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן
בגמ' ל"ב ע"א אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא ואפי' ר''ש לא קאמר אלא משום דלא מסיימי קראי אבל מסיימי קראי דרשי' ק''ו משום מאי לאו משום צער בעלי חיים דרשינן וכו' ע"כ.א] ו' דעות מהיכן לומדים צער בעלי חיים מדאורייתא
בהא דהוה צער בעלי חיים מדאורייתא מצינו בראשונים ובאחרונים כמה דעות בזה:
א. השיטמ"ק כתב בשם הראב"ד דילפינן לה מלאו דחסימה ומאן דפליג וס"ל דהוה צער בע"ח לאו דאורייתא ס"ל דשאני חסימה דהואיל ומהנה יהנה אבל בעלמא צער בעלי חיים לאו דאורייתא וכ"כ במאירי דילפינן לה מלאו דחסימה.
ב. ברש"י בשבת (קכ"ח ע"ב ד"ה צער) כתב וז"ל צער בעלי חיים דאורייתא שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות ע"כ וכ"כ בר' ניסים גאון בשבת (שם) וכ"כ המנח"ח (שם) וכ"כ הגרע"א בשם הלבוש וכן הובא במשנ"ב (ש"ה ס"ק ס"ט).
ובשיטה לר"ן בשבת (שם) כתב וז"ל: דדרשינן לי' מדכתיב חמור שונאך דאין מצוה זו אלא על צער הבהמה ולא מחמת צער בעל הבהמה, ע"כ.
ג'. במורה נבוכים (ח"ג פי"ז) כתב הרמב"ם דילפינן לה ממה דכתיב שאמר המלאך לבלעם (במדבר פכ"ב פל"ב) על מה הכית את אתונך וכ"כ בס' חסידים (סי' תרס"ו) ויתבאר בהמשך בע"ה.
ד. בס' חרדים (פי"ד א') כתב ונראה דזה ענף ממצות והלכת בדרכיו ופי' מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' וכתיב בו ית' ורחמיו על כל מעשיו ע"ש וכ"כ החת"ס (כאן) ויעי' ברמב"ם (שם) דכתב דאין שייך רחמים לבע"ח דהרי אין נבראו אלא לצורך האדם ואים דנים בהם בפרטות אלא בכללות ומש"כ שזן מקרני ראמים עד ביצי כינים אין הכוונה בפרטות אלא בכללות ולפ"ז ה"ה יש לפרש מש"כ ורחמיו על כל מעשיו הוה בכללות על כל המין וע"ש וא"כ אין בזה והלכת בדרכיו דאין כאן מה אתה רחום בפרטות על כל או"א אא"כ נימא דמה הוא רחום בכללות אף אתה היה רחום ולא תעשה אכזרי ומיהו בדברי החרדים והחת"ס משמע דהרחום הוה בפרטות על הבע"ח ודו"ק
ה. הריטב"א הישנים (ל"ב ע"ב) כתב דהוה מדין הלכה למשה מסיני וכ"כ הריטב"א החדשים בדעת רש"י וכ"כ הר' פרץ וכן מביא המנח"ח (מצוה פ' אות י"א) דהוה הלמ"ס.
ו. בשיטה מקובצת (ל"ג ע"א) מביא עוד את דעת הרדב"ז דכתב לבאר ברמב"ן דאין כאן לא איסור ולא עשה ע"ש וצ"ב ונראה דכוונתו דהוה הלכה מסברא שכך צריך לנהוג עי' בכלבו (סי' ע') בהא דבני אהרון מתו משום שהיו שתויי יין אע"פ שלא נצטוו ע"ז ויש מי שפי' דכוונתו דהוה הלמ"ס ויותר נראה כש"כ.
ב] ביאו הסברא שצער בעלי חיים דרבנן
אמרינן בגמ' למסקנא דר"י הגללי ס"ל דצער בע"ח לאו דאורייתא.והנה נחלקו בזה האחרונים דבמנח"ח (שם אות י') כתב דלמ"ד צער בע"ח לאו דאורייתא אסרו רק בידים אבל מימלא לא אסרו למנוע צער מבע"ח וראיה דלר"י הגלילי במשא יותר מכדי משאו וכן ברבצן אין דין לפרוק מדרבנן משום דאף מדרבנן אין מצוה למנוע צער מבע"ח וכן משמע בתוס' (בד"ה מכלל) דלא תקנו חכמים למ"ד צבע"ח לאו דאורייתא למנוע צער מבע"ח דכתב דלא מצינו למ"ד צעב"ח לאו דאורייתא שצריך לפרוק אפי' בשכר אמנם בתרא"ש כתב ליישב קושית התוס' דדווקא בבהמה של אחרים אין צריך לפרוק וא"כ זה יהא נפק"מ בין מ"ד צער בע"ח דאורייתא למ"ד לאו דאורייתא.
והנה באו"ש (פכ"ה הכ"ו) כתב ליישב דעת הרמב"ם דלצער בע"ח בידים הוה לכו"ע מדאורייתא ורק למנוע צער נחלקו אי הוה דאורייתא או דרבנן ודעת הרמב"ם דצער בע"ח לאו מדאורייתא ובאמת מדויקים הדברים בדעת הרמב"ם דהא מבואר דהאיסור לצער בע"ח הוה משום שיבא ע"י זה חמידת האכזריות וכל זה רק בידים כשמצער הבהמה אבל במה שאין מונע צער מהבהמה בזה אין נעשה בזה אכזרי דאין כאן מעשה בידים ועכ"פ לפ"ז למ"ד לאו דאורייתא צריך מדרבנן למנוע צער מהבהמה ובראב"ד נראה דנחלקו בצבע"ח בידים דכתב דנחלקו האם אפשר ללמוד מלאו דלא תחסום הא נימא דשאני התם דמהנה יהנה משמע דפליגי בידים.
עוד עי' מה שכתב הגר"ז (שו"ע הרב הל' צב"ח סעי' ג-ד) דכתב אבל לטרוח בגופו חייב להציל כל בעלי חיים מצער אפילו של הפקר ואפילו של עובד כוכבים, אך אין חייב להוציא ממון על זה ולפיכך אינו חייב ליתן מזון לבעלי חיים אפילו שאין בהם שווה פרוטה כמבואר בגמ' בבבא מציעא (פ"ח) וביאר בקו"א (אות ג') דהדין ליתן מזון לבהמה קודם לאדם לפי זה אינו אלא מדרבנן אכן בט"ז (סי' קס"ז סק"ז) איתא דהוה דאורייתא ועוד עי' מה שכתב שם בקו"א בשם הראשונים.
אכן ראיתי מקשים דהא איתא בשבת (קכ"ח ע"ב) והובא בשולחן ערוך (או"ח סי' ש"ה סעי' י"ט) דבהמה שנפלה בור בשבת שרי ליתן תחתיה כרים וכסתות משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו וכן מצינו בשולחן ערוך (שם סעי' כ') דשרי לומר לגוי לחלוב בשבת במקום צער הבהמה משום צער בעלי חיים, ע"כ חזינן דאיכא מצוה דצער בעלי חיים דבעי למיעבד מעשה כדי שלא יהא צער לבהמה ולא רק הוה איסור בידים.
ושמעתי בשם הג"ר עמרם פריד (עלון אזמרה לשמך גליון 171) דביאר דלכולי עלמא ודאי מקיים בזה מצוה דצער בעלי חיים אך נחלקו אי חשוב חיוב בכהאי גוונא או לא.
עוד ביאר התם דאין להוכיח ממצות פריקה דאיכא חיוב אף למנוע צער מהבהמה דהתם הצער בא ע"י מעשה בידים דטעינה.
