ביאור ענין חיסורי מחסרא והכי קתני
מצינו בגמ' פעמים רבות שהגמ' מקשה על דברי המשנה, ומתרצת שיש טעות בגירסה במשנה ועל יש לתקן במשנה, ולשון הגמ' בכהאי גוונא 'חסורי מחסרא והכי קתני'.וקשה מפני מה רבינו הקדוש חיסר במשנה, אמאי לא יכול היה לכתוב את המשנה בשלימות ובגרסה נכונה ללא טעויות, עד שנזקקו בגמ' לדון בדברי המשנה ולתקנה כיאות, ולשון השל"ה (תורה שבע"פ כללי התלמוד כלל ל') ידוע שהדבר השלם הוא אשר לא יקבל לא תוספות ולא חסרון, ותורתינו היא תמימה, ואם כן איך אומר על המשנה שהיא חסרה. וצ"ע.
משנה לא זזה ממקומה
הבית יוסף (בפרושו כללי הגמ' לספר הליכות עולם) שכיון שבאותם שנים היו שונים את תלמודם בעל פה, לכן בטעות היו משנים וחסרים בלשון משנה, ולכן אף כשכתה רבינו את המשנה לא היו משנים ממה ששנו בטעות, כדי שלא לבלבל את התלמידים ועל כך אמרו משנה לא זזה ממקומה, אך ידע רבינו הקדוש כי האמוראים ברוב חכמתם ידעו לשנות את המשנה כתקונה.וכתב הבית יוסף שכן כתבו התוספות בזיר (י' ע"א ד"ה מי קתני), דדוקא היכא דמוכח החסרון יש כח להוסיף על לשון המשנה, ע"כ. והיינו דבלאו הכי לא היה משאיר רבי את המשנה כגירסתה משום שיבאו לידי טעות.
וכ"כ הר"ן בנדרים (ב' ע"ב ד"ה פתח בכנויין) במה שאיתא התם שאין אומרים חסורי מחסרא בראש המשנה. וכתב הר"ן, לפי שאין אדם שוכח ומחסר בריש דבריו. ע"ש.
וההליכות עולם (שער ב' פ"ב אות יד) כתב על זה, דלהחליף דבר והפוכו לא אמרינן חסורי מחסרא, ופירש הטעם משום שאדם טועה בגירסא לחסר דבר על ידי שכחה, אבל להחליף דבר והפוכו לא, וכן הביא שפירש רש"י בסנהדרין (י' ע"ב).
המשנה איננה חסרה רק ללומדים
בשל"ה (שם) בשם ספר שארית יוסף (נתיב המשנה כלל ה') בשם הר"ר מתתיה הצרפתי וז"ל:ומצאתי בספר שארית יוסף (נתיב המשנה, כלל ה'), שכתב בשם הר"ר מתתיה הצרפתי, שכשאומר הגמרא חסורי מחסרא, שאין שם שום חסרון בפועל, כי איך נאמר שהתנא חסר, והאומר שהמשנה חסרה אחד מסמניה חייב. אבל ראוי שנאמר שרבי סידר המשנה דרך קצרה, ובאותן תיבות שבמשנה די להבין כוונת התנא, והוא לא בא לבונן האבנים, ולעולם אותו חסרון שאומר חסורי מחסרא בכח לשון המשנה עומד רוח אלהים עמה לא חסרה דבר, והחסרון הוא בחיקנו ודעתנו, ע"כ.וכתב השל"ה וז"ל: כדמות זה מצאתי בספר הבטחון של הרמב"ן ז"ל (האמונה והבטחון פ"ט), שכתב וזה לשונו: יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון קודש אלא בענין שידמה ללשון שאנו שוקעים בו בגלות בעונותינו, ע"כ.
וע"ש בשל"ה שהקשה מתוס' בשבת (ק"ב ע"א) שכתב לבאר דברי הגמ' שם בהא דאמרנן התם חסורי מחסרא דאין זה חסרון ממש, שהמשנה כמות שהיא שנויה יש לפרש כן, אלא כדי לפרשה קאמר בלשון חסורי מחסרא, ע"כ. הרי שמשמע מדברי התוספות, דבעלמא כשאומר חסורי מחסרא, רצה לומר חסר ממש., וע"ש שיישב כוונתם שהתם אפשר ליישב את משנה כפי שהיא כתובה, משא"כ בשאר חסורי מחסרא אי אפשר ליישב את המשנה בלי שנפרש שהמשנה חסרה, אע"פ שלעולם המשנה מבוארת אף לפי לשונה אלא שאין בידינו לפרשה אא"כ נגרוס בלשונה.
וכ"כ הרדב"ז (כללי הגמרא לרדב"ז אות נח) אף כי המשנה שלמה היא ובשלמות נשנית ככל הצורך, וזה התוספת שמוסיף הגמרא חסורי מחסרא אינו מעצם ומעקר המשנה זולתי כמ"ש למה שקדם ברישא, ודומה לזה מצינו אותיות או תיבות חסרות לפעמים, ולא שהם חסרות מעצם התורה ח"ו, כי כבר נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט), אם כן זה שנראה חסרון אינו מעצמות התורה ח"ו כי אם לצורך הפירוש, כמו כי ששת ימים עשה ה' (שמות כ') הרי זה כמו בששת הרי כאן חסר אות לצורך הפירוש, כמו ויקח קורח (במדבר ט"ז), ולא הזכיר מה לקח וכו', ע"כ.
ובזה מבאר השל"ה החילוק שבין 'הכי קאמר' לבין 'חסורי מחסרא'. כי כשאומר הכי קאמר עושה פירוש על המשנה כמות שהיא, ואף שהפירוש הוא רחוק, מכל מקום מובנת להתרצן כמות שהיא, אבל כשאומר חסורי מחסרא, אז אומר התרצן פירוש המשנה נעלם ממני לפרש אותה כמות שהיא שנויה, ובודאי אין לפרשה בענין אחר אלא כאילו היא חסרה, והיתה נשנית בזה הלשון, וכך היא כוונת המשנה, והחסרון בכח לשון המשנה עומד, ונעלם ממנו איך עומד בכח הלשון, ע"ש.
ובכך פירש השל"ה שאין אומרים בגמ' חסורי מחסרא אלא להוסיף, אבל להחליף דבר והפוכו לא והיינו כי רבינו הקדוש לא היה מניח את המשנה באופן שהיו מבינים במשנה שלא כדרך האמת.
והוסיף וביאר מה שאין אומרים חסורא מחסרא בתחילת המשנה היינו משום שכל מה שאין דרכן של בני אדם לשכוח אין דרך התנא לכלול זה ולרמז במליצת דבריו, כי כל מה שדרך לשכוח הוא מילתא זוטרתי, ויכול התנא לכלול זה במליצת דבריו, ע"ש.
וכ"כ הגר"א (הובא בספר רב פעלים להר"א בן הגר"א אות ר' ערך מדרש רבה משמו) דהתלמידים לא הבינו את צחות לשונו של רבי ולכך נזקקו להגיה במשנה, וכ"כ רבינו בחיי (שמות פל"ד פכ"ז)
והיד דוד (שו"ת מנחת עני סי' ט"ז) הביא דברי השארית יוסף וכתב דהשארית יוסף הביא דמורו רבי יוסף פאסי חלק על זה, אך המנחת עני הצדיק דברי רבי מתתיה ואף הביא על כך כמה דגומאות שאמרינן חיסורי מחסרא וזה מרומז במשנה, וכן הגר"א שם הביא דוגמא לזה במתני' דביצה יע"ש.
והיד דוד כתב לבסוף עכ"פ מצאתי שענין זה ר"ל שהחסרון מרומז במשנה הוא תחת גדר האפשרות, אמנם לא אכחיד תחת לשוני שכמה פעמים יגעתי ולא מצאתי, והגורם לזה לע"ד הוא העדר צחות המליצה ודקות הלשון שהיה רבנו הקדוש ז"ל בקי בו מאוד, עד שאפילו אמתיה דבי רבי היתה יודעת יותר בצחות לשון הקודש מכל החכמים, ע"ש.
וכתב לבאר על פי זה לשון חסורי מחסרא דלכאורה נראה כשפת יתר, דלא הל"ל רק חסורי ותו לא. אמנם כפי כונת הרב הנ"ל ה"פ חסורי, ר"ל מה שנראה למקשן שחסר במשנה זה אינו כפי האמת, אלא מחסרא ר"ל לפי המובן שלו הוא החסרון, אמנם כפי האמת הכי קתני, ורצה שהחסרון מרומז במשנה וכאילו נכתב הענין בפירוש, ע"כ.
רבי חיסר המשנה למען הרבות יגיעה
הפנים יפות (שמות פי"ג פי"ד) הביא דבעבודת השי"ת צריך יגיעה, והוא מה שאמר הכתוב (שיר השירים פ"ז פ"ב) חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשי ידי אמן, ואחז"ל (מועד קטן ט"ז ע"ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, והמשילו המשל לאבן טוב אשר לא יבין בו כל אדם מעלתו, ויחפה אותו בזהב אשר כל אדם מתכוון מעלתו ויעשה בחיפהו נקבים, והאיש חכם מביט בנקבים שבו ורואה אבן הטוב שבו, ומי שהוא מחוסר הבנה לא יקשה בעיניו הנקבים ואינו רואה רק מעלות הזהב שעליו, ואיתא בשם הר"י רמז על זה כי ר"ת חמוקי חסורי מחסרה והכי קתני, כי כשרצה התנא להעלים הדבר כתבו בפשיטות, והחכם מבין הנסתר שבו, וזהו שאמר מגיד דבריו ליעקב, כי ליעקב איש הפשוט שאינו משיג דברים העמוקים והשי"ת מגיד אליו דבריו בלי שום קושיא בדרך הגדה, אבל לישראל שהם החכמים מגיד חוקיו ומשפטיו דהיינו שחקיו הם דברים הנפלאים והקושיא שיפול בלב אדם ומתוך כך מתבונן ע"י טעמים העמוקים המשפטים, ע"ש. (ועי' באמרי אמת בפר' בראשית שנת תרצ"ג).רבי פירש המשנה בלא חיסור וכפרוש אחר מן הגמ'
בפאת השולחן להר"י משקלוב בהקדמה לספר (ד"ה והיה יודע דרבי וכו') מעיד דהגר"א היה יודע כל חיסורי מחסרא שבש"ס, כי רבי לא חיסר בה דבר והיה פי' זך וכחד מ"ד, ובגמ' למדו כאידך מ"ד ולכך היו מגיהים את המשנה ואומרים חיסורי מחסרא ע"ש (דברי הרב פעלים ופאת השולחן הובאו בקול אליהו במס' ביצה ע"ש).וכתב עליה בשו"ת מלמד להועיל (ח"ג סי' ס"א) אמנם נ"ל דלאו בכל חסורא מחסרא אמר הגאון להדא מילתא, כי באמת יש מקומות שחיסר התנא כמה מלות, ע"ש.
רבי קיצר משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבם
הפחד יצחק (חנוכה מאמר א' אות ג') מבאר על פי מה שמבואר במדרש כי תוכן הכוונה שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ, כי כל ברית בין שנים כוללת מניעת השייכות לאחרים שלא נכללו בברית, וגם ברית התורה שכרת ה' עם ישראל כוללת מניעת השייכות מאחרים, והיא הסיבה למניעת כתיבת תורה שבעל פה, כי האיסור של כתיבת דברים שבע"פ מהווה חלק מברית התורה. וזה אמר הנביא שכתיבת תורה שבע"פ היתה פועלת שישראל יהיו כמו זרים, כלומר מבטל את הברית שבין הקדוש ברוך הוא לישראל.ועל פי זה מבאר הפחד יצחק למה רבי כתב המשנה בצורה של אין סדר למשנה, וחסורי מחסרה, ועניים במקום אחד. כי גם אחרי שהותרה כתיבת תורה שבע"פ, מחמת שכחת התורה משום עת לעשות לה', מ"מ השאירוה במדה ידועה כדברים שבע"פ, כדי שהלומד מתוך הכתב יהיה זקוק לרב שיבאר בע"פ את הכתוב. ועי"ז נשמרה ברית התורה, ותורה שבע"פ לא הועברה לאומות העולם אף על פי שנכתבה.
עוד על פי דרך זו
עי"ל על פי דרך זו גהנה כתב החתם סופר (שו"ת, ח"א סי' ר"ח) ומה שכתב שם ממחברי ספרים החדשים אומר, כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו וכו', מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' (כגיטין ס' ע"א) ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד, ע"ש.ומעתה י"ל דרבינו הקדוש ידע כי מה שיובן אף במקום שמקצר מדברי המשנה אין הוא רשאי לכותבו, דרק במה שיש חשש שיתכח מותר לו לכתוב מדין עת לעשות לה', וכן חיסר וקיצא המשנ עד שבאו האחוראים ופרשו את המשנה בלשון חסורי מחסרא והכי קתני.
חיסרה מטעם שהיה עמו
עי' בגמ' בנדרים (כ"ג ע"ב) דלפי פיר' התוס' אמרינן התם דהתנא לא כתב הכל במשנה התם אלא חיסר כדי לכסות על דין זה, ע"ש. משמע דכל החיסור נעשה משום סיבה ולא בטעות, ע"ש.וכן ראיתי שהביא בחשוקי חמד בחגיגה (י"ד ע"א) הביא ששמע כך ממרן הגר"ח קניבסקי , וכן הביא בשם בספר בן זקונים (לר"ח אבולאפיו, יסוד עולם סוף פ"ג, דף יז ע"א), שמצינו חסורי מחסרא שבא במשנה, לפי שהתנא רצה להסתיר היתר כדי שלא יודע לרבים ויבואו לידי זלזול, וכעין מה שמצינו בנדרים (שם) שסבר רב הונא בר חיננא לדרוש ברבים את היתר הנדרים על ידי אמירת כל נדרי בראש השנה, ואמר ליה רבא תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא?! וביארו התוס' (ד"ה תנא): שמתכוין קצת התנא שלא ינהגו קלות ראש בנדרים והוציאו להגיה חסורי מיחסרא, יעו"ש.
ועוד עי' בפתח עינים (בבא מציעא ל"ג ע"א) שהביא בשם ספר הקנה שכתב וז"ל: בא רבינו הקדוש וקצר אותה משנה וסידר את המשנה הזו שבידינו וכו', לכן כל מקום שקיצר רבינו הקדוש את הלשון בכל המשנה כולה, ואין התלמוד יכול לתרצה חוזרים ומתרצים אותה מן המשנה שהשיב את שמה תוספתא, וראה אתה בעיניך אור לי"ד וכו' ולמה אמרו שתי שורות במרתף וכו' ומרתף לא נזכר כאן וזה שאמרו מרתף מאן דכר שמי' חסורי מחסר' והכי קתני וכן בכל מקום שקיצר רבינו הקדוש את לשון המשנה וכו' חוזרים האמוראים ואומרים חסורי מחסרא והכי קתני, כלומר מחוסרת היא המשנה משלפניה הקרויה תוספתא ע"כ. ועוד האריך ע"ש, ומסיק החיד"א על זה הא למדת דחסורי מחסרא היינו שבכונה קיצרה. ובעין זוכר (מערכת ח' אות י"א) כתב שכן איתא ברעיא מהימנא, ע"ש.
רבי חיסר במשנה לסיבת רמזי תורה הגנוזים בהם
מהרח"ו בהקדמה לעץ חיים כתב , שבכל מקום שאמרה הגמ' חסורי מחסר והכי קתני באמת הוכרח הלשון הזה להיאמר לסיבת רמזי תורה הנסתרים ונרמזים בלשון זה, ע"ש.וכעת הראוי לי שכתב כן רבי שמשון מאוסרופלי בספר ניצוצי שמשון (עמ' קיג), וז"ל: חמוקי יריכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. חמוקי ר"ת חסורי מחסרא והכי קתני כמנין ירך הם בגמרא. ר"ל פעמים חסורי מחסרא. ואמר שהוא סוד נפלא לאו למימרא שנחסר המתני' ולמח בר במתני' דהיינו הוסיף מה שנחסר, זה אינו, דא"כ מה קסבר רבי שלא סדר המשנה בזה ענין ההוספה, ולא בא לסתום אלא לפרש. וכן מה דמתרץ ברוב מקומות הך תנא ברישא וחזר בו ומשנה לא זזה ממקומה, וכי לחנם כתבוה. והענין שכל משניות שמות הקדש הם, ולא הוה אפשר לסדר לרבינו בענין אחר כי כן יוצאים צירופי השמות ודקדוקים, כענין המשנה בשבת קו. ישב השני ומלאוה השני חייב, הרי גלוי עיניים השם הקדוש בראשי התיבות, וע"כ אעפ"י שנחסרה המתני' הוזקק רבי לסדר כך, כי כן סדר השמות סוד ה' ליריאיו. ולכן קאמר 'והמשנה לא זזה ממקומה' כי הוכרחה לעמוד בשביל הצירוף, וה"ק חסורי מחסרא אעפ"י שנחסרה המתני' מ"מ הכי קתני כמו שהיא לפניך מטעם הנ"ל כת"י כמה ענינם אשר שמעתי מפה קדיש ... ע"כ.
אין שלימות בנבראים
המאירי (פתיחה למס' אבות ד"ה ועם כל זה נתמעטו הדורות וכו') ביאר וז"ל: תמיד איתמר חסורי מחסרא כו', וכן לאו תרוצי מתרצת לה, תריץ ואימא הכי, וכן הרבה כיוצא באלו, כמו שנעשה היום אף אנחנו מראשינו וזקנינו הקודמים ועוברים לפנינו, ועל ראשינו, וכמו שכתוב דרך כלל מקום הניחו לנו כו', כלומר שאין השלימות נמצא בנבראים, ואפי' במובחרים שבהם עד שלא יהיו אחרונים רשאין לחלוק עמהם בקצת דברים, ע"כ. משמע דמה שנחסר במשנה כמה פעמים הוה ממה שאין שלימות בנבראים.החיסור נעשה במשך הזמן
החקרי לב (הובא בספר פתח עינים להרחיד"א שם) כתב להוכיח מהאי קושיא דהמשניות לא נכתבו ע"י רבינו הקדוש (והאריך בזה הרבה[1]) אלא רבי רק סידר המשנה ועדיין נשנו בעל פה וההוכחה מדאמרו חסורי מחסרא וכן איכא דתני הכי ותני הכי ואם היה בכתב ניתי רוב ספרי המשנה וניחזי וכו' ע"ש.וכעין זה כתב הר"ש סירליאו (כללים אות קס"ד) שכתב כעין זה וז"ל: ובזה ניחא לן מאי דאיכא לאקשויי על תשובת חסורי מחסרא ועל תשובת תני כך וכך, מאין לאמוראים להוסיף במשנה לומר שהיא חסרה או לומר תני כך וכך וכו', כי תשובה זו אין השכל סותרה, כי המשניות צריך שיהיו שגורות בפי האמוראים, והשכחה מצויה אם מחמת צרת הגלות או אם מחמת חולי וזקנה כמו שמצינו רב יוסף חלה ושכח, ולכן קאמר ליה התרצן למקשן אל תקשה ממשנה זו כי שכחת האי דתני רבינו קדוש, כי אני זוכר שהמשנה כך היא דהיא חסרה והכי קתני, והרי א"כ הכוונה דחסורי מחסרא לומר שכחת המשנה ולכן חסרת ממנה דבר ומפני כן הקשית כי המשנה אינה כדקאמרת אבל הכי קתני עכ"ל. למדנו מדבריו שכל הטעות בגירסא היא בשל אמוראים אשר מחמת שכחה גרסו בדרך משובשת, אבל לעולם המשנה היא שלימה שיצאה מפיו של רבינו הקדוש.
נכתבה המשנה באופן שלא יקשה על הזכרון
בשו"ת מלמד להועיל (שם) ביאר בזה באופן אחר דנתחסרו המשניות כדי להקל על הזכרון, בודאי כמה הלכות אשר כעת נמצאות בתוספות וברייתות ובמימרות האמוראים, בימים קדמונים במשנה נשנו, וחוץ מזה חיסרו כמה דברים במשנה אשר כל מבין היה יכול להשלים ע"י סברתו או ע"י ההקישים ממקום אחר, כי למה להם להלאות הזכרון בדבר שאין בו צורך, ולגרום עי"ז שישתכחו דברים אחרים הנצרכין.נכתבה המשנה על פי הזמר
התפארת ישראל (ערכין פ"ד מ"א בבועז) מבאר בזה וז"ל: לולא מסתפינא היה נ"ל על פי מה שכתבו תוס' (שלהי מגילה דף לב ע"א) על השונה בלא זימרא, וכמו כן אמרינן (ביצה דף כד ע"א) גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפע"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון, מדהיו שונין המשניות על פה אפילו בימי רבי (כרש"י ב"מ ל"ג ע"א), וע"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא גם כן במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומהאי טעמא לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר. ומה"ט אף שהי' חסורי מחסרא הניחוה כך, מדמובן ממילא דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא, עכ"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א"ע בטעם זה, שהוא ג"כ אמיתי בעצמו, שמשום שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה, ולכן כמה פעמים בחר התנא גם כן במלה זאת ולפעמים באחרת, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה, ומהאי טעמא לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ"ל זו, אבל הכל נכתב כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר, ומהאי טעמא אף שהיה חסורי מחסרא הניחוה כך, מדמובן ממילא, דאם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה יתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים, ומסיק התפארת ישראל - ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק את עצמו בטעם זה, שהוא גם כן אמיתי בעצמו, ע"ש.@@@
ולסיום יעו' עוד בחזו"א בנדרים (כ"ג ע"ב) שנשתכח ואפשר להבין בדבריו כמש"כ הב"י אך אפשר נמי כמש"כ החקרי לב וע' רשב"ם פסחים (ק"ו. ד"ה הכי קאמר וכו'), וע' רש"י (סנהדרין י' ע"ב) ד"ה והוא וכו' ובפשטות כוונתו למש"כ חסורי מחסרא ואפשר לפרשו כפי' המאירי אך אפשר שכונתו למש"כ החקרי לב, או כונתו למש"כ הבית יוסף. ועי' רשב"א בבבא בתרא (ע"ו ע"א).
ועי' עוד תפארת שלמה (מועדים פרקי אבות פ"ו) דכתב וז"ל: כל דבריהם ז"ל במשנה הכל מיד ד' עליהם השכיל ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע אפילו דיבור אחד. וזה שמצינו בגמ' שמדייק ומקשה ומשני חסורי מחסרא והכי קתני. ולמה לא הגיהו מיד לכתוב במשנה כן. אך אי אפשר להוסיף על דברי התנאים אחר חתימת דבריהם, ע"כ.
[1] והקשה טובא על זה מהרמב"ם, אולם במאירי בפתיחה למס' אבות בסדר דור ראשון שלאחר האמוראים רבנן סבוראי כתב והיו עדיין לומדים התלמוד על פה כי לא נתפשט מכל וכל חיבור הגמ' עכ"ל וניראה בסמ"ג במש"כ בהקדמה דניכתב בזמן רבנן סבוראי, ויש להאריך בזה במאמר נפרד.
