בס"ד
הייסורים הניתנים לאדם בעוה"ז
נאמר במגילת קהלת (פ"ז) ג' פסוקים (ב-ד) א "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף האדם למות. והחי ייתן אל ליבו". ב "טוב כעס משחוק. כי רוע הפנים ייטב לב". ג "לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה".
וקשה: א. שפסוק א מדבר בעניין אבל, שעדיף מבית משתה.ומאידך: פסוק ב מדבר בעניין ש"טוב כעס משחוק". ופירש"י בעניין מידת הדין שרודפת אחר האדם, והוא היסורים. ומה הקשר?
ב. שפסוק א מדבר בעניין אבל, ופסוק ג מדבר שוב פעם בעניין אבל. ומה הכפילות?
אלא נראה שבפסוקים אלו יש רעיון יותר עמוק, שמלמד אותנו ע"י הקשר וכפילות הפסוקים, שעל האדם להחדיר לעצמו במהלך חייו!
בפסוק א נראה לבאר ע"פ מש"כ במצודת דוד וז"ל: "והחי ייתן אל ליבו - בעבור מקרה האבל הוא סוף של כל אדם ... והחי ההולך לבית האבל, אף כי עודנו חי ייתן אל ליבו ... ובזה יחרד וייכנע לבבו ויהיה נשמר מן החטא". ונמצא שבית האבל גורם לאדם להשמר מן החטא, וכל שכן לשוב למוטב.
[ואגב: עוד מבואר בפסוק זה, ע"פ מש"כ רש"י וז"ל: "באשר הוא - שהמיתה היא סוף כל ימי האדם, ואם לא עכשיו גומל לו חסד, לא יגמול לו עוד. אבל בית המשתה זימנו ולא הלך, יוכל לומר לו: סופך שיולד לך בן, ושם אהיה עמך. תבוא לך שמחת חתונת בניך ושם אלך". וניתן ללמוד מכך להתחזק בעניין ניצול הזמן, שכל רגע ורגע שעובר, אי אפשר להחזירו ונחשב כמת. ולכן נדע להרגיש שכל רגע הוא פעם אחרונה, ולנצלו כראוי].
והנה בפסוק ב, יש לבארו בשני אופנים את ההקשר לפסוק א:
אופן א. שאם האדם לא קיים "והחי ייתן אל ליבו" לשוב למוטב, הקב"ה ייתן לו ייסורים לשוב למוטב. וכמש"כ רש"י וז"ל: "טוב כעס משחוק - מי שרודפת אחריו מידת הדין אל יצטער" וכו'. ומידת הדין זה יסורים. "כי רוע הפנים ייטב לב". פירש"י וז"ל: "ייטב לב - יהפוך לב האדם להטיב דרכיו". וזה הטעם שלא יצטער.
אופן ב. שאע"פ שהיית בבית האבל, ונתת לבך לשוב למוטב כמאמר "והחי ייתן אל ליבו". ואפילו הכי באו לך היסורים, כנאמר "טוב כעס משחוק" כמש"כ רש"י הנ"ל שלא יצטער. והטעם "כי רוע הפנים ייטב לב". דהיינו, שע"י מה שנתת לבך בבית האבל לשוב למוטב או להשמר מן החטא, יסורים אלו ייטיבו את לבך ביום המיתה לזכות ביום הדין, ואלו יסורים של אהבה. [וזה גם הטעם שלא יצטער.]
ויש להוכיח על שייכות שני אופני היסורים הנ"ל ע"פ המסופר בגמ' (סנהדרין קא.): "ת"ר, כשחלה ר' אליעזר, נכנסו ארבעה זקנים לבקרו. ר' טרפון, ר' יהושע, ראב"ע, ור' עקיבא. נענה ר' טרפון ואמר. טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעוה"ז, ורבי בעוה"ז ובעוה"ב. נענה ר' יהושע ואמר. טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעוה"ז, ורבי בעוה"ז ובעוה"ב. נענה ראב"ע ואמר. טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעוה"ז, ורבי בעוה"ז ובעוה"ב. נענה ר' עקיבא ואמר. חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין. אמר לו: עקיבא, זו מנין לך? אמר. מקרא אני דורש, (מלכים ב', כא, א-ב) "בן שתים עשרה מנשה במלכו...ויעש הרע בעיני ה' ". וכתיב. (משלי כה, א') "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד תורה? [ופירש"י (ד"ה גם אלה) כדאמרן (שם צד:) שחזקיה המלך נעץ חרב על פתח ביהמ"ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואישה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, וא"כ כ"ש שלמנשה בנו לימד] אלא בכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר (דה"י ב' לג י-יא) "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו" "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחוחים, ויאסרוהו בנחושתים, ויוליכוה בבלה". [וכמו שנתבאר בתרגום רב יוסף (על דה"י שם) וז"ל,"... ואחדו ית מנשה בכירומנקיא, ואסרוהי בשושלוון דנחשא, ואובלוהי לבבל. ועבדו כשדאי מולוות נחשא, ונקבוהי נקבין דקיקין, וסגרו יתיה בגווה, ואציתו נורא חזור חזור ליה". (ועע"ש עד סוף פסוק יג') ופירושו שלקחו את מנשה לבבל, והכשדיים הכינו דוד נחושת ונקבוהו נקבים דקים, והכניסו את מנשה לתוכו, והדליקו מתחתיו אש. ואמרו בגמ' הנ"ל, ת"ר שלושה באו בעלילה, קין עשיו ומנשה ... מנשה בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלוקי אבותיו. (וע"ע מש"כ רש"י שם קא: ד"ה מנשה).] וכתיב (דה"י ב' לג, יב- יג) "וכהצר לו חלה פני ה' אלוקיו, ויכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו" "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו, וישיבהו לירושלים למלכותו. וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים". הא למדת שחביבין יסורין".
ומוכח מכאן שיש שני סוגי יסורים: א. שנאמר לר' אליעזר חביבין יסורים ופירש"י וז"ל:"חביבין יסורין - שמכפרין עליו". ואלו הם יסורים של אהבה להוסיף לו זכויות ליום הדין, [כמו שנתבאר באופן ב ], וודאי ר' אליעזר א"צ לשוב למוטב, שהרי תנא הוא.
ב. שמנשה חזר למוטב ע"י יסורים [כמו שנתבאר באופן א ].
וכמו שמצינו בילקוט שמעוני (דברים לב, ז) על הפסוק "זכור ימות עולם". "אמר להם [משה] לישראל: כל זמן שהמקום מביא יסורים עליכם, כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעוה"ב".
ועד כדי כך שכתב החפץ חיים (בספר "שם עולם" עמ' ו' בהג"ה) וז"ל:" ... ושמעתי מזקן אמונים בעצמו מהרה"ג ר' יעקב משה שאמר בשם זקנו הגר"א "שאלמלא היסורים לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה העולם [עוה"ב]". והעניין הוא כי בשעה שנפטר האדם והנשמה עולה למעלה מתראה לפניה כמין כף שהוא כדי לשקול מעשיו, אם יתגבר הזכות על החוב או להפך ח"ו. והקול נשמע בכל העולמות שמשתרש שם שורש נשמתו. והנה תיכף נקבצו כל המליצים שנבראו מהמצוות ועומדים כולם לצד ימין של הכף, ואח"כ יוצאת בת קול שיתקבצו ג"כ כל העוונות שעשה כל ימי חייו. והנה מתקבצים המונים המונים לבושים שחורים ומתעטפים ונתרבו מאוד מאוד, והכף חוב מכריע מצד ריבויים וגם מחמת שמלאכי הזכות אין כחם יפה כ"כ, שאין נעשה בכוונה וברצון כראוי. מה שאין כן העוונות הוא עושה בתשוקה ובחפץ.
והנה האדם כשרואה אז דבר זה מתמרמר מאוד וחושב מה יהיה סופו כי בודאי יכריזו עלי שאני רשע, כיון שכף חוב מכריע. ובתוך כך יוצאת בת קול שמכריזה ואומרת: איה היסורים שהיו לו בעודו בזה העולם? מיד נתקבצו כל היסורים שהיו בימי חייו והם רצים כולם לצד ימין והכף מכריע הרבה הרבה. כי ע"י היסורים נתכפרו לו הרבה מעוונותיו והוא נשאר בחזקת צדיק והוא שמח ומודה לה' על כל מה שעבר עליו.עד כאן שמעתי". עכ"ל.
ולפי"ז בפסוק ג י"ל שאי"ז כפילות, ע"פ מש"כ רש"י וז"ל: "לב חכמים בבית אבל: מחשבתם על יום המיתה".פירוש שזה התוצאה מפסוקים קודמים שע"י שהיה בבית אבל ונתן אל ליבו או אפילו ע"י יסורים הוא הנקרא חכם. ומש"כ הפסוק "ולב כסילים בבית שמחה" פירש"י וז"ל:"אין חרדים מיום המיתה וליבם בריא כאולם". ופירושו כיון שמחשבתם בבית שמחה, אינם חרדים מיום המיתה. וגם אם יהיו בבית אבל לא יתנו ליבם, ואפילו יסורים לא יעוררום לשוב למוטב. ולכן תמיד יצטערו ויכעסו על עצמם שאינם יכולים להנות מהעוה"ז, ויסורים אלו לא יהיו להם לזכויות ביום המיתה, ומפסיד שני העולמות והוא הנקרא כסיל.
וכן הוא בפלא יועץ (ערך יסורים עמ' רצ ד"ה והנה) וז"ל:"והנה יש יסורים בידי שמים מינים ממינים שונים, קשים ורכים, שנפרעים מן האדם מדעתו ושלא לדעתו. ומאחר שעכ"פ הוא צריך לסבול אפילו על כרחו שלא בטובתו, טוב לגבר כי ישא עול ולא יבול ולא יקוץ בתוכחות, ויקבלם באהבה ובשמחה ובטוב לבב,כי גדלה מעלת השמח ביסורים ומקבלם באהבה,כמבואר בדברי רז"ל (ברכות ה.) שאמרו:"יכול אפילו לא קבלם מאהבה שמכפר? ת"ל (ישעיה נג, י,) "אם תשים אשם נפשו" מה אשם לדעת אף יסורים לדעת...".
ועכ"פ, על כל מין צער שאירע לו יהא רגיל לומר גם זו לטובה וכל דעביד רחמנא לטב עביד. ולא ככסילים שבועטים וכועסים, ואם נופלים או נכשלים, אומרים דברי חרופין וגידופין. אוי להם שיורשים תרתי גהנום שיגעים ביסורים לריק ומסיפים על חטאתם פשע. אבל המקבלים הכל בטוב לב, אחריתם יהיה טוב, כי כל מה שנראה לאדם רעה אלוקים חשבה לטובה. אלא לפעמים הם נסתרות לה' ופעמים סוף שהן נגלות לנו ... וידוע שמעט יסורים שסובל ומקבל באהבה בעוה"ז, מנכה הרבה [יסורים] מן העוה"ב".עכ"ל.
ונראה עוד עפמש"כ בספר הישר (שער ו' ד"ה המידה השישית) וז"ל: "הקורות והתלאות הבאות על בני אדם, כגון חידושים רעים או טובים ... כל אלה החידושים ורבים כהם, יטרידו לב בני אדם מעבודת הא-ל ויסירוה מליבו.
אך בעת הזאת יוודע שכל כל משכיל, החזק הוא הרפה. כי אם יהיה חזק ואמונתו קיימת, לא יוכלו כל אלו החידושים לחסר מעבודתו, כאשר לא יוכלו הרוחות החזקות לעקור ההר הגדול ולהמישו ממקומו. כן השכל החזק והאמונה העיקרית, לא ימישום כל אלה המאורעות". עכ"ל. (ועע"ש מה שהאריך בזה) .
מבואר מדבריו שעצם זה שהאדם לא מתרחק מעבודת הא-ל, ומשתדל לקיים מצוות ולעשות חסדים, הוא הנקרא קבלת יסורים באהבה.
הייסורים הניתנים לאדם בעוה"ז
נאמר במגילת קהלת (פ"ז) ג' פסוקים (ב-ד) א "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף האדם למות. והחי ייתן אל ליבו". ב "טוב כעס משחוק. כי רוע הפנים ייטב לב". ג "לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה".
וקשה: א. שפסוק א מדבר בעניין אבל, שעדיף מבית משתה.ומאידך: פסוק ב מדבר בעניין ש"טוב כעס משחוק". ופירש"י בעניין מידת הדין שרודפת אחר האדם, והוא היסורים. ומה הקשר?
ב. שפסוק א מדבר בעניין אבל, ופסוק ג מדבר שוב פעם בעניין אבל. ומה הכפילות?
אלא נראה שבפסוקים אלו יש רעיון יותר עמוק, שמלמד אותנו ע"י הקשר וכפילות הפסוקים, שעל האדם להחדיר לעצמו במהלך חייו!
בפסוק א נראה לבאר ע"פ מש"כ במצודת דוד וז"ל: "והחי ייתן אל ליבו - בעבור מקרה האבל הוא סוף של כל אדם ... והחי ההולך לבית האבל, אף כי עודנו חי ייתן אל ליבו ... ובזה יחרד וייכנע לבבו ויהיה נשמר מן החטא". ונמצא שבית האבל גורם לאדם להשמר מן החטא, וכל שכן לשוב למוטב.
[ואגב: עוד מבואר בפסוק זה, ע"פ מש"כ רש"י וז"ל: "באשר הוא - שהמיתה היא סוף כל ימי האדם, ואם לא עכשיו גומל לו חסד, לא יגמול לו עוד. אבל בית המשתה זימנו ולא הלך, יוכל לומר לו: סופך שיולד לך בן, ושם אהיה עמך. תבוא לך שמחת חתונת בניך ושם אלך". וניתן ללמוד מכך להתחזק בעניין ניצול הזמן, שכל רגע ורגע שעובר, אי אפשר להחזירו ונחשב כמת. ולכן נדע להרגיש שכל רגע הוא פעם אחרונה, ולנצלו כראוי].
והנה בפסוק ב, יש לבארו בשני אופנים את ההקשר לפסוק א:
אופן א. שאם האדם לא קיים "והחי ייתן אל ליבו" לשוב למוטב, הקב"ה ייתן לו ייסורים לשוב למוטב. וכמש"כ רש"י וז"ל: "טוב כעס משחוק - מי שרודפת אחריו מידת הדין אל יצטער" וכו'. ומידת הדין זה יסורים. "כי רוע הפנים ייטב לב". פירש"י וז"ל: "ייטב לב - יהפוך לב האדם להטיב דרכיו". וזה הטעם שלא יצטער.
אופן ב. שאע"פ שהיית בבית האבל, ונתת לבך לשוב למוטב כמאמר "והחי ייתן אל ליבו". ואפילו הכי באו לך היסורים, כנאמר "טוב כעס משחוק" כמש"כ רש"י הנ"ל שלא יצטער. והטעם "כי רוע הפנים ייטב לב". דהיינו, שע"י מה שנתת לבך בבית האבל לשוב למוטב או להשמר מן החטא, יסורים אלו ייטיבו את לבך ביום המיתה לזכות ביום הדין, ואלו יסורים של אהבה. [וזה גם הטעם שלא יצטער.]
ויש להוכיח על שייכות שני אופני היסורים הנ"ל ע"פ המסופר בגמ' (סנהדרין קא.): "ת"ר, כשחלה ר' אליעזר, נכנסו ארבעה זקנים לבקרו. ר' טרפון, ר' יהושע, ראב"ע, ור' עקיבא. נענה ר' טרפון ואמר. טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעוה"ז, ורבי בעוה"ז ובעוה"ב. נענה ר' יהושע ואמר. טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעוה"ז, ורבי בעוה"ז ובעוה"ב. נענה ראב"ע ואמר. טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעוה"ז, ורבי בעוה"ז ובעוה"ב. נענה ר' עקיבא ואמר. חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין. אמר לו: עקיבא, זו מנין לך? אמר. מקרא אני דורש, (מלכים ב', כא, א-ב) "בן שתים עשרה מנשה במלכו...ויעש הרע בעיני ה' ". וכתיב. (משלי כה, א') "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד תורה? [ופירש"י (ד"ה גם אלה) כדאמרן (שם צד:) שחזקיה המלך נעץ חרב על פתח ביהמ"ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואישה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, וא"כ כ"ש שלמנשה בנו לימד] אלא בכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר (דה"י ב' לג י-יא) "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו" "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחוחים, ויאסרוהו בנחושתים, ויוליכוה בבלה". [וכמו שנתבאר בתרגום רב יוסף (על דה"י שם) וז"ל,"... ואחדו ית מנשה בכירומנקיא, ואסרוהי בשושלוון דנחשא, ואובלוהי לבבל. ועבדו כשדאי מולוות נחשא, ונקבוהי נקבין דקיקין, וסגרו יתיה בגווה, ואציתו נורא חזור חזור ליה". (ועע"ש עד סוף פסוק יג') ופירושו שלקחו את מנשה לבבל, והכשדיים הכינו דוד נחושת ונקבוהו נקבים דקים, והכניסו את מנשה לתוכו, והדליקו מתחתיו אש. ואמרו בגמ' הנ"ל, ת"ר שלושה באו בעלילה, קין עשיו ומנשה ... מנשה בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלוקי אבותיו. (וע"ע מש"כ רש"י שם קא: ד"ה מנשה).] וכתיב (דה"י ב' לג, יב- יג) "וכהצר לו חלה פני ה' אלוקיו, ויכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו" "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו, וישיבהו לירושלים למלכותו. וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים". הא למדת שחביבין יסורין".
ומוכח מכאן שיש שני סוגי יסורים: א. שנאמר לר' אליעזר חביבין יסורים ופירש"י וז"ל:"חביבין יסורין - שמכפרין עליו". ואלו הם יסורים של אהבה להוסיף לו זכויות ליום הדין, [כמו שנתבאר באופן ב ], וודאי ר' אליעזר א"צ לשוב למוטב, שהרי תנא הוא.
ב. שמנשה חזר למוטב ע"י יסורים [כמו שנתבאר באופן א ].
וכמו שמצינו בילקוט שמעוני (דברים לב, ז) על הפסוק "זכור ימות עולם". "אמר להם [משה] לישראל: כל זמן שהמקום מביא יסורים עליכם, כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעוה"ב".
ועד כדי כך שכתב החפץ חיים (בספר "שם עולם" עמ' ו' בהג"ה) וז"ל:" ... ושמעתי מזקן אמונים בעצמו מהרה"ג ר' יעקב משה שאמר בשם זקנו הגר"א "שאלמלא היסורים לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה העולם [עוה"ב]". והעניין הוא כי בשעה שנפטר האדם והנשמה עולה למעלה מתראה לפניה כמין כף שהוא כדי לשקול מעשיו, אם יתגבר הזכות על החוב או להפך ח"ו. והקול נשמע בכל העולמות שמשתרש שם שורש נשמתו. והנה תיכף נקבצו כל המליצים שנבראו מהמצוות ועומדים כולם לצד ימין של הכף, ואח"כ יוצאת בת קול שיתקבצו ג"כ כל העוונות שעשה כל ימי חייו. והנה מתקבצים המונים המונים לבושים שחורים ומתעטפים ונתרבו מאוד מאוד, והכף חוב מכריע מצד ריבויים וגם מחמת שמלאכי הזכות אין כחם יפה כ"כ, שאין נעשה בכוונה וברצון כראוי. מה שאין כן העוונות הוא עושה בתשוקה ובחפץ.
והנה האדם כשרואה אז דבר זה מתמרמר מאוד וחושב מה יהיה סופו כי בודאי יכריזו עלי שאני רשע, כיון שכף חוב מכריע. ובתוך כך יוצאת בת קול שמכריזה ואומרת: איה היסורים שהיו לו בעודו בזה העולם? מיד נתקבצו כל היסורים שהיו בימי חייו והם רצים כולם לצד ימין והכף מכריע הרבה הרבה. כי ע"י היסורים נתכפרו לו הרבה מעוונותיו והוא נשאר בחזקת צדיק והוא שמח ומודה לה' על כל מה שעבר עליו.עד כאן שמעתי". עכ"ל.
ולפי"ז בפסוק ג י"ל שאי"ז כפילות, ע"פ מש"כ רש"י וז"ל: "לב חכמים בבית אבל: מחשבתם על יום המיתה".פירוש שזה התוצאה מפסוקים קודמים שע"י שהיה בבית אבל ונתן אל ליבו או אפילו ע"י יסורים הוא הנקרא חכם. ומש"כ הפסוק "ולב כסילים בבית שמחה" פירש"י וז"ל:"אין חרדים מיום המיתה וליבם בריא כאולם". ופירושו כיון שמחשבתם בבית שמחה, אינם חרדים מיום המיתה. וגם אם יהיו בבית אבל לא יתנו ליבם, ואפילו יסורים לא יעוררום לשוב למוטב. ולכן תמיד יצטערו ויכעסו על עצמם שאינם יכולים להנות מהעוה"ז, ויסורים אלו לא יהיו להם לזכויות ביום המיתה, ומפסיד שני העולמות והוא הנקרא כסיל.
וכן הוא בפלא יועץ (ערך יסורים עמ' רצ ד"ה והנה) וז"ל:"והנה יש יסורים בידי שמים מינים ממינים שונים, קשים ורכים, שנפרעים מן האדם מדעתו ושלא לדעתו. ומאחר שעכ"פ הוא צריך לסבול אפילו על כרחו שלא בטובתו, טוב לגבר כי ישא עול ולא יבול ולא יקוץ בתוכחות, ויקבלם באהבה ובשמחה ובטוב לבב,כי גדלה מעלת השמח ביסורים ומקבלם באהבה,כמבואר בדברי רז"ל (ברכות ה.) שאמרו:"יכול אפילו לא קבלם מאהבה שמכפר? ת"ל (ישעיה נג, י,) "אם תשים אשם נפשו" מה אשם לדעת אף יסורים לדעת...".
ועכ"פ, על כל מין צער שאירע לו יהא רגיל לומר גם זו לטובה וכל דעביד רחמנא לטב עביד. ולא ככסילים שבועטים וכועסים, ואם נופלים או נכשלים, אומרים דברי חרופין וגידופין. אוי להם שיורשים תרתי גהנום שיגעים ביסורים לריק ומסיפים על חטאתם פשע. אבל המקבלים הכל בטוב לב, אחריתם יהיה טוב, כי כל מה שנראה לאדם רעה אלוקים חשבה לטובה. אלא לפעמים הם נסתרות לה' ופעמים סוף שהן נגלות לנו ... וידוע שמעט יסורים שסובל ומקבל באהבה בעוה"ז, מנכה הרבה [יסורים] מן העוה"ב".עכ"ל.
ונראה עוד עפמש"כ בספר הישר (שער ו' ד"ה המידה השישית) וז"ל: "הקורות והתלאות הבאות על בני אדם, כגון חידושים רעים או טובים ... כל אלה החידושים ורבים כהם, יטרידו לב בני אדם מעבודת הא-ל ויסירוה מליבו.
אך בעת הזאת יוודע שכל כל משכיל, החזק הוא הרפה. כי אם יהיה חזק ואמונתו קיימת, לא יוכלו כל אלו החידושים לחסר מעבודתו, כאשר לא יוכלו הרוחות החזקות לעקור ההר הגדול ולהמישו ממקומו. כן השכל החזק והאמונה העיקרית, לא ימישום כל אלה המאורעות". עכ"ל. (ועע"ש מה שהאריך בזה) .
מבואר מדבריו שעצם זה שהאדם לא מתרחק מעבודת הא-ל, ומשתדל לקיים מצוות ולעשות חסדים, הוא הנקרא קבלת יסורים באהבה.
