בילפותא דבהמה בבהמה - ובאיסור אבר היוצא

בילפותא דבהמה בבהמה - ובאיסור אבר היוצא

מוקדש ללומדי הדף היומי בעיון​

מתני' "בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה, הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד, חותך עובר שבמעיה מותר באכילה, מהטחול ומן הכליות אסור באכילה, זה הכלל כל דבר שגופה אסור שאינו גופה מותר."

ובגמ' מוקי רב והחזירו מותר באכילה רק על העובר, דהאבר אסור דבשר בשדה טריפה לא תאכלו, ומה דבעי החזירו רק להתיר מקום חתך באכילה, ור' יוחנן אמר דמותר באכילה קאי גם על האבר, דכל שהחזיר מותר, מדפירט לך הכתוב גבי חטאת דאי דאי חזר אסור משמע דכל שאר היוצאים מותר, והגמ' דחתה דהכתוב קראו טריפה, מה טריפה אין היתר לאיסורה אף בשר היוצא אין לו היתר.

בטעם היתרא דעובר בשחיטת האם
ומשמע מהא דאמר רב דהאבר עצמו אסור דכתיב בשר בשדה טריפה, דלולי קרא האבר היה מותר, ולכאו' אפי' הם הוא חוץ לאמו, וצ"ב טעמו דהא טעמא דעובר שניתר בשחיטת אמו כתב רש"י בסח: ד"ה פרסה, דהוא מקרא דכתיב בהמה בבהמה תאכלו, ולכאו' אבר היוצא לאו בבהמה הוא, ואין לומר דאה"נ וכל דאיכא איסור דבשר בשדה טריפה הוא רק בהחזיר, דהא מצינו גם איסור דבשר בשדה כשחתך האבר קודם שהחזיר.

אמנם אפש"ל דהיתירא דבשר בשדה יכלול גם את האבר היוצא, או משום דעיקר חיות אבר היוצא הוא מהעובר שבפנים, או משום דנגרר אגב רובו, וע"כ בעי קרא דבשר בשדה טריפה, אולם זה תמוה טובא דא"ה אמאי מקום חתך אסור, הא וודאי לא מיקרי יוצא דהא כשהחזירו מותר, וכתב רש"י דטעמא דמקום חתך אסור משום דהוא לא בכלל בהמה בבהמה, ולמשנ"ת הא אפי' אבר היוצא נכלל בבהמה כש"כ מקום חתך, ואין לומר דאחר דגלי קרא דבשר היוצא טריפה ע"כ היתירא דבהמה בבהמה הוא רק על מה שבפנים ומקום חתך לאו בפנים הוא, חדא דדלמא גלי קרא דבכלל בהמה הוא רק מה שלא בחוץ ומקום חתך שרי, ועוד אמאי לשיטת רבנן נטהר אבר היוצא מטומאת נבלה, הא כל טעמא דהשחיטה מתיחסת אחריו הוא משום דהוי חלק מהעובר דניתר משום שבבהמה, ואי גלי דקאי רק על מה שבפנים א"כ גם כלפי נבלה קאי רק על מה שבפנים ואמאי טהור, ותמוה לומר דכל מה דגלי דקאי על מה שבפנים הוא רק ביחס לאכילה ולא לנבלה, דהא כל מה דקאי השחיטה עליה הוא משום קרא.

ועוד קשה דאי מבהמה קאי גם על מה שבחוץ ורק אחר איסור אבר היוצא קאי רק על בפנים, א"כ מה"ת דאבר היוצא חשיב יוצא חוץ למחיצתו, הא אין הבדל בין חוץ לרחם לתוך הרחם ובשניהם שרי, ואמאי חשיב מחיצה, ומנ"ל לאסור את אבר היוצא.

ועוד קשה דאי נימא דהתירא דבן פקועה הוא מדינא דבהמה בבהמה, אמאי בעי בגמ' חותך עובר שבמעיה מנ"ל ומשני דכתיב בהמה בבהמה, הא כל התירא דבן פקועה הוא מבהמה בבהמה, ומאי קא מבעי ליה.

ועוד ילה"ק דהסתפק רב חנניא עובר שהוציא את ידו בעזרה אי חשיב בתוך המחיצות כיון שלא יצא ממחיצות העזרה ושרי, ותמוה דהא גלי לן שרק מה שבתוך בהמה ניתר מבהמה בבהמה, וא"כ אף אי נימא דלא יצא חוץ למחיצה, מ"מ איזה שחיטה תתיר אותו והא לאו בבהמה.

ומכל הנ"ל נראה דגם דגם לולי התירא דבהמה בבהמה אבר היוצא שרי משום דעובר ירך אמו, וכשם שא"צ קרא אי יש לבהמה יד נוספת שהשחיטה מתירתה, ה"נ בבן פקועה דהוא חלק מאמו ויונק חיותו מאמו הוא כאחד מאיבריה וניתר בשחיטת האם, ומהני גם למה שבחוץ דכל זמן שהוא לא ילוד הוא חלק מאמו, וע"כ ר"מ ס"ל דבן ט' חי דכבר יכול לחיות באופן עצמאי כבר לא חשיב חלק מאמו ולא ניתר בשחיטה.

והשתא אתא קרא דבהמה בבהמה תאכלו ומיעט לי דכל מה שבתוך הבמה שרי לאכול, [ודווקא כלפי אכילה מיעט הכתוב, אולם לנבלה וודאי קאי שחיטה עליה כדמעיקרא,] ומהא ילפינן דאפי' חותך בממעי אמו שרי, אע"פ שאין חיותו מהבהמה מ"מ שרי באכילה.

והשתא דגלי לן קרא דיש מחיצות להיתר העובר, דדוקא מה שבתוך הבהמה שרי ומחוץ לבהמה אסור, א"כ כל אבר שיצא חוץ לרחם הוי יוצא חוץ למחיצתו ונאסר משום בשר בשדה טריפה, אולם מקום חתך אע"פ שאינו יוצא חוץ למחיצתו מ"מ אסור משום דאינו בכלל בהמה בבהמה.

אמנם לפי"ז צ"ל דכל הדרשא דבשר היוצא הוא נפק"מ רק לחזר למקומו, דבלא חזר בלא"ה אסור, ובאמת יתכן דר' יוחנן דס"ל דאבר היוצא שחזר שרי, לא דריש קרא דבשר בשדה טריפה כלפי בשר היוצא אלא רק כלפי שאר יוצאים ממחיצתם, או דנימא דאף דא"צ קרא לאסור, מ"מ חשיב יוצא דהא יצא חוץ למחיצת היתר שלו, ונאסר גם משום יוצא.

וא"ש קצת לפי"ז מאי דבעי ר' חנניא, דבאמת השחיטה מתיחסת על כל העובר, והספק כיון דאית ליה עוד מחיצות לא חשיב יצא ממחיצתו ויהא מותר, דדלמא מחיצת אמו לא חשיבא מחיצה כשיש לו עוד מחיצה, והוי בכלל בבהמה, ודוק'.

ומה שכתב רש"י דעובר במעי אמו ילפינן מבהמה בבהמה להתיר באכילה, אפשר דאחר דגלי קרא דכל בבהמה א"צ להגיע לעובר ירך אמו להתיר מה שבפנים, אלא דצ"ב למשנ"ת אמאי בעי קרא למקום חתך שהחזיר מותר, הא פשיטא דהוא בכלל קרא דכל אשר בבהמה, ואפש"ל דלולי קרא הוו"א שמקום חתך גם בכלל אבר היוצא, דהא לא חשיב בבהמה וגלי לן קרא דאע"פ שאינו בתוך הבהמה מ"מ לא חשיב יוצא, וע"כ ניתר כשחוזר[1].

באיסור אבר היוצא
אולם יל"ע באיסור אבר היוצא אמאי כל ילוד לא חשיב יוצא ממחיצת אמו, ואף אי נימא דלידה לא חשיב יציאה, מ"מ תיקשי אמאי בהוציא ידו והחזיר ואח"כ נולד לא נאסר אבר היוצא, כמבואר ברמ"א יד' ב' דאם ילדה אותה קודם שחיטת האם גם אבר שיצא והחזירו שרי, דשחיטת עצמו מתיר הכל, וכן הוא בטור ועיי"ש בנו"כ שביארו בזה, וצ"ב מאי שנא אי נולד קודם השחיטה ששחיטת עצמו מהני, לנולד אחר שחיטת האם ששחיטתו לא מהני לאיסור, ותמוה לומר דאיסור אבר היוצא מיתלא תלי וקאי, דאי נולד שוב לא הוי אבר היוצא דשוב אין לו מחיצות להתירו, ואי לא נולד הוי יוצא, דכיון שהוי יוצא בשעה שהיה לו מחיצות להתירו, א"כ הוי אבר היוצא חוץ למחיצתו ואמאי מהני ליה שחיטה להתיר האיסור.

ועוד ילה"ק כדהקשה הרשב"א, דהגמ' מסתפקת מהו להתיר את החלב של עובר שהוציא ידו ונשחטה אמו ויצא חי וגדל והוציא חלב, אי מותר כשאר חלב שאע"פ שיצא מאבר מן החי מותר, או"ד שאני אבר מן החי שיש תקנה לאיסורו והכא ליכא תקנה, והק' הרשב"א ותמיה לי מאי קא מבעיא ליה, הא כיון דהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה אסור כטריפה מאי קא מביע ליה, ואמאי לא מביעא ליה להתיר חלב טריפה, וכתב הרשב"א די"ל דהכי קא מבעיא ליה, אבר זה אין בו איסור מצד עצמו כטריפה כלל אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בשחיטה, דכל העובר הרי הוא כבשר ורק האבר לבדו חי, האם הוי כשאר חלב המגיע מאבר מן החי ושרי, או"ד כיון דכל חי עומד להיתקן ע"י שחיטה, אבל זו אין לו תקנה עולמית.

חזינן מדברי הרשב"א דאיסור אבר היוצא אינו איסור עצמי, אלא הרי הוא כחי, וכל איסורו הוא שאינו ניתר בשחיטה, וצ"ב אי כל איסורו הוא מחמת שאינו ניתר בשחיטה אמאי אסור כשהחזירו, ומה מונע אותו מלהיות ניתר בשחיטת אמו, ובשלמא אי הוי איסור עצמי כיון שיצא חל איסור וכשמכניס א"א להשחיטה להתיר האיסור, אולם אי כל איסורו משום דלא מהני ליה שחיטה, הא כשהחזיר שוב נשחט בסימני אמו.

ועוד ילה"ק דברשב"א בתורת הבית הקצר כתב דטעם איסור החלב הוא משום דהוי כטריפה, ולכאו' סתר משנתו.

ונראה דצריך לומר דגדר האיסור הוא דכיון דיצא חוץ למחיצת היתר שחיטה, אין שחיטת האם (לגבי אכילה) מתיחסת כלפי מה שיצא, וא"כ א"ש אמאי בהחזיר לא מהני שחיטה, דהא האיסור הוא שאין השחיטה מתיחסת אליו גם כשהחזיר, וא"ש הא דבנולד לפני השחיטה מהני לו שחיטתו, דמעולם גדר האיסור היה שאינו ניתר בשחיטת אמו אולם לו עצמו מהני שחיטה, ורק אי נולד אחר שחיטת אמו לא מהני ליה שחיטה אפי' בסימני עצמו, דהוי סימניו שחוטים וכמונח בדיקולא.

אמנם לפי"ז צריך להיות דאבר היוצא של עובר במעי טריפה דמבואר בגמ' דמהני שחיטתו להתירו באכילה, אף דמהני שחיטת האם לטהרו מטומאת נבלה דד' סימנים אכשר ביה רחמנא, א"כ גם יהני השחיטה לאבר היוצא, דכל מה שלא אהני השחיטה משום דשוויה בשר וכמונח בדיקולא, אולם בטריפה שמהני שחיטתו לעצמו אינו כמונח בדיקולא, וא"כ ניתר אבר היוצא בשחיטת עצמו, וכ"כ הפר"ח סי' יד ס"ק ה'[2].

ובתבואות שור כתב דלא מהני שחיטת עצמו לאבר היוצא דעובר במעי טריפה, דס"ל דאבר היוצא תמיד הוא נחות דרגא מן העובר בעצמו, דעובר במעי בהמה מעליא דמהני השחיטה לאכול את העובר לאבר היוצא מהני רק לטהרו מידי נבלה, ובעובר במעי טריפה דלא מהני השחיטה להתיר את הוולד באכילה לא מהני לאבר היוצא לטהרו מידי נבלה, וכמו"כ בשחיטת עצמו דמהני לעצמו באכילה מהני גם לאבר היוצא רק לטהרו מנבלה[3].

ולמשנ"ת דאיסורא דאבר היוצא הוא משום שאינו יתר בשחיטת אמו, יל"ע איזה אסור הוא שאינו ניתר בשחיטת אמו, דהא מבואר דשחיטת האם אהני לענין דאינו מטמא טומאת נבלה, כדפליגי ר"מ ורבנן אי אית לאבר טומאה או לא, ומבואר בגמ' דלכו"ע מהני השחיטה להתירו, ור"מ ס"ל דשחיטה עושה ניפול וע"כ הוי אבר מן החי, אולם השחיטה וודאי מהני לטהרו מטומאת נבלה גם על מה שבחוץ, דמה שנתמעט דרק מה שבבהמה הוא רק לגבי אכילה אולם לטהרו מנבלה מהני השחיטה, וא"כ ליכא איסור נבלה.

ואפש"ל דמחיים באמת איסורו משום אבר מן החי, אלא תיקשי לאחר מיתת הבן פקועה אמאי יהיה אסור, אמנם למאן דס"ל דאיכא איסור איינו זבוח א"ש, דאסור לאכלו משום דאינו זבוח, אולם שי' רש"י והריצב"א דליכא איסור דאינו זבוח, וא"כ הדרא קו' מהו האיסור לאכול אבר היוצא.

באיסורא דעובר במעי טריפה
ורבותינו האחרונים נדרשו לשאלה זו בגוונא דעובר במעי טריפה דאין שחיטת אמו מתירתו באכילה אולם מטהרתו מידי נבלה, מפני מה אסור לאכלו, וכתב רעק"א בהגהותיו לשו"ע ס"ס יג', דאפי' איסור אינו זבוח ליכא, דהא אהני ליה השחיטה לטהרו מידי נבלה וע"כ חשיב זבוח, וגם איסורא דאבר מן החי ליכא דהא מת לפנינו, וגם השחיטה הועילה שלא תקרא אבמה"ח כמו דלגבי עצמה הועילה שמפרכסת לא הוי אמה"ח, ה"נ הועילה לגבי הוולד שלא הוי אמה"ח, ואיסור טריפה ליכא דהוולד אינו טריפה, ומה איסורו, ותי' דבאמת עובר משום טריפה, דכ"ז שאין בה הכשר משום שחיטת עצמה ורק ע"י שחיטת אמה הוי כאם ממש, וע"כ כ"ז שחי הוי איסור טריפה, אולם אי נשחט בזה מובדל מהאם וניתר לעצמו.

ובחי' הגרי"ז במכתבים בסוף הספר כתב, דבטריפה לא מהני שחיטה והוי חיסרון בשחיטה, וע"כ השחיטה רק מטהרתו מידי נבלה, וע"כ אף דאינו טריפה מ"מ לא הועילה השחיטה להתירו באכילה והוי איסור טריפה.

ןהגרש"ש בשער"י סוף שער ב' תי', או דנימא דאיכא איסור אינו זבוח דמה שטהרו מנבלה לא חשיב זבוח, ולהשיטות דלא מהני תי', דכל בהמה שמתה הוי טריפה אלא דהשחיטה מתירתה מטריפתה, והכא לא אהני ליה שחיטה וע"כ כ"ז שחי הוי אמה"ח, וכשמת בלא שחיטה הוי טריפה, דלא אהני שחיטת אמו לטהרה מידי טריפותה.

והנה אף דבכל התי' האלו איכא מה לפלפל טובא, מ"מ אהני רק בוולד טריפה, אולם באבר היוצא עדין תיקשי מאיזה טעם אסור לאכלה במתה.

ואולי אפשר ליישב דבאמת האיסור הוא אבמה"ח, אולם לא חיות דידיה אלא חיות דאימיה, והביאור בזה דאיסור אבמה"ח מוכח בכמה דוכתי שאיסורו מישך שייך בדינא דשחיטה[4], ונראה דגדר האיסור הוא כל שאין לו היתר בשחיטה ולא מחמת מיתה או הלכות שחיטה, ושייך בגוונא שחתכו את האבר בעודו בחיים, דלעולם האבר לא יוכל להיות ניתר בשחיטה ולא משום שמת או הל' שחיטה, או בגוונא דאכל את העוף בב"א למ"ד לאיברים עומדת, דלא ניתר בשחיטה ועוד לא מתה.

וא"כ אפש"ל דאחר דגלי לן קרא דבשר בשדה טריפה דהינו שמה שיצא מחוץ למחיצת היתר שוב אין לו היתר בשחיטת אמו, ע"כ חשיב אבר מן החי של האם דלעולם לא יוכל להיות ניתר בשחיטה, ומה דאינו מטמא משום דס"ס יש לו חיות וחי אינו מטמא, אולם אי יאכל את האבר הוי איסור אבמה"ח של אם, ואפי' אי ימות הוולד עדין יהיה אסור דהוי כמו שחתך אבר מבהמה ואח"כ מתה הבהמה דהאבר אסור מאיסורא דאמה"ח, דלאבר לא היה לו היתר לא משום המיתה אלא משום דלא ניתר בשחיטת אמו.

אמנם אי היה שייך לשחוט את הוולד היה ניתר בשחיטת עצמו, והאיסור אמה"ח של האם יפקע דס"ס היה לו היתר בשחיטה, אולם כיון דאין לו שום אפשרות להיות ניתר בשחיטת עצמו דהא סימניו שחוטים ורק בשחיטת האם, א"כ ואחר שיצא אפי' בשחיטת האם ליכא הוי אבמה"ח דאם[5].

ולפי"ז אולי אפשר לישב הסתירה בדברי הרשב"א דבתוה"ב הארוך כתב דהחלב אסור משום אמה"ח שאין לו תקנה בשחיטה, ובתוה"ב הקצר כתב משום טריפה, דאפשר שגם בקצר התכוון למה שכתב בארוך, ונקט טריפה ר"ל דהסיבה שאינו ניתר בשחיטת אמו וע"י הוא אמה"ח שאין לו תקנה, הוא מחמת דהכתוב קראו טריפה, דאינו ניתר בשחיטת אמו לעולם, וע"כ הוי אמה"ח דאם.

​

[1] ובאמת ילה"ק באיסורא דמקום חתך, דברש"י בסוגין מבואר דהוא משום דאינו בכלל בבהמה, ורש"י בדף צט. משמע דאיסורו משום חיבורים וגם מקום חתך דאבר המדולדל אסור, ורק גבי זרוע בשלה גלי לן קרא דמקום חתך שרי, ובאמת הוא תימה דאי הוא מצד חיבור לאיסור אמאי כשהחזיר שרי הא הוי חיבור לאיסור אבר היוצא דלא מהני ליה חזרה, ועו"ק דלא מצינו בעוד איסורים דמקום חתך שלהם אסור, וכדכתב תוס' שם דבחזה ושוק ואימורים מקום חתך שרי, וצ"ב מאי שנא אבר היוצא משאר איסורים, ועוד אי נאסר משום חיבור לאיסור אמאי מקום חתך דמקום חתך לא יאסר משום חיבור לאיסור, וע"כ נראה דבאמת אין האיסור מצד חיבור לאיסור, אלא מצד דמקום חתך טפל הוא לאבר שנאסר, וע"כ א"ש הא דבחזה ושוק ואימורים לא נאסר מקום חתך, כדכתב תוס' שם דזרוע בשלה וחזה ושוק ואימורים צוה הכתוב להסיר ולא מקום חתך, דאף דהוא טפל לזרוע מ"מ לאו זרוע הוא וע"כ שרי, וכמו"כ גבי איסורא דבשר בשדה טריפה דרק מה שבחוץ נאסר ומה שטפל לו לא נאסר, אולם גבי מה שלא בכלל בהמה בבהמה דביאורו דרק מה שיש לו שיכות לתוך הבהמה ניתר באכילה, מקום חתך כיון דטפל למה שבחוץ ג"כ חשיב דאין לו שיכות למה שבתוך הבהמה וע"כ נאסר, אולם בהחזיר שרי, ולפי"ז א"ש אמאי בעי קרא דמקום חתך הותר בחזרה, דגלי לן קרא דאיסורא דבשר בשדה הוא איסור על מה שבחוץ, ולא על מה דלא חשיב בתוך הבהמה וע"כ מקום חתך לאו בכלל איסורא דבשר בשדה טריפה, וע"כ שרי בחזרה.

[2] אמנם הפרמ"ג כתב דאבר היוצא דעובר במעי טריפה אסור ולא ניתר בשחיטת עצמו, ודייק כן מהש"ך דכתב דספק בן ט' דהוי כילוד לא מהני השחיטה למה שבחוץ, אולם למה שבפנים מהני שחיטת עצמו ואפי' היתה אמו טריפה ממ"נ, ונקט דדברי הש"ך הולכים דגם על מה שבחוץ דבאמו טריפה לא מהני, [וצ"ב מה הכריחו לדייק כן בש"ך,] וביאר דס"ל כהב"ח דס"ל דשחטת עצמו לא מהני להכשיר אבר היוצא.
ונפלאו ממני דבריו, דמקור דברי הב"ח הוא לגבי חלב דאבר היוצא, דהק' אמאי לא מבעי לגמ' מחלב וולד בן פקועה שבא על בהמה מעליא דג"כ אין תקנה לאיסורו, ותי' דבכה"ג בוודאי שרי, ודמי לשמוטת הגרגרת דאין לה תקנה בשחיטה וכתב הרשב"א דחלבה מותר, ורק גבי אבר היוצא מיביעא ליה, כיון דאיסורו משום בשר בשדה טריפה והוי כטריפה שאין לה תקנה בשחיטה, או"ד אינה כטריפה ממש אלא הוי כשאר אמה"ח וחלבו מותר, מכאן דאיסור אבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה.
והנה הט"ז והש"ך פליגי וס"ל דחלב וולד בן פקועה הבא על בהמה מעליא אסור כמו חלב אבר היוצא, כיון דאין לו תקנה בשחיטה דהא יש לו סימן שחוט, ולא דמי לשמוטת הגרגרת דשם הוא מהלכות שחיטה, ונראה לבאר פלוגתתם דמה דשמוטת הגרגרת חלבה מותר ואף שאין לו תקנה בשחיטה, משום דאין חיסרון בעצם דלא מהני ביה שחיטה אלא חיסרון טכני דא"א לשחוט דסימניו שמוטים והוי הלכה בהלכות שחיטה, אולם לא משום שאין לו שיכות לשחיטה, משא"כ אבר היוצא דסימניו שחוטין והוי כמת א"כ אין לו שיכות כלל לשחיטה, ואפשר דפליגי הב"ח והט"ז איך להגדיר את החסרון שאין מועיל שחיטה בוולד בן פקועה הבא על בהמה מעליא, דהב"ח ס"ל דהוי חיסרון מהלכות שחיטה כיון דרק סימן אחד שחוט ולא מהני שחיטה משום דהוי שהייה וע"כ חלבו מותר, אולם הט"ז ס"ל דכיון דסימן אחד שחוט א"כ הוי הוולד החי כאילו נולד עם סימן אחד דלא מהני ביה שחיטה, דלא שייך שחיטה בסימן אחד בבהמה וע"כ חלבה אסור.
ולפי"ז מה שכתב הב"ח דהוי דהספק של הגמ' אי הוי כטריפה ואין לו תקנה בשחיטה, לא משום דהוא איסור עצמי ואין לו תקנה בשחיטה אלא כוונתו ואין לו תקנה בשחיטה, וכמו טריפה שאין לה תקנה בשחיטה ולא רק בעיה מהל' שחיטה, וכן נראה דס"ל להב"ח דאין הוא איסור עצמי, דכתב בסעיף ז' ד"ה ולפי, דגדר האיסור הוא שלא ניתר בשחיטת אמו ולא משום איסור עצמי.

[3]אמנם דבריו צ"ע טובא דבשלמא לגבי שחיטת אמו א"ש דהוא נחות דרגא ביחס לשחיטה, דס"ס הוא יוצא ואין מתיחסת אליו שחיטת אמו, ואי בבהמה מעליא לא מתיחס כלפי אכילה אפשר דבוולד טריפה לא מתיחס לטהרו מנבלה, אולם בשחיטת עצמו אמאי הוי נחות דרגא, ומה אכפ"ל שבשחיטת אמו לא ניתר, וצ"ע.

[4] כגון דאין אמה"ח בדגים וחגבים, ועוד ראיות ואכמ"ל.

[5] ואולי לפי"ז אפש"ל דהביאור בב"ח ובש"ך אי נעמיד כדיוק הפרמ"ג, דלא מהני שחיטת עצמו להתירו מידי אמה"ח דאם, דמאחר שהיה לו זמן שניתר רק ע"י שחיטת האם ושם הופקע מההיתר שחיטה א"כ חל עליה שם אבמה"ח דאם, ולא יהני שחיטת עצמו להפקיע האיסור דאמה"ח דאם, ודוק'.​