יסוד הקביעות בגמרא ובהלכה
איתא במשנה (ברכות מב.) 'היו יושבין לאכול כל אחד מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולן'. ופירש"י (ד"ה כל אחד) טעם ההסיבה 'דאין קבע סעודה בלא הסיבה'.
ואיתא תו בגמרא שם (מב:) לתרץ הסתירה בין המשנה שמחייבת הסיבה בשביל קביעות, לברייתא שפסקה 'עשרה בני אדם שהיו הולכים בדרך ואכלו, כל אחד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אחד מברך לכולם'. ומוקים ר"נ בר יצחק את הברייתא בכגון שאמרו 'ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן', ופירש"י 'בדוך פלן- במקום פלוני, דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ועצה והזמנה, הוי קביעות'.
והסכימו הראשונים דכל זה בזמנם שהיו אוכלים בהסיבה כל אחד בשולחן אחד ומפה אחת, אבל היום שאין אנו אוכלים בהסיבה, די לנו 'בישיבה שלנו' דהיינו שיושבים מסביב לשולחן אחד, ובזה חשיב קביעות להצטרף, ואחד מברך לכולם.
ופסק בשולחן ערוך (או"ח קס"ז סי"א) שהסיבה מצרף לקביעות, ואחד מברך לכולם. וכן אם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני הוי קביעות. אבל בזמן הזה שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה בשולחן אחד הוי קביעות.
ומוסיף המחבר שלדידן אפילו אם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני, אינו מועיל אלא אם כן ישבו בשולחן אחד או במפה אחת.
ואיתא תו בגמרא שם (מב:) לתרץ הסתירה בין המשנה שמחייבת הסיבה בשביל קביעות, לברייתא שפסקה 'עשרה בני אדם שהיו הולכים בדרך ואכלו, כל אחד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אחד מברך לכולם'. ומוקים ר"נ בר יצחק את הברייתא בכגון שאמרו 'ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן', ופירש"י 'בדוך פלן- במקום פלוני, דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ועצה והזמנה, הוי קביעות'.
והסכימו הראשונים דכל זה בזמנם שהיו אוכלים בהסיבה כל אחד בשולחן אחד ומפה אחת, אבל היום שאין אנו אוכלים בהסיבה, די לנו 'בישיבה שלנו' דהיינו שיושבים מסביב לשולחן אחד, ובזה חשיב קביעות להצטרף, ואחד מברך לכולם.
ופסק בשולחן ערוך (או"ח קס"ז סי"א) שהסיבה מצרף לקביעות, ואחד מברך לכולם. וכן אם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני הוי קביעות. אבל בזמן הזה שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה בשולחן אחד הוי קביעות.
ומוסיף המחבר שלדידן אפילו אם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני, אינו מועיל אלא אם כן ישבו בשולחן אחד או במפה אחת.
מחלוקת הפוסקים בדברי השו"ע
ובהבנת דברי המחבר אלו נחלקו גדולי הפוסקים, המג"א (ס"ק כ"ו) הסכים לדברי המחבר כפשטן שכהיום לא שייך קביעות מקום בלי שולחן אחד, רק בשדה שאין שם שולחן. וכן פסק בשוהע"ר.
אך הגר"א בביאורו (ס"ק מ"א) תמה על דברי המחבר, והקשה שהרי לכו"ע בזמנם שהיו רגילים בהסיבה הועילה קביעת מקום אף בישבו, ומדוע בזמנינו לא נוכל לקבוע מקום בלא שולחן אחד, ומכריח הגר"א שיש בדברי המחבר טעות סופר, ושיטפיה דלישניה גרריה לומר כן. וצריך לגרוס שבזמן הזה לא מועיל קביעות מקום 'אלא אם כן ישבו', בלא ההמשך 'בשולחן אחד'.
וכן פירש בלבושי שרד (ס"ק י"ז) דברי המחבר (בלא לשנות הגירסא), דאתא לאשמועינן דלא תימא דבזמן הזה שישיבה הוי כהסיבה דידהו, א"כ במקום שהם לא היו צריכים הסיבה, כגון בקביעות מקום, אזי לדידן אין צריך אפילו ישיבה. קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע.
ומקור דבריו הוא מדברי הב"י בסימן רי"ג (ד"ה ומ"ש אבל) שרצה באמת לומר דבזמן הזה אפילו ישיבה לא בעי, רק שמדייק מדברי הטור בסימן קע"ד שאפילו לדידן אין קבע בלא ישיבה.
וכדברי הגר"א והלבושי שרד פסק המשנה ברורה (ס"ק נ"ט), ומוסיף עוד לשנות הגירסא בדברי המחבר, ובמקום 'ולדידן אפילו' שמשמע שזה דין חדש שנאמר רק לדידן - כהמג"א, גורס המשנ"ב 'ואפילו לדידן' שמשמעותו שזה דין שהיה נוהג גם בזמנם, רק קמ"ל שאפילו היום ישיבה מיהא בעי וכמ"ש.
אך הגר"א בביאורו (ס"ק מ"א) תמה על דברי המחבר, והקשה שהרי לכו"ע בזמנם שהיו רגילים בהסיבה הועילה קביעת מקום אף בישבו, ומדוע בזמנינו לא נוכל לקבוע מקום בלא שולחן אחד, ומכריח הגר"א שיש בדברי המחבר טעות סופר, ושיטפיה דלישניה גרריה לומר כן. וצריך לגרוס שבזמן הזה לא מועיל קביעות מקום 'אלא אם כן ישבו', בלא ההמשך 'בשולחן אחד'.
וכן פירש בלבושי שרד (ס"ק י"ז) דברי המחבר (בלא לשנות הגירסא), דאתא לאשמועינן דלא תימא דבזמן הזה שישיבה הוי כהסיבה דידהו, א"כ במקום שהם לא היו צריכים הסיבה, כגון בקביעות מקום, אזי לדידן אין צריך אפילו ישיבה. קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע.
ומקור דבריו הוא מדברי הב"י בסימן רי"ג (ד"ה ומ"ש אבל) שרצה באמת לומר דבזמן הזה אפילו ישיבה לא בעי, רק שמדייק מדברי הטור בסימן קע"ד שאפילו לדידן אין קבע בלא ישיבה.
וכדברי הגר"א והלבושי שרד פסק המשנה ברורה (ס"ק נ"ט), ומוסיף עוד לשנות הגירסא בדברי המחבר, ובמקום 'ולדידן אפילו' שמשמע שזה דין חדש שנאמר רק לדידן - כהמג"א, גורס המשנ"ב 'ואפילו לדידן' שמשמעותו שזה דין שהיה נוהג גם בזמנם, רק קמ"ל שאפילו היום ישיבה מיהא בעי וכמ"ש.
הקושי בהבנת מחלוקת הפוסקים
ואליבא דאמת, דברי המחבר כפשטן, ודברי המג"א, צריכים ביאור. דהלא בזמן חז"ל אף שדרך הקביעות היתה ע"י הסיבה, מכל מקום אם אמרו נאכל כאן קבעו מקום, אף שהוא שלא כדרך הקביעות, שלא הסבו. ומדוע בזמן הזה שדרך הקביעות הוא בשולחן אחד, אם קבעו מקום בלא שולחן אחד, לא הועילה קביעתם.
(וראיתי לציין כאן חידוש נפלא שכתב הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא נ"א, פירוש י"ב), לבאר דברי מג"א אלו. ומכריח מסוגיין, דקביעות ע"י הסיבה בזמנם לא היה שייך בעניים, דאין דרכם להסב, כדאיתא בהלכות פסח 'ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', מכאן שאין דרכן בהסיבה, וממילא דרך קביעותם היה ע"י אמירה בפירוש 'נאכל כאן'. ולכן היה מועיל אף לכל בני חבורה להצטרף ע"י קביעת מקום, אף בלא הסיבה, כיון שהוא דרך קביעות לעניים עכ"פ.
אבל בזמנינו דדרך הקביעות הוא ע"י שולחן ומפה אחת, ואפילו עני שבישראל יש לו בביתו שולחן ומפה, א"כ אין לנו עוד דרך קביעות חוץ משולחן ומפה, לכן לא תועיל אמירה בלא שולחן אחד).
ואם על דברי המחבר ומג"א בלבד אנו דנין, די לנו לומר החילוק הפשוט, שאם דרך הקביעות היא בהסיבה בשולחנות נפרדים, אז אם קבעו מקום ויושבים כל אחד על שולחנו, לא הוי מעשה להיפוך וסתירה מדרך הקביעות, דרק אם היו עומדים היו סותרים את דרך הקביעות, אבל אם ישבו, אף שלא הסבו, כבר קרבו עצמם לדרך הקביעות, ובקבעו מקום יועיל אף אם רק ישבו.
מה שאין כן לדידן שדרך הקביעות וההתחברות היא הישיבה בשולחן אחד, אזי כל עוד שיושבים כל אחד לעצמו ולא סביב לשולחן אחד, הוי היפוך וסתירה לדרך הקביעות, ולכן אפילו שישבו לא יועיל קביעות מקום.
ואם נאמר כן צריך להבין דעת הגר"א וסיעתו, איך אפשר לקבוע מקום באופן כזה.
(וראיתי לציין כאן חידוש נפלא שכתב הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא נ"א, פירוש י"ב), לבאר דברי מג"א אלו. ומכריח מסוגיין, דקביעות ע"י הסיבה בזמנם לא היה שייך בעניים, דאין דרכם להסב, כדאיתא בהלכות פסח 'ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', מכאן שאין דרכן בהסיבה, וממילא דרך קביעותם היה ע"י אמירה בפירוש 'נאכל כאן'. ולכן היה מועיל אף לכל בני חבורה להצטרף ע"י קביעת מקום, אף בלא הסיבה, כיון שהוא דרך קביעות לעניים עכ"פ.
אבל בזמנינו דדרך הקביעות הוא ע"י שולחן ומפה אחת, ואפילו עני שבישראל יש לו בביתו שולחן ומפה, א"כ אין לנו עוד דרך קביעות חוץ משולחן ומפה, לכן לא תועיל אמירה בלא שולחן אחד).
ואם על דברי המחבר ומג"א בלבד אנו דנין, די לנו לומר החילוק הפשוט, שאם דרך הקביעות היא בהסיבה בשולחנות נפרדים, אז אם קבעו מקום ויושבים כל אחד על שולחנו, לא הוי מעשה להיפוך וסתירה מדרך הקביעות, דרק אם היו עומדים היו סותרים את דרך הקביעות, אבל אם ישבו, אף שלא הסבו, כבר קרבו עצמם לדרך הקביעות, ובקבעו מקום יועיל אף אם רק ישבו.
מה שאין כן לדידן שדרך הקביעות וההתחברות היא הישיבה בשולחן אחד, אזי כל עוד שיושבים כל אחד לעצמו ולא סביב לשולחן אחד, הוי היפוך וסתירה לדרך הקביעות, ולכן אפילו שישבו לא יועיל קביעות מקום.
ואם נאמר כן צריך להבין דעת הגר"א וסיעתו, איך אפשר לקבוע מקום באופן כזה.
ב' מהלכים בדברי הראשונים
ולכן נראה לחלק ביסוד הקביעות והצטרפות לאכילה (ובכללם עצם צריכות הפעולה לקביעות והתחברות, הסיבה, שולחן אחד, קביעת מקום, בעל הבית עם ב"ב) ב' מהלכים בדברי הראשונים.
דהנה יש להבין מדוע תקנו חז"ל שכאשר יושבים חבורה לאכול ביחד, אין האחד מוציא את חבירו (לכתחילה עכ"פ) בברכתו, אלא אם כן הסבו. ויש לנו לדעת מה החסרון כשהם יושבים בלבד בלא הסיבה, האם מקרי דלא קבעו בכלל. או שיש להם קביעות, רק שתקנו חז"ל לעשות מעשה קביעות.
דהנה יש להבין מדוע תקנו חז"ל שכאשר יושבים חבורה לאכול ביחד, אין האחד מוציא את חבירו (לכתחילה עכ"פ) בברכתו, אלא אם כן הסבו. ויש לנו לדעת מה החסרון כשהם יושבים בלבד בלא הסיבה, האם מקרי דלא קבעו בכלל. או שיש להם קביעות, רק שתקנו חז"ל לעשות מעשה קביעות.
מעשה ההצטרפות פועל הקביעות
דאפשר לומר דכל עוד דלא עשו מעשה קביעות, כהסיבה וכדומה, לא חשיבא ישיבתם לאכול כקביעות לסעודה כלל, דהם יושבים כל אחד לעצמו ואין שום שייכות בין אחד לחבירו. אבל ע"י פעולת ההסיבה, קבעו את עצמם למקומם, ומראים הם שדעתם להתחבר אחד עם חבירו בסעודה זו, וממילא פעולת ההסיבה היא זו שמצרפתם לקביעות, ויכול אחד להוציא את כולם בברכתו.
וכמהלך זה נקטו בפשטות רש"י (ד"ה כל אחד) שכתב בטעם ההסיבה 'דאין קבע סעודה בלא הסיבה', דהיינו שההסיבה היא זו שיוצרת את הקביעות. ובדבריו בהמשך (ד"ה בדוך פלן) 'דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ועצה והזמנה, הוי קביעות', מבואר נמי דההזמנה לקביעות מקום היא זו שיוצרת את הקביעות.
וגם הרשב"ץ העתיק את דברי רש"י בביאור דברי הגמרא, והוסיף עוד לומר 'וכשלא הסבו לא הויא קביעותא'.
ומדברי הרשב"א בענין קביעות מקום גם משמע כן, שכתב 'הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הויא קבע לחבורה'.
וגם לענין קביעות שלנו ע"י שולחן אחד, כתב שם הרשב"ץ בסוף דבריו 'ומיהו דווקא בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב, אבל אנו שאין דרכנו בהסבה, כל שיושבין על שולחן אחד זהו כהסבה'.
וגם הרא"ש (סי' ל"ג) כתב 'והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה, ישיבה שלנו הוי קביעות כהסיבה דידהו'. ובדומה לו כתב הרשב"א (ד"ה ופירוש) 'הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב, אבל אנן שאין דרכנו בהסבה כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסיבה'. וממשמעות דבריהם נראה דלדידן צירוף ע"י שולחן אחד פועל הקביעות כהסיבה בימיהם.
וביאור הדברים הוא, שכיון שאם לא עשו מעשה להצטרף, לא חל שם קביעות עלייהו. א"כ בזמן הזה שאין דרכנו בהסיבה, וממילא אפילו אם נרצה להסב לא יחשב זאת כקביעות לנו, אזי דרך קביעת הסעודה היא ע"י ישיבה בשולחן אחד, שזו היא דרך האכילה כיום, וממילא הישיבה בשולחן אחד פועלת הקביעות כהסיבה שלהם.
ומכל דבריהם נראה כמו שנתבאר, דע"י הפעולה שעושים להצטרף חל שם קביעות על אכילתם, והבנה זו היא בכל צורות ההצטרפות, בין ע"י קביעת מקום או ע"י הסיבה בימיהם, ולדידן ע"י שולחן אחד, ע"י מעשים אלו נחשבת אכילתם כקבעו לאכול ביחד.
וכמהלך זה נקטו בפשטות רש"י (ד"ה כל אחד) שכתב בטעם ההסיבה 'דאין קבע סעודה בלא הסיבה', דהיינו שההסיבה היא זו שיוצרת את הקביעות. ובדבריו בהמשך (ד"ה בדוך פלן) 'דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ועצה והזמנה, הוי קביעות', מבואר נמי דההזמנה לקביעות מקום היא זו שיוצרת את הקביעות.
וגם הרשב"ץ העתיק את דברי רש"י בביאור דברי הגמרא, והוסיף עוד לומר 'וכשלא הסבו לא הויא קביעותא'.
ומדברי הרשב"א בענין קביעות מקום גם משמע כן, שכתב 'הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הויא קבע לחבורה'.
וגם לענין קביעות שלנו ע"י שולחן אחד, כתב שם הרשב"ץ בסוף דבריו 'ומיהו דווקא בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב, אבל אנו שאין דרכנו בהסבה, כל שיושבין על שולחן אחד זהו כהסבה'.
וגם הרא"ש (סי' ל"ג) כתב 'והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה, ישיבה שלנו הוי קביעות כהסיבה דידהו'. ובדומה לו כתב הרשב"א (ד"ה ופירוש) 'הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב, אבל אנן שאין דרכנו בהסבה כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסיבה'. וממשמעות דבריהם נראה דלדידן צירוף ע"י שולחן אחד פועל הקביעות כהסיבה בימיהם.
וביאור הדברים הוא, שכיון שאם לא עשו מעשה להצטרף, לא חל שם קביעות עלייהו. א"כ בזמן הזה שאין דרכנו בהסיבה, וממילא אפילו אם נרצה להסב לא יחשב זאת כקביעות לנו, אזי דרך קביעת הסעודה היא ע"י ישיבה בשולחן אחד, שזו היא דרך האכילה כיום, וממילא הישיבה בשולחן אחד פועלת הקביעות כהסיבה שלהם.
ומכל דבריהם נראה כמו שנתבאר, דע"י הפעולה שעושים להצטרף חל שם קביעות על אכילתם, והבנה זו היא בכל צורות ההצטרפות, בין ע"י קביעת מקום או ע"י הסיבה בימיהם, ולדידן ע"י שולחן אחד, ע"י מעשים אלו נחשבת אכילתם כקבעו לאכול ביחד.
מעשה ההצטרפות הוא הוכחה לקביעות קיימת
אולם אפשר ללמוד עוד מהלך, דעצם זה שבני חבורה יושבים לאכול בדרך קביעות, זה הוא קביעותם, רק שחז"ל תקנו שיראו את קביעותם על ידי מעשה הצטרפות.
וכנראה בלשונו של הרא"ה (מב: ד"ה מתני') 'דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתו, וכן לפי מנהגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת... לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חבירו ולא להמתינו כלל, אלא הדין תלוי בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכח'. ובהמשך דבריו שם 'דוקא הסבו הוא דאחד מברך לכולן המוציא, פירוש דאיכא הוכח כדאי וחשוב לענין חבורתן וקביעותן'.
והיינו שכל פעולות ההצטרפות שאנו עושים הם רק הוכחה לקביעות שכבר קיימת, וכיון שהדרך כשהיו רגילין לאכול בהתחברות היה ע"י הסיבה, ממילא כשהסיבו היה זה הוכחה שקבעו לאכול ביחד. וכדבריו כתב ג"כ הריטב"א (ד"ה הסבו) בסוגיין.
ורבינו יונה (ל:) כתב בעניין קביעות ע"י שולחן אחד בזמנינו 'כי בימיהם שהיו השלחן ומפות לפני כל אחד ואחד היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם, אבל עכשיו שמנהגנו לאכול כולנו בשלחן אחד ומפה אחת אין צריך הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין'.
ומתוך דבריו נראה שלמד כהרא"ה והריטב"א הנ"ל, דמעשה ההצטרפות אינו פועל הקביעות, אלא הוא רק הוכחה לקביעות קיימת, וממילא בזמנינו 'אין צריך הסבה אחרת', שהרי קביעות יש כאן ומה שחסר הוא רק הוכחה לזה, וכיון שהיום הדרך כשרוצים לאכול בהתחברות הוא לשבת בשולחן אחד, ממילא זה הויא הוכחה, (ודלא כהרשב"א וסיעתו דמשמע מהם דזהו יסוד הקביעות בזמנינו).
והריטב"א חידש בזה עוד יותר, דאף בזמן חז"ל, הועיל מעשה הצטרפות ע"י שולחן אחד, (עכ"פ כשאי אפשר להסב). דאיתא שם (מב:) בגמרא דתלמידי דרב כשחזרו מלווייתו של רב רצו לאכול, ולא ידעו האם מה שנאמר שבמשנה 'הסבו' הוא דווקא, או שאפשר להצטרף גם בענין אחר, עד שבא ההוא סבא ואמר להם שאם אמרו ניזיל וניכול לחמא בדוכתא פלן, אין הם צריכים להסיבה.
וביאר הריטב"א את ספקם, 'שהם היו באים בדרך, ולא היה להם מקום להסב כמנהגם לקביעות, ולא היה להם שולחן שיצרפם ולא מפה אחת לכולם שתצרפם, ונסתפקו בזה א"כ מה יהא הוכח לקביעותם כדי שיצטרפו'.
ודבריו אלו ברורים כפי מה שנתבאר, שכל מעשה ההצטרפות היא רק הוכחה לקביעות קיימת, דהרי אם נימא כדברי הרשב"א וסיעתו, איך יועיל קביעות בזמן חז"ל ע"י ישיבה בשולחן אחד, הלא כל דרך ויסוד הקביעות היא רק ע"י הסיבה. אלא מאי דכיון שהוא רק הוכחה, אזי עכ"פ במקום שאי אפשר להסב, תועיל ישיבתם בשולחן אחד להיות כהוכחה על קביעותם.
וכל זה ביאורם במעשה ההצטרפות דהסיבה או שולחן אחד, אך בענין קביעות מקום כתבו הרא"ה והריטב"א 'ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן, פירוש דכל שהסכימו לכך בתחלת ישיבתן בהכי סגי, ובהא לא בעי הוכח אחריתי, דלא בעי הוכח אלא ביושבין תחלה בלא הסכמה'.
וביאור דבריהם הוא, שבאמרו 'נאכל כאן' אין זה עוד הוכחה כהסיבה ושולחן אחד. אלא כיון שכל הקביעות תליא בעצם רצונם 'שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה', אם כן באופן שבאים קבוצת אנשים ומסכימים ביניהם לישב ולאכול בחבורה אחת, אין לך קביעות גדולה מזו, ואינם צריכים לשום פעולת הצטרפות. שכל מטרת פעולת ההצטרפות היא להוכיח שדעתם לאכול ביחד, ואם מתיישבים לאכול על דעת כן, הרי נעשתה הקביעות בפועל, ואין צריך לזה הוכחה.
וכנראה בלשונו של הרא"ה (מב: ד"ה מתני') 'דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתו, וכן לפי מנהגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת... לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חבירו ולא להמתינו כלל, אלא הדין תלוי בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכח'. ובהמשך דבריו שם 'דוקא הסבו הוא דאחד מברך לכולן המוציא, פירוש דאיכא הוכח כדאי וחשוב לענין חבורתן וקביעותן'.
והיינו שכל פעולות ההצטרפות שאנו עושים הם רק הוכחה לקביעות שכבר קיימת, וכיון שהדרך כשהיו רגילין לאכול בהתחברות היה ע"י הסיבה, ממילא כשהסיבו היה זה הוכחה שקבעו לאכול ביחד. וכדבריו כתב ג"כ הריטב"א (ד"ה הסבו) בסוגיין.
ורבינו יונה (ל:) כתב בעניין קביעות ע"י שולחן אחד בזמנינו 'כי בימיהם שהיו השלחן ומפות לפני כל אחד ואחד היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם, אבל עכשיו שמנהגנו לאכול כולנו בשלחן אחד ומפה אחת אין צריך הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין'.
ומתוך דבריו נראה שלמד כהרא"ה והריטב"א הנ"ל, דמעשה ההצטרפות אינו פועל הקביעות, אלא הוא רק הוכחה לקביעות קיימת, וממילא בזמנינו 'אין צריך הסבה אחרת', שהרי קביעות יש כאן ומה שחסר הוא רק הוכחה לזה, וכיון שהיום הדרך כשרוצים לאכול בהתחברות הוא לשבת בשולחן אחד, ממילא זה הויא הוכחה, (ודלא כהרשב"א וסיעתו דמשמע מהם דזהו יסוד הקביעות בזמנינו).
והריטב"א חידש בזה עוד יותר, דאף בזמן חז"ל, הועיל מעשה הצטרפות ע"י שולחן אחד, (עכ"פ כשאי אפשר להסב). דאיתא שם (מב:) בגמרא דתלמידי דרב כשחזרו מלווייתו של רב רצו לאכול, ולא ידעו האם מה שנאמר שבמשנה 'הסבו' הוא דווקא, או שאפשר להצטרף גם בענין אחר, עד שבא ההוא סבא ואמר להם שאם אמרו ניזיל וניכול לחמא בדוכתא פלן, אין הם צריכים להסיבה.
וביאר הריטב"א את ספקם, 'שהם היו באים בדרך, ולא היה להם מקום להסב כמנהגם לקביעות, ולא היה להם שולחן שיצרפם ולא מפה אחת לכולם שתצרפם, ונסתפקו בזה א"כ מה יהא הוכח לקביעותם כדי שיצטרפו'.
ודבריו אלו ברורים כפי מה שנתבאר, שכל מעשה ההצטרפות היא רק הוכחה לקביעות קיימת, דהרי אם נימא כדברי הרשב"א וסיעתו, איך יועיל קביעות בזמן חז"ל ע"י ישיבה בשולחן אחד, הלא כל דרך ויסוד הקביעות היא רק ע"י הסיבה. אלא מאי דכיון שהוא רק הוכחה, אזי עכ"פ במקום שאי אפשר להסב, תועיל ישיבתם בשולחן אחד להיות כהוכחה על קביעותם.
וכל זה ביאורם במעשה ההצטרפות דהסיבה או שולחן אחד, אך בענין קביעות מקום כתבו הרא"ה והריטב"א 'ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן, פירוש דכל שהסכימו לכך בתחלת ישיבתן בהכי סגי, ובהא לא בעי הוכח אחריתי, דלא בעי הוכח אלא ביושבין תחלה בלא הסכמה'.
וביאור דבריהם הוא, שבאמרו 'נאכל כאן' אין זה עוד הוכחה כהסיבה ושולחן אחד. אלא כיון שכל הקביעות תליא בעצם רצונם 'שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה', אם כן באופן שבאים קבוצת אנשים ומסכימים ביניהם לישב ולאכול בחבורה אחת, אין לך קביעות גדולה מזו, ואינם צריכים לשום פעולת הצטרפות. שכל מטרת פעולת ההצטרפות היא להוכיח שדעתם לאכול ביחד, ואם מתיישבים לאכול על דעת כן, הרי נעשתה הקביעות בפועל, ואין צריך לזה הוכחה.
ביאור מחלוקת הפוסקים
ועפ"י ב' מהלכים אלו נראה לבאר את מחלוקת המג"א והגר"א שהובאה לעיל.
דהמג"א נקט כדעת רש"י רשב"א והרשב"ץ וסיעתם, שעל ידי פעולת ההצטרפות נעשית הקביעות, ו'נאכל כאן' הוא גם דרך קביעות ולא יותר מזה. וממילא בזמנם שדרך הקביעות היה ע"י הסיבה, א"כ אם אמרו 'נאכל כאן' קבעו מקום אע"פ שישבו, כיון שהמעשה שלהם אינו סותר את דרך הקביעות, כמו שנתבאר לעיל.
אבל לדידן שדרך הקביעות היא בשולחן אחד, אם כן אם אינם יושבים בשולחן אחד, אז אע"פ שאמרו 'נאכל כאן' לא יועיל לקבוע להם בבית ששייך בו שולחן, שהמעשה שלהם סותר את דרך הקביעות, וכפי שביאר בביאור הלכה (ד"ה אא"כ) 'דבבית דאיכא שלחן ואין כולם אוכלים על שלחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו מקום מתחלה'.
אולם הגר"א נקט כהרא"ה ורבינו יונה וסיעתם, שבאמרו 'נאכל כאן' אין צריכים לשום הוכחה אחריתי, ואפילו בזמנינו יועיל לקבוע מקום אפילו שאין יושבים בשולחן אחד, דשולחן אחד לא הוי 'דרך קביעות', אלא זו ההוכחה שנוהגת בזמנינו. ובפרט ש'נאכל כאן' הוא עיקר דרך הקביעות שקבעו עצמם לאכול יחד, ומר לשיטתיה, ומר לשיטתיה[1].
[1] ובאמת המעיין בדברי הגר"א (ס"ק ל"ט) כשמציין למקור דין שולחן אחד בזמנינו, יראה שתחילה ציין לדברי התוספות (מב. ד"ה הסבו) 'משום דאין אנו רגילין בהסיבה', ואח"כ מוסיף 'ועוד כתבו תלמידי רבינו יונה, דוקא בימיהם שהיו שולחן ומפה לפני כל אחד ואחד, אבל לדידן שאוכלין כולן על שולחן אחד ומפה אחת אין צריך הסיבה, וכן הוא בתוספות שם', ע"כ לשון הגר"א.
ולכאורה יש להבין מדוע פתח בדברי התוס' וסיים בלשונו של רבינו יונה, שהרי בתוס' הוסיפו ג"כ כסיום דברי רבינו יונה, כמו שכתב הוא בעצמו 'וכן הוא בתוספות שם'.
ונראה לומר דכיון דהתוס' לא כתבו ממש כלשונו של רבינו יונה 'אבל לדידן... אין צריך הסיבה', אלא כתבו 'עכשיו כולנו אוכלים על שולחן אחד, וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו', ושפתיהם לא ברור מללו מה דעתם בענין שולחן אחד בזמנינו, האם הוא דרך קביעות, או הוכחה מעליא.
והגר"א כיון שהוא הבין בדברי התוס' כהרבינו יונה, דשולחן אחד בזמנינו הוא הוכחה מעליא ולא 'דרך קביעות', ציין תחילה את מקור הדין מתחילת דברי התוס', ולאחמ"כ הביא דברי רבינו יונה שהם ברורים כמו שנתבאר, והוסיף לומר 'וכן הוא בתוספות שם', שכדברי הר"י כך הם דברי התוספות.
דהמג"א נקט כדעת רש"י רשב"א והרשב"ץ וסיעתם, שעל ידי פעולת ההצטרפות נעשית הקביעות, ו'נאכל כאן' הוא גם דרך קביעות ולא יותר מזה. וממילא בזמנם שדרך הקביעות היה ע"י הסיבה, א"כ אם אמרו 'נאכל כאן' קבעו מקום אע"פ שישבו, כיון שהמעשה שלהם אינו סותר את דרך הקביעות, כמו שנתבאר לעיל.
אבל לדידן שדרך הקביעות היא בשולחן אחד, אם כן אם אינם יושבים בשולחן אחד, אז אע"פ שאמרו 'נאכל כאן' לא יועיל לקבוע להם בבית ששייך בו שולחן, שהמעשה שלהם סותר את דרך הקביעות, וכפי שביאר בביאור הלכה (ד"ה אא"כ) 'דבבית דאיכא שלחן ואין כולם אוכלים על שלחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו מקום מתחלה'.
אולם הגר"א נקט כהרא"ה ורבינו יונה וסיעתם, שבאמרו 'נאכל כאן' אין צריכים לשום הוכחה אחריתי, ואפילו בזמנינו יועיל לקבוע מקום אפילו שאין יושבים בשולחן אחד, דשולחן אחד לא הוי 'דרך קביעות', אלא זו ההוכחה שנוהגת בזמנינו. ובפרט ש'נאכל כאן' הוא עיקר דרך הקביעות שקבעו עצמם לאכול יחד, ומר לשיטתיה, ומר לשיטתיה[1].
[1] ובאמת המעיין בדברי הגר"א (ס"ק ל"ט) כשמציין למקור דין שולחן אחד בזמנינו, יראה שתחילה ציין לדברי התוספות (מב. ד"ה הסבו) 'משום דאין אנו רגילין בהסיבה', ואח"כ מוסיף 'ועוד כתבו תלמידי רבינו יונה, דוקא בימיהם שהיו שולחן ומפה לפני כל אחד ואחד, אבל לדידן שאוכלין כולן על שולחן אחד ומפה אחת אין צריך הסיבה, וכן הוא בתוספות שם', ע"כ לשון הגר"א.
ולכאורה יש להבין מדוע פתח בדברי התוס' וסיים בלשונו של רבינו יונה, שהרי בתוס' הוסיפו ג"כ כסיום דברי רבינו יונה, כמו שכתב הוא בעצמו 'וכן הוא בתוספות שם'.
ונראה לומר דכיון דהתוס' לא כתבו ממש כלשונו של רבינו יונה 'אבל לדידן... אין צריך הסיבה', אלא כתבו 'עכשיו כולנו אוכלים על שולחן אחד, וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו', ושפתיהם לא ברור מללו מה דעתם בענין שולחן אחד בזמנינו, האם הוא דרך קביעות, או הוכחה מעליא.
והגר"א כיון שהוא הבין בדברי התוס' כהרבינו יונה, דשולחן אחד בזמנינו הוא הוכחה מעליא ולא 'דרך קביעות', ציין תחילה את מקור הדין מתחילת דברי התוס', ולאחמ"כ הביא דברי רבינו יונה שהם ברורים כמו שנתבאר, והוסיף לומר 'וכן הוא בתוספות שם', שכדברי הר"י כך הם דברי התוספות.
- המאמר הבא בסדרה 'בדיני קביעות לסעודה': בדיני קביעות לסעודה, נפק"מ למעשה
