שנינו בגמ' בקידושין (ל"ט ע"ב) וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ע"כ. והנה התם איירי לגבי שלוחי מצוה שאינם רשאים לסמוך על הנס, אך נראה פשוט דבמקום שלא שכיחה הזקא רשאי לסמוך על הנס, אמנם יש זמנים ומקומות שאדם לעשות מעשה ולסמוך על הנס שיעה עמו השי"ת.
א' כתב הגר"ח שמואלביץ (שיחות מוסר מהדו"ח מאמר ה') דדווקא מי שהולך רק על מנת שיעשו לו נס אינו ניצל, אך אם מוכן ללכת אפילו לא יעשו לו נס, אף אם בפועל אסור ללכת אלא על מנת להינצל, והוא באמת הולך על מנת להנצל בודאי ינצל, ע"ש. ומעתה החשמונאים בודאי היו הולכים אפילו שלא על מנת להנצל, לכך היו רשאים ללכת על מנת להנצל.
ב' עוד נראה לפרש על פי מה שכתב החינוך (מצוה תקמו) וז"ל: ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ע"כ. נמצא דהחסידים הנזכרים שהטבע משועבד להם מותרים לסמוך על הנס[1], ונראה דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם עכ"פ אפשר שהחשמונאים הבינו בדעתם דאף הם והחסידים שהיו נלחמים עמם היו בדרגה כזו שהטבע משועבד אליהם, והיה להם התר לסמוך על הנס.
ג' ברשב"א (שו"ת, ח"א תי"ג) כתב, וז"ל: ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס וכו', וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם, זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות, כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד וכו' ע"כ. נמצא דהאנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות רשאים לסמוך על הנס, ועי' במהרש"ם (ח"ו סי' ק"נ) שהביא כן בשם הרשב"ם (ב"ב קי"ט ע"ב) מבואר דצדיקים סומכים על הנס, וכן הוכיח מדברי הרמב"ן ע"ש. ועי' מהרש"א (תענית כ ע"ב), ובזה נמי נראה דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם, עכ"פ אפשר דהחשמונאים היו בכלל אלו החסידים, ולכן היו רשאים לסמוך על הנס.
ד' כתב הגר"ח שמואלביץ (שם מאמר ל"ג, וע"ע מה שכתב במאמר ע') דמצינו שאדם רשאי לסמוך על נס כשנמצא במצב של בטחון גדול כל כך שאין שונה אצלו הטבע מהנס, והולך לקראת הנס כאילו איננו נכנס לסכנה וינצל בטבע, ע"ש. וכן כתב השפתי חיים (מועדים ח"ב, חנוכה – להודות) בשם רבו הרא"א דסלר, וביאר שמי שהטבע והנס אצלו שווים שהכל בא מאת ה', אין חשש שיסמוך על הנס, ואדרבה הוא זוכה מידה כנגד מידה שכך יתנהג עמו השי"ת ולא יבדיל בשבילו בין נס לטבע ואף בזה צ"ל דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם.
וביאר השפתי חיים דמתתיהו הגיע לדרגה זו וביאר בשם הפרי צדיק את השם מתתיהו בן יוחנן, כי מתתיהו היינו מתתיה"ו וחנן היינו י"ו חנן, כלומר דהכל מאת הקב"ה, והיינו כנ"ל כי שבשבילו הכל מתנת חנם ואין טבע ומנהגו דשל עולם כלל, ולפיכך היו רשאים החשמונאים להכנס לסכנה שהרי בודאי היו בדרגה כזו של אמונה ובטחון שהנס אצלם היה כטבע[2].
ה. ועי' בספר ימי חנוכה (להג"ר דוד כהן רה"י דכנסת ישראל חברון, מאמר א') דביאר בהא שהחשמונאים יצאו למלחמה וסמכו על נס מן השמים, היינו משום דהיה זה נס שעל פי דרך הטבע, ועל נס שבא בדרך הטבע מותר לסמוך, דדוקא על נס שבא שלא כדרך הטבע אסור לסמוך[3], אולם דחה סברא זו על פי מה שכתב הפלא יועץ (ערך נס) דמשמע מדבריו דאפילו על נס שבא על פי גדרי הטבע אסור לסמוך, ע"ש.
ו. הגר"ח קניבסקי (ענינו של יום אות סו, הובא בפרדס יוסף החדש) ביאר בהנ"ל במה שסמכו החשמונאים על נס משום דכשאין ברירה אחרת שרי לסמוך על הנס, והיינו דכיון דהבינו שצריכים לצאת למלחמה לא היתה להם אפשרות אלא לסמוך על הנס.
ז. עוד יש לומר בזמן של קידוש ה', שרי לסמוך על הנס[4] וכפי שכתב ביד הקטנה (ח"א, שער י' דרכי הניסים, פ"ב), אולם היד הקטנה היתנה בב' תנאים א' דהוא צריך לבדוק עצמו אם הוא צדיק תמים, ושלא יעצור שם דבר מרוע מעשיו, ועוד ידקדק אם לא אינה ה' לידו איזה ענין מכבר, למען העיר לבבו למען הימים הבאים, וכאשר מצא לבבו על זה הענין, אז חל עליו חיוב להכניס עצמו בדבר, ובאם לאו ענוש יענש, ע"ש. ולפי זה שפיר היו החשמונאים רשאים לסמוך על הנס.
ח. איתא בשדי חמד (ח"א מארכת הא' כלל יח) דרשאי לסמוך על נס על מנת להציל את הרבים[5], והוכיח דבריו מרבי חנינא ברבי דוסא בברכות (ל"ג ע"א), וכ"כ העיון יעקב (פסחים ס"ד ע"ב), וכ"כ החשוקי חמד (ברכות ג' ע"א) בשם ספר אהבת איתן, ויבואר דין הצלת רבים בע"ה להלן.
אולם יש לעיין מדברי החינוך (מצוה תקמו) דכתב גבי מלחמת מצוה, דאין סומכין על הנס, וז"ל: גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה', היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, ע"כ. נמצא דאפילו לצורך רבים אין לסמוך על הנס, וואפשר לומר דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם, וצ"ע.
א' כתב הגר"ח שמואלביץ (שיחות מוסר מהדו"ח מאמר ה') דדווקא מי שהולך רק על מנת שיעשו לו נס אינו ניצל, אך אם מוכן ללכת אפילו לא יעשו לו נס, אף אם בפועל אסור ללכת אלא על מנת להינצל, והוא באמת הולך על מנת להנצל בודאי ינצל, ע"ש. ומעתה החשמונאים בודאי היו הולכים אפילו שלא על מנת להנצל, לכך היו רשאים ללכת על מנת להנצל.
ב' עוד נראה לפרש על פי מה שכתב החינוך (מצוה תקמו) וז"ל: ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ע"כ. נמצא דהחסידים הנזכרים שהטבע משועבד להם מותרים לסמוך על הנס[1], ונראה דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם עכ"פ אפשר שהחשמונאים הבינו בדעתם דאף הם והחסידים שהיו נלחמים עמם היו בדרגה כזו שהטבע משועבד אליהם, והיה להם התר לסמוך על הנס.
ג' ברשב"א (שו"ת, ח"א תי"ג) כתב, וז"ל: ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס וכו', וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם, זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות, כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד וכו' ע"כ. נמצא דהאנשים השלמים ושזכויותיהם מרובות רשאים לסמוך על הנס, ועי' במהרש"ם (ח"ו סי' ק"נ) שהביא כן בשם הרשב"ם (ב"ב קי"ט ע"ב) מבואר דצדיקים סומכים על הנס, וכן הוכיח מדברי הרמב"ן ע"ש. ועי' מהרש"א (תענית כ ע"ב), ובזה נמי נראה דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם, עכ"פ אפשר דהחשמונאים היו בכלל אלו החסידים, ולכן היו רשאים לסמוך על הנס.
ד' כתב הגר"ח שמואלביץ (שם מאמר ל"ג, וע"ע מה שכתב במאמר ע') דמצינו שאדם רשאי לסמוך על נס כשנמצא במצב של בטחון גדול כל כך שאין שונה אצלו הטבע מהנס, והולך לקראת הנס כאילו איננו נכנס לסכנה וינצל בטבע, ע"ש. וכן כתב השפתי חיים (מועדים ח"ב, חנוכה – להודות) בשם רבו הרא"א דסלר, וביאר שמי שהטבע והנס אצלו שווים שהכל בא מאת ה', אין חשש שיסמוך על הנס, ואדרבה הוא זוכה מידה כנגד מידה שכך יתנהג עמו השי"ת ולא יבדיל בשבילו בין נס לטבע ואף בזה צ"ל דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם.
וביאר השפתי חיים דמתתיהו הגיע לדרגה זו וביאר בשם הפרי צדיק את השם מתתיהו בן יוחנן, כי מתתיהו היינו מתתיה"ו וחנן היינו י"ו חנן, כלומר דהכל מאת הקב"ה, והיינו כנ"ל כי שבשבילו הכל מתנת חנם ואין טבע ומנהגו דשל עולם כלל, ולפיכך היו רשאים החשמונאים להכנס לסכנה שהרי בודאי היו בדרגה כזו של אמונה ובטחון שהנס אצלם היה כטבע[2].
ה. ועי' בספר ימי חנוכה (להג"ר דוד כהן רה"י דכנסת ישראל חברון, מאמר א') דביאר בהא שהחשמונאים יצאו למלחמה וסמכו על נס מן השמים, היינו משום דהיה זה נס שעל פי דרך הטבע, ועל נס שבא בדרך הטבע מותר לסמוך, דדוקא על נס שבא שלא כדרך הטבע אסור לסמוך[3], אולם דחה סברא זו על פי מה שכתב הפלא יועץ (ערך נס) דמשמע מדבריו דאפילו על נס שבא על פי גדרי הטבע אסור לסמוך, ע"ש.
ו. הגר"ח קניבסקי (ענינו של יום אות סו, הובא בפרדס יוסף החדש) ביאר בהנ"ל במה שסמכו החשמונאים על נס משום דכשאין ברירה אחרת שרי לסמוך על הנס, והיינו דכיון דהבינו שצריכים לצאת למלחמה לא היתה להם אפשרות אלא לסמוך על הנס.
ז. עוד יש לומר בזמן של קידוש ה', שרי לסמוך על הנס[4] וכפי שכתב ביד הקטנה (ח"א, שער י' דרכי הניסים, פ"ב), אולם היד הקטנה היתנה בב' תנאים א' דהוא צריך לבדוק עצמו אם הוא צדיק תמים, ושלא יעצור שם דבר מרוע מעשיו, ועוד ידקדק אם לא אינה ה' לידו איזה ענין מכבר, למען העיר לבבו למען הימים הבאים, וכאשר מצא לבבו על זה הענין, אז חל עליו חיוב להכניס עצמו בדבר, ובאם לאו ענוש יענש, ע"ש. ולפי זה שפיר היו החשמונאים רשאים לסמוך על הנס.
ח. איתא בשדי חמד (ח"א מארכת הא' כלל יח) דרשאי לסמוך על נס על מנת להציל את הרבים[5], והוכיח דבריו מרבי חנינא ברבי דוסא בברכות (ל"ג ע"א), וכ"כ העיון יעקב (פסחים ס"ד ע"ב), וכ"כ החשוקי חמד (ברכות ג' ע"א) בשם ספר אהבת איתן, ויבואר דין הצלת רבים בע"ה להלן.
אולם יש לעיין מדברי החינוך (מצוה תקמו) דכתב גבי מלחמת מצוה, דאין סומכין על הנס, וז"ל: גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה', היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, ע"כ. נמצא דאפילו לצורך רבים אין לסמוך על הנס, וואפשר לומר דבודאי לא היו סומכים על נס רק במקום שהיה מוכרח להם, וצ"ע.
[1] עי' מהרש"א תענית (כ, ב), פתח עינים (ברכות לג, א), אכן יועי' בפנים יפות דכתב דיעקב אבינו אמר לבניו שלא לסמוך על הנס, ושמא חשש שאינם בכלל החסידים הללו שהטבע משועבד אליהם, ואולי חשש לזה מחמת שחשב שחטא שהרי יוסף מת.
[2] ובזה מיושב מה שהקשה במקראי קודש (חנוכה סי' ג' אות ב') אין נהנו משמן של נס הרי אסור להנות ממעשה ניסים, נמצא דאינו מן המותר בפיך ופסול להדלקה, ולפי הנ"ל י"ל כי מי שהנס והטבע שלו שווים רשאי להנות ממעשה ניסים, וכפי שהביא השפתי חיים שם לבאר מעשה דר' חנינא בן דוסא דמי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, ע"ש.
[3] ויעוי' בבכור שור (שבת כ"א ע"ב) דאדם רשאי להתפלל על נס הבא כדרך הטבע ולכן מי ששכח לומר על הניסים יכול לומר הרחמן יעשה לנו ניסים כמו שעשה וכו' בימי מתתיהו וכו', שום דהוה נס שבא על פי הטבע.
[4] ויעוי' בישועות יעקב (או"ח תרפ"ב סק"ב) דכתב דמה שמתפללים הרחמן הוא יעשה לנו ניסים וכו' בימי מתתיהו וכו', היינו משום דרשאי להתפלל על נס שיבא לקידוש ה'.
[5] ויעי' בבכור שור (שם) דרשאי להתפלל על נס לצורך רבים, ולכן מתפללים בימי החנוכה מי ששכח לומר על הניסין אומרו בסוף שמונה עשרה בלשון תפילה שיעשה לנו ניסים.
[2] ובזה מיושב מה שהקשה במקראי קודש (חנוכה סי' ג' אות ב') אין נהנו משמן של נס הרי אסור להנות ממעשה ניסים, נמצא דאינו מן המותר בפיך ופסול להדלקה, ולפי הנ"ל י"ל כי מי שהנס והטבע שלו שווים רשאי להנות ממעשה ניסים, וכפי שהביא השפתי חיים שם לבאר מעשה דר' חנינא בן דוסא דמי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, ע"ש.
[3] ויעוי' בבכור שור (שבת כ"א ע"ב) דאדם רשאי להתפלל על נס הבא כדרך הטבע ולכן מי ששכח לומר על הניסים יכול לומר הרחמן יעשה לנו ניסים כמו שעשה וכו' בימי מתתיהו וכו', שום דהוה נס שבא על פי הטבע.
[4] ויעוי' בישועות יעקב (או"ח תרפ"ב סק"ב) דכתב דמה שמתפללים הרחמן הוא יעשה לנו ניסים וכו' בימי מתתיהו וכו', היינו משום דרשאי להתפלל על נס שיבא לקידוש ה'.
[5] ויעי' בבכור שור (שם) דרשאי להתפלל על נס לצורך רבים, ולכן מתפללים בימי החנוכה מי ששכח לומר על הניסין אומרו בסוף שמונה עשרה בלשון תפילה שיעשה לנו ניסים.
