בדיני קביעות לסעודה, נפק"מ למעשה

ואם כנים דברינו אלה, יש לנו לדון מה יהיה באופן שקובעים עצמם לאכול רק כזית או שיעור מסויים ביחד, ולאחמ"כ להיפרד וכל אחד יאכל לעצמו. האם באופן כזה מועילה קביעתם להצטרף, ויוכל האחד להוציא את חבירו בברכתו[א].

וקודם יש לנו לבאר, מדוע אין נידון זה דומה למה דאיתא בגמרא (ברכות מג.) לבאר דברי התוספתא בסדר הסיבה, שאורחין נכנסין ויושבין ע"ג ספסלין וכו' עד שיכנסו כולם שאז עלו והסבו, ואם הביאו להם יין כל אחד מברך לעצמו, כיון שאין מסיבין. וקשה למ"ד דביין לא בעי הסיבה, ומתרצת הגמרא דשאני אורחין דדעתייהו למיעקר. ובפשטות בנידון שלנו ג"כ דעתם למיעקר מהקביעות ולאכול כל אחד לעצמו.

ובזה יש לחלק ולומר דאינו דומה, דשם כל ישיבתם ע"ג ספסלין הוא בדרך עראי עד שיכנסו כולם, ודעתם ורצונם הוא ליכנס להסב ולאכול מיד, רק שיש סיבה חיצונית שמונעת אותם מכך, אז בזמן זה אין להם שום דעת לקבוע עצמם אפילו לשעה קלה.

משא"כ כאן שבכזית הראשון דעתם ורצונם לקבוע עצמם ביחד לאכילה, ועד שלא יגמרו לאכול מה שקבעו לאכול יחד לא יפרדו זה מזה, ואין שום סיבה חיצונית שתעקור אותם מקביעותם זו, ע"כ אין זה נקרא דעתייהו למיעקר[ב].

ועדיין יש לנו לדון בעצם דין הקביעות, האם מועלת קביעות כזו להצטרף להוציא את חבירו בברכה. ובפשטות להמג"א אליבא דהרשב"א וסיעתיה יש לומר דכיון דמעשה ההצטרפות הוא פועל את הקביעות, אז כיון שהיה כאן מעשה הצטרפות, חל שם קביעות על אכילתם.

אבל להגר"א אליבא דהרא"ה וסיעתיה, כיון שכל הקביעות היא 'שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה', וכל מעשה ההצטרפות הוא רק כדי 'לעשות לזה הוכח'. א"כ יש לומר שבאופן כזה שאין בדעתם לאכול את אכילתם יחד כדרך חבורה, אין להם שום חיבור והצטרפות. ואף שאין נקרא דדעתייהו למיעקר, מכל מקום קביעות אין כאן. והוכחה לבד בלא קביעות אין בה שום תועלת.
​

אולם באופן אחר, שתחילת הסעודה היתה בלא קביעות, ורק לאחמ"כ נצטרפו, והוא מצוי בפדיון הבן, שאנשים רוצים לקחת מהחלה שבצעו עליה לסגולה וכדו'. אם ירצה אדם לצאת בברכת הבוצע, לכו"ע צריך לישב במקומו בשעת הברכה, כדי שתהא תחילת האכילה בקביעות והתחברות, דאל"כ אין שם קביעות על סעודה זו, ואין יכול לצאת בברכת המוציא מהבוצע.

ואם בשעת הברכה ישב, ורק כשאוכל הכזית הראשון עומד, או שאינו יושב במקומו אלא על כסא מזדמן וכיוצ"ב, לדעת המג"א צ"ע בזה, האם צריך שהקביעות תהיה גם בתחילת האכילה ממש, או שכל שהברכה והמשך הסעודה היא בקביעות, די בזה.

ולדעת הגר"א נראה ודאי לומר שכיון שדרך קביעות יש כאן, שבאו ע"ד לקבוע כל הסעודה ביחד, אז די שההוכחה תהיה בשעת הברכה ובמשך הסעודה. ובפרט אם יושב על כסא אף שאינו אצל שום שולחן, דלדברי הפוסקים כל השתתפות בשמחה הוי כאמרו 'נאכל כאן', ומועיל ישיבה להגר"א אף בלא שולחן אחד.
​

ולענין היתר דבעל הבית עם בני ביתו, כתב במשנ"ב (ס"ק נ"ו), 'משום דנגררין אחריו שהוא מיסב'. ולכאורה יש לעיין מהיכן יצא לו דין זה, דצריך בעל הבית להסב כדי שיהיה קביעות כאשר בני הבית נגררין אחריו.

ומקור דין זה הביא בב"י (ד"ה ומ"ש רבינו ובעל הבית) בשם הראשונים (רבינו יונה, רא"ש, ורשב"א) שלמדוהו מירושלמי ברכות (פ"ו ה"ו), ושם לא נזכר בשום מפרש שבעל הבית צריך להסב כדי שיהיה קביעות לאכילתם.

ולדעת הסוברים שהקביעות נעשית ע"י פעולת ההצטרפות אפשר לומר בפשיטות, דאף שכל בני הבית נגררים אחר אכילתו של בעל הבית, מ"מ לא נעשית שום פעולה אצל אחד מהם שתחשב כקביעות, ועצם המצב של אכילה ביחד אינה מצרפת לקביעות. לכן רק אם בעל הבית מסב, והוא נקבע במקומו, אז כל בני ביתו כיון שנגררין אחריו, מצטרפין לקביעותו.

אבל המשנ"ב (בס"ק נ"ט) פסק כהגר"א אליבא דהרא"ה וסיעתיה, דעצם הישיבה לאכול ביחד זה הוא קביעות לסעודה, ולא מעשה ההצטרפות פועל הקביעות, אלא הוא רק הוכחה מעליא. וא"כ בבעל הבית עם ב"ב שכולם נגררין אחריו, אז יש כאן קביעות בעצם ישיבתם לאכול, והגם שאפשר לומר שגם לשיטתו הוכחה מיהא בעי, מכל מקום צריך להבין היכן ראה המשנ"ב חידוש זה[ג].

ואפשר לחדש ולומר, דהנה לכאורה קשה אליבא דהגר"א, מדוע לא הביא המחבר הך היתר דבעל הבית ובני ביתו, וכתבו רק בדרך שלילה, דהיום לא יועיל היתר זה אא"כ ישבו, ורק הרמ"א כתבו בדרך היתר לקביעות.

ובשלמא להמג"א, דין זה אינו נוגע בזמנינו, דהרי גם בעה"ב עם ב"ב אין להם קביעות בלא שולחן אחד, ובשולחן אחד גם בני חבורה מצטרפים, לכן לא כתבו המחבר[ד].

אבל להגר"א, הלא בזמנינו יועיל היתר דבעה"ב עם ב"ב, באופן שיושבים ביחד ולא מפוזרים, אף בלא שולחן אחד או מפה אחת. דבכה"ג בני חבורה אינם יכולים להצטרף אם לא יקבעו מקום, ובעל הבית עם בני ביתו יכולים להצטרף לאכילה. וא"כ צריך להבין מדוע לא הביא המחבר היתר זה[ה].

ואולי אפשר לומר דמכח קושיא זו הבין המשנ"ב דהמחבר לא הביא היתר זה כיון שאינו נוגע בזמנינו מצד אחר. דכל היתר בעל הבית עם בני ביתו אף להגר"א הוא רק כשבעל הבית מיסב, דבעינן שעכ"פ אצל בעל הבית יהיה איזה הוכחה, ולכן כתב 'שהוא מיסב'. וא"כ היתר זה לא נוגע בזמנינו, דהרי אין לנו הסבה, ואם ירצו לישב בשולחן אחד, זה כבר הוי קביעות אף לבני חבורה.
​

פסק בשו"ע (סימן רי"ג סעיף א') דבשאר דברים חוץ מפת ויין, יכול האחד להוציא את חבירו אפילו בלא הסיבה, אבל ישיבה מיהא בעי. ומוסיף המחבר דלפ"ז לדידן אין נפק"מ בין פת ויין לשאר דברים, דבישיבה אפילו בפת ויין יכול האחד להוציא את חבירו, ובלא ישיבה אפילו בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו (והרמ"א חולק דהיום בשאר דברים בכל אופן כל אחד יברך לעצמו).

ופירש במשנ"ב (סק"ה) הא דאפילו בשאר דברים צריך ישיבה 'דקביעות קצת על כל פנים מיהו בעי'.

ובשעה"צ (סק"ב) ציין לדברי הבאר היטב (סק"א) דהישיבה דבעי כאן הוא בשולחן אחד. וחולק עליו ומוכיח מדברי הגמרא דאי אפשר לומר כן, וכתב 'ולעניות דעתי שגה בזה', ואף שמקור דברי הבאה"ט הוא ממג"א (סק"ה) שכתב כן, מתרץ בשעה"צ שהמג"א כתב דבריו על המשך דברי המחבר שבזמנינו בישיבה סגי אפילו לפת ויין, וע"ז כתב שבישיבה בשולחן אחד דייקא, לשיטתו.

ולכאורה יש להבין דבריו, דבפשטות צדק הבאה"ט בדבריו, דהרי כמו שנתבאר שיטת המג"א היא דכיון שדרך קביעות בזמנינו הוא ע"י שולחן אחד, ממילא אין שם קביעות בלי שולחן אחד. ובשלמא אם נאמר שבשאר דברים א"צ קביעות כלל, ניחא. אבל במשנ"ב עצמו כתב בפירוש דקביעות קצת בעי.

ואלמלא דבריו בשעה"צ, יש לנו לומר דכתב דבריו אליבא דהלכתא דפסק כהגר"א דיש קביעות לדידן גם בלא שולחן אחד. אבל מדכתב שגם המג"א מודה כאן, על כרחך צריך לומר דגם מה שכתב במשנ"ב שצריך כאן קביעות קצת הוא לא מפני שצריך קביעות ממש.

ובאמת כאשר נעיין במקור הדברים שציין המשנ"ב, הלא המה הבית יוסף ועולת תמיד, נמצא דכתבו בלשון אחר קצת, דבב"י כתב 'אע"ג דבשאר דברים לא בעו קביעות, הא מיהא צריך הוכחה שהאחרים מכוונים לצאת בברכת זה, והוכחה זו הוא ע"י שיושבים יחד', וכ"כ בעולת תמיד.

ולפ"ז אפשר לבאר דברי המשנ"ב ושעה"צ, דהא דבעי כאן קביעות קצת, לאו משום דבשאר דברים בעינן קביעות כדי שיוכל האחד להוציא את חבירו, ודי בקביעות קצת. אלא בשאר דברים צריך רק שיתן דעתו להתחבר עם חבירו, וכדי להוכיח את התחברות זו צריך שיעשה פעולה של קביעות קצת, והיינו ישיבה. אבל אין צריך שיהיה כאן קביעות ממש.

והבאה"ט למד דכיון דלהמג"א אין קביעות לדידן בלא שולחן אחד, א"כ אין שום משמעות לפעולה של קביעות בלא שולחן אחד, וכמו שנתבאר למעלה בשיטת מג"א.
​

א'- קביעת מקום בלא שולחן אחד לדידן, להמג"א אין זה קביעות וכ"פ בשועה"ר. ולהגר"א הוי קביעות וכ"פ במשנ"ב.

ב'- קביעות רק בתחילת האכילה, להמג"א יש לומר דהוי קביעות, ולהגר"א יש לדון דלא הוי קביעות באופן כזה.

ג'- בעל הבית עם בני ביתו- כתב במשנ"ב דהוא כשבעה"ב מיסב, ויש מקום לומר דלדידן דאין לנו הסיבה, אין היתר זה.

ד'- קביעות בשאר דברים, להבאר היטב אליבא דהמג"א הוא דווקא בשולחן אחד, אך המשנ"ב חלק עליו דאפילו להמג"א א"צ שולחן אחד אלא ישיבה בלבד, וכ"פ בשועה"ר, (ולהרמ"א בשאר דברים כ"א מברך לעצמו).​

​

ונסיים בדברי אגדה שאמר מרן החתם סופר זיע"א בהספד על רבו הנשר הגדול מהר"נ אדלר זצוק"ל, 'כי כל זמן שהיתה שפעת ברכת ה' רבה על עם ה', לא היה מיקרי קביעות כי אם בהסיבה על המטה, כדרך שהמלכים אוכלים. ומאז הלכנו קדורנית אמרינן ישיבה דידן כהסיבה לדידהו, וכן כל שהשפע מתמעט בעוונותינו הרבים, יגרע כבוד ההסיבה. על כן במות רב הבינו תלמידיו כי ירד קללה לעולם, ונשתלחה מארה במזון, כי לא הניח מתלמידיו מי שימלא מקומו, וראוי למעט בכבוד הסיבה, עד שאפילו ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן, יקרא הסיבה'.

ובזה אפשר להבין לשונות האחרונים שכתבו על האי הילכתא דהסיבה 'הלכתא למשיחא', דבקרוב נזכה שיורם קרן ישראל בביאת הגואל, ויחזור כבוד ישראל למקומו, ויושפע שפע רב לישראל, ודרך הקביעות יהיה בהסיבה כבימי קדם, יה"ר שנזכה לזה במהרה, אכי"ר.
​

[א] ואחד מפוסקי זמנינו רצה לפשוט מדברי הפמ"ג לענין עגלה, שהסתפק המג"א אם אפשר להצטרף בישיבה עליה, וכתב הפמ"ג 'ובעומדת עגלה ואמרו, ודאי מוציא', ורצה לפשוט מכאן דדי אם עמדו בתחילת אכילתם, ולא זכיתי להבין דבריו, דמי אמר שהפמ"ג דיבר בעמדו רק בתחילת אכילתם. ומה שכתב 'ואמרו', אין הכונה שעמדו ואמרו ונסעו מיד, דזה בודאי אינו מספיק, וצ"ע.
[ב] וכעי"ז מצינו בביה"ל בענין תנאי בנט"י, סימן קס"ד בד"ה לא מהני, בדרך השני.
[ג] ובאמת יש חילוק כאן בלשונות הראשונים דהרא"ש (שהוא מקור דברי המג"א) כתב 'דבעל הבית שכל בני ביתו נגררין עליו אין צריכין הסיבה כי כולן סומכים עליו', אבל ברבינו יונה (שהוא מקור דברי הגר"א) כתב 'בעה"ב עם בני ביתו אפילו לא הסבו יחד מתחלה מצטרפין אחר האכילה שכל בני הבית נגררין אחר בעה"ב', ודו"ק.
[ד] והיתר 'נאכל כאן' שהביא המחבר, הוא כיון שבשדה אף להמג"א נחשב לקביעות אף בלא שולחן אחד.
[ה] ובערוך השולחן הקשה בהיפך מזה על הטור, למה כתב כאן את היתר בעה"ב עם ב"ב. והוא הבין דלהטור לדידן די גם לבני חבורה בישיבה בלבד, וא"כ אין נפק"מ בין בני חבורה לבעה"ב עם ב"ב.​