בפלוגתת הרש"ש והמנח"ח בחילוק בין מלאכת זורע ואופה
הצעת הסוגיא
כתב הרש"ש דף ע"ג "הן אף כל זמן שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי, מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ, חייב, כמו אופה וצולה דחייב אע"פ שנאפה ונצלה אח"כ מאליו, והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע, כיון דלא נתקיימה מחשבתו, וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכלתין, דאם רודהו קודם שנאפה פטור, וגדולה מזו משמע בתוס' קרבן העדה בירושלמי דפרקין בד"ה כל דבר, דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שותלו אח"כ פטור, וזה וודאי לא נראה כלל, דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה, משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי, והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהא אלא בחול, וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת, ומזה נראה לי דכן האופה בשבת עם חשיכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעוד יום."ובמנח"ח מצווה רח"צ כתב "דכל מלאכות שבת אינו חייב על מלאכה אלא על הגמר המלאכה, כגון אופה, דאם הדביק פת בתנור ואחר זמן רדה מן התנור ולא נאפה אינו חייב, ואם נאפה חייב אף שבשעת האפיה לא עשה מעשה, כיון דעשה מעשה בתחילה ועל ידי המעשה נעבדה המלאכה חייב, ועל מלאכה בלא עשיה אינו חייב ואם הדביק פת בער"ש אינו חייב אף שנאפה בשבת, וכן איפכא אם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ולא נאפית כלל מבעו"י רק משחשכה במוצ"ש פטור, כמו אם לקח מהתנור קודם שנאפית, א"כ בוודאי אם נאפית בחול ג"כ הדין כן, כי בחול אינו איסור כלל, הכלל דחייב על העשיה והמלאכה כאחד אם נעשה בשבת, ואם אחד מהם נעשה בחול אינו חייב.
והנה זורע הוי אב מלאכה, והיה מקום לומר כיון דאיתא בפסחים דקודם השרשה הוי כמונח בכדא, אפשר שגם לענין שבת אינו עובר על הזריעה רק אם נשרש בקרקע, כמו אופה שאינו חייב רק אם נאפה, ואם תכף לאחר שזרע נטל הזרע ולא הניח לשרש אפשר דאינו חייב, אך זה אינו, דא"כ הזורע לעולם לא חייב דקיי"ל דלקליטה בעי ל' יום.
ע"כ יש חילוק, דבשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה ובישול, אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור, אבל לשון זריעה חל תכף כשמנפץ הזרע על גבי קרקע הוי זורע, ואף דהוי כמונח בדיקולי מ"מ שייך בו לשון זריעה אף קודם שנקלט, א"כ לפי"ז אם ליקט מן הארץ תכף אחר הזריעה בוודאי חייב דהרי נגמרה מלאכתו בזריעה לחוד, וע"ז חייבה תורה, והוי כמו כותב ומוחק תיכף, ואפי' כותב ע"מ למחוק תכיף דחייב, הכא נמי הכא" עכ"ל.
יסוד המחלוקת
נמצא דנח' הרש"ש והמנח"ח בתרתי, יסוד מחלקותם היא האם שייך להתחייב בזורע גם בלא השרשה, דבאופה א"א להתחייב בלא אפיה כמבואר בסוגיא דרדית הפת, ומאחר שהבין הרש"ש שא"א להתחייב בזורע בלא השרשה, הסיק דכמו שבזורע חייבים אף שהשרשה היא אחר השבת ה"ה באופה יהיו חייבים אף שהאפיה היתה אחר שבת.אולם המנח"ח הבין שחלוק זורע מאופה בהנ"ל, ואף שבאופה לא שייך להתחייב בלא האפיה, א"כ אין לו את ההכרח הזה, וע"כ יכול לסבור שאם האפיה במצו"ש א"א להתחייב עליה, דומיא דרדה הפת דמה לי הוציא הפת מהתנור ומה לי הוציא את השבת מהפת.
קו' על שי' המנח"ח
והנה דברי המנח"ח צ"ב, דמאי שנא זורע מאופה ומדוע לא נימא כמו דבזורע שייך להתחייב על הנחת הזרעים בקרקע, ה"ה באופה שייך להתחייב על הנחת הפת בתנור.ועו"ק דבשלמא לרש"ש א"ש מה דמשקה הרי הוא תולדת זורע, שהרי מה שנאסר בזורע הוא ההצמחה של הגרעין, ושמשקה מצמיח את האילן, אולם למנח"ח שהאיסור בזורע הוא הנחת הזרעים בקרקע, א"כ מה השיכות של המשקה לזורע דהוא נהיה תולדתו.
בשבת נאסרו רק מלאכות של יצירה
והנה זה וודאי מוכח דבשבת לא נאסרו כל המלאכות, אלא רק מלאכות שיש להם תוצאה חשובה שיש כאן ע"י המלאכה יצירה חדשה, וזה וודאי לא היה לתורה פגם במה שיש יצירה חדשה שנוצרה בשבת, דאילולי היה היצירה נוצרת מעצמה או שהיצירה נעשתה מחמת פעולה ביום ו' וודאי מותרת ורצויה, אולם התורה מעונינת בשביתת האדם מפעולת היוצרות יצירה חדשה, שפעולות אלו הם מעין מעשה בראשית שיצר הקב"ה ושבת בהם בשביעי.ולפי"ז מובן היטב סברת הרש"ש, שאף אי התוצאה קורת במוצ"ש מ"מ כיון שעשה פעולה כזו שיש בה יצירה וודאי פעולה זו אסורה בשבת, ורק ברדה הפת מהתנור כיון שהפעולה לא הביאה תוצאה א"כ נודע שאין כאן פעולה המביאה תוצאה וע"כ פטור עליה.
אלא שהמנח"ח הוקשה לו שהרי כיון שהכניס את הפת מבחינתו עשה פעולה שמביאה יצירה, אלא שאח"כ חידש פעולה המבטלת את היצירה א"כ אמאי פטור, ומוכח שמלבד התוצאה צריך פעולה חשובה היוצרת בשבת, ובהמשך יבואר עוד, וע"כ אם יצאה שבת אין כאן פעולה היוצרת בשבת.
סברת המנח"ח שבזורע היצירה מסתיימת בהנחה בקרקע ובאופה לא
אלא דס"ל שבזורע מה שהזרעים מונחים בקרקע הרי כאן יצירה חדשה, שכעת הכל מוכן לצמיחה, וזה היסוד של זורע הכנת האפשרות לצמיחה, וזה כבר קורה בהנחת הזרע אף לפני קליטתו, וע"כ משקה הוי תולדת זורע שמכין את האפשרויות לצמיחת האילן.אלא דעדין יש להבין אמאי באופה אין חשוב יצירה חדשה מה שמכין את הפת לאפיה במה שמכניסו לתנור, ובאמת יש ללמוד כן ממה שנקרא המכניס הפת לתנור אופה, ומי שזורע לא נקרא יוצר פרי או אילן אלא זורע, אף ששניהם מוסרים את הדבר לכוחות אחרים.
ונראה שהמובן בזה הוא משום שכיון שתהליך האפיה הוא קצר, א"כ כבר בתחילת ההכנה אנו רואים את הסוף, וא"כ אין כאן יצירה חשובה להחשיבה בפני עצמה אלא היא חלק מהשלבים להביא יצירה של הפת, אולם בזריעה כיון שהוא תהליך יותר ארוך, א"כ הזריעה הוא דבר חשוב בפנ"ע להחשיבו ליצירה חדשה.
[ולפי"ז יצא הלכתא למשיחא שיהיו זורעים וקוצרים ביום אחד אף המנח"ח יודה לרש"ש שהמוציא את הזרע קודם ההשרשה יפטר.]
להמנח"ח האיסור בשבת הוא להיות יוצר ולהרש"ש לעשות פעולת יצירה
אלא שעדין יקשה להמנח"ח אמאי כתב שאם יזרע בהעלם ויודע לו וישכח ויקלט יהא חייב ב' חטאות הא האיסור הוא פעולת הזריעה, אלא שיש לה ב' יצירות שהם הסיבות לאסור הפעולה, אולם מה שנאסר הוא הפעולה, ואולי ס"ל שאין האיסור הוא הפעולה, אלא האיסור הוא להיות יוצר, וכיון שיצר כאן ב' יצירות מ"מ היה פעמיים יוצר, והשתא א"ש מה דצריך שהיצירה גם תהא בשבת, דאפשר דבלא"ה ל"ח יוצר אלא רק פועל.אמנם להרש"ש אין מקום לומר שחייבו הוא משום יוצר, דא"כ אמאי שנוצר הדבר במוצ"ש לא יפטר שאין כאן יצירה בשבת, וע"כ דהרש"ש ס"ל שהחיוב הוא משום מעשה יצירה, וע"כ חייב שהמעשה יצירה הוא בשבת, אולם אם הוציא את הפת ליכא מעשה יצירה שיצרתו לא יצרה כלום ל"ח מעשה יצירה.
ובאמת ראוי להבין טפי ברש"ש, שהרי מבחינת המעשה שלו הוא מעשה יצירה מושלם, ומה אכפ"ל שבסוף לא נוצר כי אח"כ חידש מעשה לבטל את יצירתו, ובשלמא בנזקין אם עשה מעשה נזק ובסוף לא הזיק וודאי א"א לחייבו דהתם החיוב הוא על התוצאה שיש כאן נזק ולא על המעשה, רק המעשה הוא סיבת החיוב שמזה היה עליו להימנע, אולם החיוב הוא על התוצאה וזה שעת החיוב, אולם בשבת וודאי אין החוב הוא על התוצאה שיש כאן יצירה, אלא החיוב הוא על המעשה, ורק היצירה הוא הגבלה בעשיה שלא על כל עשיה אני מחייב אלא רק על עשיה יוצרת, אולם אם עשייתו היתה עשיה יוצרת ורק אחר כך חידש פעולה לבטל יצירתו אמאי פטור.
ובר"ת בספר הישר כתב דהוא תלוי בברירה, דכמו מי שקידש איזו שתצא בפתח תחילה הקידושין תלויים בברירה, ה"ה במעשה יצירה המעשה הזה תלוי אם יביא יצירה בסוף מיקרי מעשה יצירה, ואם לא יביא לא מיקרי מעשה יצירה.
אולם היה מקום לומר ששבת דבעי מלאכת מחשבת, מה שאסרה תורה היא מעשה שמוציא לפועל תוכנית, ואם המעשה לא הוציא לפועל שום תוכנית, א"כ חסר במחשבת, ולא זה היצירה שאסרה תורה, וע"כ חיובא דהמעשה מתלי תלי אי יצא לפועל התוכנית א"כ הוי בכלל המלאכה שאסרה תורה, ואי לא לא.
