חנ"נ במשהו - מוקדש ללומדי דף היומי בעיון

חולין דף ק.
דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אוקי רב אמורא עליה ודרש, כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהוא מינה.

פלוגתת התוס' והרמב"ן אי איסור משהו עושה חנ"נ​

והק' תוס' למה בעי שהחתיכה תתן טעם הלא אוסרת מדין מין במינו במשהו וא"כ סגי שתתערב במשהו עם החתיכה, ור"ת הוציא מכאן דמשהו לא עושה חנ"נ, ואותו משהו לא אוסר דמשהו איסור בלוע לא חשוב כדי לאסור, וצ"ב אמאי משהו לא עושה חנ"נ, ולפו"ר משום איסור משהו אינו חשוב כדי לעשות חנ"נ, וצ"ב דעד כמה שאוסר את החתיכה אמאי לא תאסור החתיכה עצמה שאר החתיכות.

והרמב"ן פליג וס"ל שמשהו כן עושה חנ"נ, ומה דנקט בגמ' בנותן טעם לאו דוקא, אלא בהכי מירי התם כיון שלא בשלו בס', וצ"ב במאי פליג על ר"ת הא הוא גופיה ס"ל שאין משהו חשוב לאסור כשהוא בלוע, וא"כ אמאי משהו חשוב לעשות חנ"נ.

שי' רבינו אפרים שיש חנ"נ רק בב"ח​

ורבינו אפרים הוכיח מכח קו' זו דבאמת אין הנאסר אוסר בחנ"נ, אלא רק האוסר, וע"כ במשהו לא יאסור דאין משהו בלוע חשוב לאסור, ורק אם נתן טעם אוסר, וע"כ אי ביטל את האיסור כבר החתיכה לא תאסור, וא"צ ס' כנגד כל החתיכה אלא סגי בס' כנגד האיסור שבה, חוץ מבב"ח שבעי ס' כנגד כל החתיכה משום שהכל נהיה גוף אחד של איסור, וא"כ בעי ס' כנגד כולה.

ביאור שי' רבינו אפרים בדינא דחנ"נ ע"פ שיטתו בדינא דסלק​

ולפו"ר נראה שלרבינו אפרים אין חנ"נ בשאר איסורים כלל, וצ"ב לשון הגמ' חתיכה עצמה נעשית נבלה, דאין כאן כל נבלה חדשה אלא מה שהיה אסור כבר מקודם אוסר שאר חתיכות.

ואפשר לישב, דהנה הק' רבינו אפרים דלשיטתו מה התי' של רבא על קושית הגמ' למה שהנבלה תאסור חתיכה אחרת לאסור חתיכות אחרות, שהנבלה עצמה תאסור חתיכות אחרות, ובשלמא לתי' אביי א"ש שמירי בקדם וסילקו, אלא צ"ב מה תי' רבא שלא אמרינן סלק, ואמאי לא נימא סלק, ובשלמא לר"ת שמשערים כנגד כל החתיכה א"א לומר סלק היכא שגדל כמות האיסור ואין ס' ברוטב כנגד כל האיסור, אולם לרבינו אפרים שלא צריך ס' אלא כנגד האיסור קשה אמאי לא נימא סלק, ותי' רבינו אפרים שכיון שהוא מעורב עם מינו אין המינו של ההיתר יכול לבטלו, ואפשר שהביאור בזה דכיון דהוא מעורב עם החתיכה א"א להתיחס איליו כבפנ"ע ולבטלו אלא קודם צריך לבטל את מה שהוא מעורב בו, ואח"כ יהא אפשר לבטל אותו דאין הוא מעורב עם הרוטב אלא מעורב עם החתיכה, וע"כ כיון שהוא התערב במינו ואין האינו מינו יכול לבטל את מה שהוא מעורב בו אינו מתבטל, ולפי"ז אפשר שע"כ נקרא נבלה כיון שלעולם לית ליה היתר אפי' ע"י סלק, ודינא דחתיכה עצמה נעשית נבלה אינה משום שאוסרת חתיכות אחרות, אלא משום שהיא עצמה אין לה היתר לעולם, ודוחק.

אלא דיש לדחות ביאור זה, דהרשב"א בחידושים אחר שהביא את שיטת רבינו אפרים שחתיכה עצמה אסורה לעולם שיכא בכל האיסורים, כתב בכל האיסורים לא אשכחן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב, ובנבלה שנתנה טעם בחתיכה מפני שהוא מינה, וצ"ב דהא לשיטת רבינו אפרים גם בכה"ג לא אמרינן חנ"נ, אלא האיסור עצמו אוסר את שאר החתיכות מפני שהוא מינה, ואין לומר שקאי על איסור החתיכה בעצמה, דהא שיכא בכל האיסורים.

סתירה בדברי הרשב"א בשי' רבינו אפרים​

הרשב"א הביא עוד בשי' רבינו אפרים שאין החתיכה יוצאת מידי איסורה לעולם ואפי' אי יסחט האיסור. ולכאו' הטעם הוא דתמיד נשאר משהו בתוך החתיכה ובשלמא במין במינו א"ש, דכ"ז שנשאר משהו א"כ לעולם ממשיך לאסור, אולם במין בשאינו מינו אמאי החתיכה אסורה והרי אינו נותן טעם, ובאמת הוא סתירה בדברי הרשב"א, שבתורת הבית הארוך כתב הרשב"א הלכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה טעם איסור ויש בה טעם איסור, משמע מדבריו דאסור רק כ"ז שיש בה עדין טעם איסור, ובתורת הבית הקצר כתב אין החתיכה בעצמה חוזרת להתירה לפי שאין האיסור נפלט לגמרי מהחתיכה, משמע שרק משום שנשאר משהו, ואפי' ליכא טעם אוסר, וכן הק' בפמ"ג וכתב שנקטינן להלכה כהקצר.

ויל"ע אי יש קשר בין ב' הדינים של רבינו אפרים בסוגיא, שאין חנ"נ בשאר איסורים, ושאין האיסור ניתר לעולם.

ביאור חדש בשי' רבינו אפרים​

ונראה לישב, דרבינו אפרים ס"ל שגם בשאר איסורים יש חנ"נ, אלא דאיסור משהו אינו יכול לאסור כשאינו בעין, דכיון שאינו חשוב שהוא בלוע לאסור אחרים, אולם כיון שאיכא חנ"נ, אין אני רואה את המשהו בלוע באיסור ואינו בעין, אלא אדרבא בכל החתיכה אני רואה את המשהו וחשיב בעין, והביאור בזה כיון שהאיסור התאחד עם החתיכה עד רמה כזו שהיה נותן בה טעם אם היה באינו מינו, אינו חשוב בלוע בחתיכה אלא כל החתיכה מיצגת אותו, והרי הוא חשיב בעין בחתיכה, וע"כ גם המשהו אוסר, וזהו הביאור שחתיכה עצמה נעשית נבלה, דהיום אנו רואים בכל החתיכה את הנבלה ויש בכח המשהו לאסור חתיכות אחרות .

ונראה שגם ר"ת לא נחלק בהא, אלא נחלק דס"ל שאחר שהמשהו התאחד עם החתיכה בנותן טעם, לא רק שחשיב בעין, אלא גם החתיכה עצמה אסורה ויכול לאסור את החתיכות האחרות, אולם רבינו אפרים ס"ל שאין ההיתר נאסר כלל בעצמו, אלא אסור מחמת שמעורב בו איסור וע"כ א"צ ס' כנגד כולו.

והרמב"ן ס"ל דאף דמשהו כשהוא בלוע אין לו כח לאסור אחרות, מ"מ כל שהוא מעורב עם היתר והוא אסרו מחמת ספק תמיד אנו רואים את האיסור הבלוע כמו שהוא בעין, וע"כ אוסר חתיכות אחרות.

מישב לפי"ז אמאי לא אמרינן סלק​

והשתא א"ש ביאור הרבינו אפרים אליבא דרבא, דהחידוש הוא דא"א לומר סלק מפני שהוא מעורב עמו, דכיון שכל מה שאוסר את הרוטב הוא המשהו וכל קיום המשהו הוא ע"י החתיכה, וע"כ א"א להתעלם מהחתיכה ולומר שסלק את מינו כמי שאינו ואינו מינו רבה עליו ומבטלו.

וא"ש הא דכתב הרשב"א דלא שייך דינא דחנ"נ אלא בבשר בחלב ובנבילה שנתנה טעם בחתיכה לאסור חתיכות אחרות, דגם כהאי גוונא בעי לדינא דחנ"נ, אלא שבב"ח שגם הבשר וגם החלב הם איסור בעי ס' כנגד כל החתיכה, ובשאר איסורים שהחתיכה היא היתר סגי לבטל את האיסור, אולם לאסור מינו בעי לדינא דחנ"נ דאל"ה לא יאסור דהוא משהו בלוע.

ומבואר אמאי החתיכה תישאר לעולם באיסורה​

והשתא אפש"ל שמה שהכריח את הרבינו אפרים לדון שהחתיכה תשאר לעולם אסורה, דלשיטתו קשה דהא תינח אי בתחילה נתנה טעם בחתיכה, אולם כמתבשלת עם עוד חתיכות כבר ליכא נתינת טעם בחתיכה, ואמאי היום המשהו אוסר חתיכות אחרות והוא חוזר להיות משהו בלוע שאינו אוסר, דליכא היום כלל נתינת טעם, וע"כ שאין החתיכה חוזרת להתירה ותמיד הוי נבלה, והביאור בזה כיון שמקודם נתנה בה טעם היה איחוד בין האיסור להיתר, אף שהיום אין כאן נתינת טעם מ"מ הוא אין כאן תערובת חדשה שתתן הגדרה חדשה, וכיון שנשאר משהו איסור בתוך החתיכה היום כל החתיכה מיצגת את האיסור, והוי האיסור בעין ויכול לאסור חתיכות אחרות.

ולפי"ז יוצא שכל הדין שהחתיכה נשארת באיסורה הוא רק כשהיה חנ"נ, אולם אי נאסר רק מחמת משהו בלא נתינת טעם אין החתיכה נשארת באיסורה כלל אלא יכולה לחזור להתירה לגבי שלא תאסור חתיכות אחרות.

לפי"ז מיושב סתירת דברי הרשב"א בתוה"ב​

והשתא אפשר שאין כלל סתירה ברשב"א בין התורת הבית הארוך לתורת הבית הקצר, דגם בארוך מסכים דאפי' נשאר משהו החתיכה אסורה, אולם כתב אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה טעם איסור ויש בה טעם איסור, הינו יש בה טעם איסור בשעת התערובת, דאי לא היה בה טעם איסור היתה חוזרת להתירה.