בדין הגעת זמן ובביאור הספיקות
א
הנה בראשית הסוגיא יל''ע בעיקר גדר חיוב המזונות קודם הנישואין ובדברי רבותינו מצינו בזה ב' חקירות [עיין בדברי הברכ''ש ובחידושי הגר''ר ועיין באו''ש פ''י מאישות] חדא, אם החיוב הכא הוא כאותו חיוב דאישות אע''פ שעוד לא הגיע זמן הנישואין או דהוא חיוב חדש ועוד יש לחקור אם הוא חיוב מדינא או קנס בעלמא[משום דלכה''פ יתן לה מזונות או קנס בשביל שימהר לכונסה כמש''כ האו''ש], ועיין ברבותינו שתלו הדברים בלשונות הגמ' והדברים רחוקים.
ובעיקר החקירה דלעיל אם הוא חיוב האישות או חיוב חדש בפ''ע מצינו כמה הוכחות להכריע דהוא אותו גדר חיוב ממש:
א)ע''ד הברייתא בסוגיין דחייב במזונות אף קודם הנישואין בהגעת זמן ביאר רש''י וז''ל ''שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב"ד כדלקמן בפרק נערה'' ומפורש להדיא בדבריו דהוא אותו גדר החיוב.
ב)עיין בברכ''ש שהוכיח ממה דמבואר בראשונים בריש המדיר דהנה מבואר בגמ' שם שיכול להדירה בעודה ארוסה ותמהו שם הראשונים מ''ש מנשואה דאלמוה רבנן לשעבודיה וביארו בכמה אופנים ואם הייה כאן חיוב אחר אפשר דלחיוב זה לא אלמוהו רבנן אלא רק לעיקר חיוב האישות וממה שהראשונים הוצרכו לדון באופנים אחרים מבואר לכאורה דהוא אותו גדר חיוב,ועיין.
והנה נחלקו הראשונים אם יש לבעל מעש''י קודם הנישואין ובריטב''א לקמן[נ''ז ע''א] כתב וז''ל ''פירוש שחייב במזונותיה וה"ה בכסותה ופרנסתה כאלו נכנסה לחופה והוא גם כן זוכה במציאתה ובמעשה ידיה''.
ומפורש בדבריו דיש כאן אותו חיוב דאישות הרגיל וכאילו נכנסה לחופה ומחמת כן יש לו מעש''י דהוא כנגד חיוב המזונות.
אמנם הרא''ה[ק''ז ] כתב דאין לו מעש''י. ויש שרצו לדון דבזה גופא נחלקו הראשונים דלריטב''א הוא אותו גדר חיוב ממש ולרא''ה הוא חיוב חדש וכנגדו לא מצינו שתקנו חכמים מעש''י.
אמנם עיין ברא''ש[יבמות מ''א] שנקט להלכה כהרא''ה דאין לו מעש''י אך ביאר הדבר דהכא לא תקינו ליה רבנן כיון דכל הטעם הוא משום איבה והכא ל''ש טעם זה כיון דאינם נשואים, וא''כ יתכן דזהו הביאור אף בדברי הרא''ה ולכו''ע אין כאן חיוב נוסף אלא אותו חיוב דאישות ממש.
ב
אמנם עדיין יש לחקור אם אותו מחייב דאישות או מחייב דקנס דיתכן דלמרות שעיקר חיובו כעת הוא חיוב המזונות דאישות מ''מ יל''ע אם יש כאן את אותו סיבת החיוב דאישות אף שעדיין לא נשאו או דעיקר החיוב הוא מחמת דרבנן חיבוהו ומ''מ גדר החיוב הוא דכבר יתחיל בו חיובי האישות מחמת דכיון שאינו נושאה לכה''פ כבר ישא אותה לענין חיוב המזונות [או כהאו''ש דהוא קנס בשביל שיישאה].
אמנם יש להוכיח בכמה פנים דגדר המחייב הוא כאותו מחייב דאישות ממש[ולקמן ית' גדר הדברים בעז''ה] ואין שייך לכאורה לומר דיש כאן מחייב חדש דרבנן חיבוהו בזה.
חדא, הנה הגמרא דנה לחייבו אף באונס ואם הוא חיוב מחודש מדרבנן שום שאינו נושאה צ'''ע רב לומר שיחיבוהו אף באונס.
עוד צל''ע במה שחילקו התוס' בין יבמה לארוסה כיון דסו''ס יש לנו לחייבו מחמת דהוא מעכבה וא''כ צ''ע מ''ש כמה היא אגידא גביה עד כמה דאין מחייב המזונות מחמת הנישואין אלא מחמת מה דהוא מעכבה וברמת העיכוב שלו אין הבדל כלל לכאורה. וצ''ע.
עוד מצינו דשיטת רש''י לקמן[ק''ז ע''ב] דעמד בדין וברח חייב משום קנס ובחלה פטור ומבואר לכאורה בדבריו דחייב משום קנס, אמנם יל''פ שפיר דס''ל לרש''י דהמחייב הוא משום האישות אך בברח דאז יש כאן הפקעה דאינו עומד לאישות אז הוא חייב משום קנס. [ובחלה יהא פטור דאז לא קנסוהו ומשום האישות הרי יש כאן הפקעה אך בארוסה דיותר אגידא ביה יש לפרש דהתם אין הפקעה במה שהוא חלה, ואדרבה מגוף החילוק משמע דס''ל לרש''י דאין המחייב משום קנס דא''כ גם בארוסה לא נחייבו,וכמשנ''ת].
אמנם הנה התוס' ביבמות [מ''א ע''ב] כתבו בביאור עיקר דיני היבמה דאף דבחלה [דלא כרש''י] ובברח יהא חייב מ''מ בעיכוב מועט קודם שנשאה לא יתחייב מזונות ביבמה וביארו בזה וז''ל ''ודוקא ברח תקנו לה מזונות משלו אבל לא ברח לא משום דלא שכיח שיאחר מליבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה דמשום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות''[ועיין שם בריש התוס' דה''ה בחלה דיהא חייב].
ומבואר בדברי התוס' דאף דבחלה וברח חייב מ''מ קודם שנשאה לא תקנו לה משום ההפסד המועט. והנה בעיקר הדברים צ''ע דמצד מה דהבעל אשם גם בחלה גרם לה הפסד מועט [וכמבואר בתוס' שם דאיירי בחלה לאחר שעמד בדין וסו''ס יש עליו תביעה שעכבה] ומבואר בזה לכאורה דעיקר התקנה היא בשביל האשה דעלינו לדאוג לחסרונה ואם החיסרון הוא מרובה סו''ס יש לתלות בבעל שלא נשאה אך אם החיסרון מועט לא חייבנו הבעל משום זה.
אמנם בעיקר הדברים לכאורה צ''ע רב מ''ש מארוסה דאז מחייבינן לה גם משום הפסד מועט.
והנראה לכאורה דבארוסה יש כאן את עיקר המחייב דאישות אך ביבמה יש כאן רק מחייב משום קנס לבעל לדאוג לכה''פ לחסרון האשה ולכן ביבמה אין לחייבו משום הפסד מועט. [ולפי''ז מבואר דלא כהאו''ש דגדר הקנס הוא בשביל שישאנה אלא משום דמוטל עליו לכה'''פ לפרנסה, ודו''ק].
ובביאור החילוק ביניהם יל''פ דכיון דיבמה פחות אגידא גביה הוא סיבה דלא יהא כאן המחייב דאישות ויהא כאן רק המחייב דקנס, וביאור ענין ''אגידא גביה'' ית' להלן בעז''ה.
ואמנם אף דחילוק זה מוכרח יל''ע דבתחילת דבריהם שם הקשו מהכא דמיבעיא ליה לגמ' בחלה וחילקו דביבמה איירי לאחר הדין, והנה לכאורה מבואר בתוס' דאם הגמ' הייתה פושטת דבחלה חייב לא הייה מוקשה להם מה דחייב ביבמה ואם הכא הגדר הוא קנס והתם משום מחייב דאישות א''כ אין לתלות הדברים כלל ואף אם בארוסה יתחייב יש לנו לפוטרו ביבמה, ואולי התוס' הביאו דברי הגמ' לרווחא דמילתא, וצע''ג.
עכ''פ עלה בידינו להדיא מכל הראיות דלעיל דגדר החיוב בארוסה בהגעת זמן אינו דין מחודש שהטילו עליו חכמים אלא מעיקר חיובי האישות [וביבמה לתוס' הוא משום קנס ובדעת רש''י יל'''ע.].
ויש שרצו לדון דגדר החיוב משום דיש כאן עיסקא ביניהם ועליו לקיימה לכה''פ בחלק המזונות ולכן אף בחלה יהא פטור אמנם ז''א דא''כ אין סברא כלל לחייבו אף בחלה היא דסו''ס אין כאן עיסקא ביניהם דאף היא אינה מעמידה את חלקה, ופשוט.
ע''כ מוכרח לכאורה דכבר יש כאן את חיובי האישות אמנם צ''ע בתוכן הענין וגם צ''ע ביאור הספיקות לפי''ז.
ג
וביאור ענין זה דהוא מחוייב מעיקר דיני האישות נראה לבאר דמה שהוא מחוייב במזונות אינו מחמת קנין האישות אלא מעצם מצב האישות, דמצב זה של הקשר ביניהם הוא המחייבו במזונות[ולקמן ית' הענין ביתר הרחבה מדוע מצב האישות הוא סבה לחייבו].
ולפי''ז יש לדון דאף בכה''ג דהם עומדים להינשא יש כאן את במידה מסויימת את מצב האישות [דהוא הקשר ביניהם ומה שהיא עומדת תחתיו] מעצם הענין דהם עומדים להינשא ולכן הוא סיבה לחייבו אף קודם הנישואין. ואמנם כ''ז הוא בארוסה[או לכה''פ יותר שייך בארוסה] דהקשר ביניהם הוא מחמת הסכמתם אז שייך לומר דאף קודם קנין האישות יש כאן את מצב האישות משא''כ ביבמה דאין הקשר הכא מחמת הסכמתם אלא משום דין היבום חסר כאן במצב הקשר ביניהם כל עוד שלא נישאו בפועל וזהו מש''כ התוס' דהיבמה איננה ''אגידא גביה'', ודו''ק.
וכ''ז הוא לכאורה הוא סוגיא מפורשת בנדרים ע''ב: דדנו שם בגמ' דלר''א בהגיע זמן יהא מפר נדריה ולהו''א בגמ' שם הוא עצמו הסיבה מחמת מה שהגיע זמנו ולכן יוכל להפר נדריה, וענין ההפרה הוא מזכויות הבעל באשתו [כמבואר בכל הסוגיות התם ונת' בהרחבה במש''כ ע''פ ''נערה המאורסה'' סי' א' ,יעוי''ש.] ויש לפרש דברי הגמ' התם דגם זכות ההפרה הוא משום מצב הנישואין[והוא גם מוכרח מגדרי הפרה דיהא תליא במצב האישות].
אמנם יעוי''ש בהרחבה בדברי הראשונים ולחלק מהראשונים הוא מסברא אחרת[עי''ש ברמב''ן ובר''ן ועוד יל''ד דאחרי דכבר חייב מזונות ודאי יהא כאן מצב האישות אך ללא חיוב המזונות לא יהא כאן מצב זה וא''כ רק לאחר שחיבנוהו מזונות מסיבה אחרת אז יהא כאן מצב האישות. אמנם אין מדברי הראשונים שלא ביארו כך הסוגיא הוכחה כנגד הדברים דיתכן דלדין הפרה בעי' מצב אישות יותר אלים משא''כ כלפי המזונות, ודו''ק.].
עןד הוכחה לגדר הנ''ל מבואר בהדיא מדברי הרשב''א בקידושין ה ע''ב, דבגמ' שם מובא דינא דעולא דמדין תורה אוכלת בתרומה מהאירוסין דהיא קנין כספו ומדרבנן אוכלת לאחר י''ב חודש, וכתב שם הרשב''א וז''ל ''ק"ל אמאי שביק מתני' דקתני בפרק אף על פי הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ונסיב לי' מימרא דעולא, וי"ל דהא דעולא עדיפא לה דהא קאמר בהדיא דמדאורייתא בשעת ארוסין קא אכלה וא"צ להמתין כלל דאלמא כספא מאכילה בתרומה ואף על פי שלא הגיע זמנה ואין הבעל חייב במזונותיה דאלו למתני' שאינה אוכלת עד שיגיע זמנה איכא למימר שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה והואיל והבעל חייב במזונותיה כענין שאמרו בנדרים פ' נערה המאורסה (ע"ג ב') דתנן התם בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואמרינן עלה בגמרא ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד הלכך הא דעולא עדיפא ליה, כנ"ל.'' ומבואר להדיא בדברי הרשב''א דלולי דינא דעולא דמדאורייתא אוכלת מהאירוסין אמינא דמדאורייתא אוכלת בהגעת זמנה ומבואר להדיא בדברי הרשב''א כלפי אכילת התרומה דהגעת זמן הווה סיבה לאכילת תרומה וביאור הדברים הוא כנ''ל.
ד
והנה נסתפקה הגמ' בסוגיין בדיני האונס ויל''ע לפי מה שנתבאר עד השתא בביאור דין הגעת זמן בביאור ספיקות הגמ', וסדר הספיקות כך הוא:
''ועכשיו ששנינו שקדו אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות.
ואיכא דבעי לה מיבעיא חלה הוא מהו התם טעמא מאי משום דאניס והכא נמי הא אניס, או דלמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא לא.
ואם תמצי לומר חלה הוא מעלה לה מזונות, חלתה היא מהו מצי אמר לה אנא הא קאימנא, או דלמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו.
ואם תמצי לומר אמרה ליה נסתחפה שדהו פירסה נדה מהו בשעת ווסתה לא תיבעי לך דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כי תיבעי לך שלא בשעת ווסתה מאי כיון דלא בשעת ווסתה הויא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו כשעת ווסתה דמי.''
ויל''ע בביאור הצדדים והנה לל''ק בכל אונס הוא נפטר מחיוב המזונות ויל''ע בתוכן הענין דלכאורה בשלמא אם נימא דיש כאן חיוב מדרבנן משום דלא קנסה א''ש מדוע יפטר אמנם לפי''ז אין מובן כלל הצד בל'''ב לחייבו.
ועיין באחרונים שדנו דלל''ק באמת חיובו הוא חיוב מחודש מדרבנן ולכן באמת פשיטא ליה לגמ' דיפטר באונס אך לל''ב באמת הוא מעיקר דיני האישות, והדברים רחוקים.
ואולי אפ''ל בביאור הל''ק דהנה נתבאר לעיל דהמצב המחייב במזונות הוא במה שהיא תחתיו ועומדת לו ואף בהגעת זמן עצם מה דהיא מיועדת בפועל לנישואיו הוא סיבה לחייבו במזונות דגם עי''ז היא מוגדרת תחתיו,
ויתכן לדון דכ''מ דהיא מוגדרת תחתיו הוא רק במצב דהם עומדים בפועל לגמרי לנישואין ואין סגי במה שהיא מעמידה עצמה לנישואין אלא דבעינן דמצב זה יעמוד בפועל בצורה מוחלטת, וכל שאינו עומד בפועל ממש א''כ חסר במה שהיא תחתיו ואין כאן סיבה לתביעת המזונות, ויל''ע.
ובביאור הצדדים בל''ב הנה הספק הראשון הוא דדוקא באונס דאניס בתקנתא דרבנן יש לנו לפוטרו ולא בכל אונס,
וביאור הגריעותא בכל אונס יל''פ דכיון דסו''ס הם עומדים לנישואין מה דיש כאן אונס זמני אינו סיבה דלא נראה כאן את המצב שהם עומדים לנישואין והאונס אינו אלא כמניעה זמנית.
ובביאור המעליותא באניס בתקנתא דרבנן יל''פ בב' אופנים, חדא דהווה סברא דהם אמרו והם אמרו וכיון דרבנן חייבוהו במזונות אין סברא שיחייבוהו במקום דהוא אנוס ואינו יכול לנושאה דלא רצו שיפסיד מחמת תקנתם, ועיין באו''ז ח''א הל' נידה סי' שנ''ו דמבואר בדבריו דאף אם יהייה אניס בדין דרבנן אחר יפטר ואף בדין דאינו מדיני זמני הנשואין ומשמע כהצד דהוא סברא בדיני רבנן.
עוד נראה לדון דכיון דהוא דין קבוע בעיקר דיני הנישואין א''כ אי אפ' לומר כלל דחשיב דיש כאן את מצב הנישואין ויש לדון מצב זה כאילו עוד לא הגיע הזמן דכל מה דיש לחייבו באונס רגיל משום דהיחס לזה דהם עומדים לנישואין רק דיש כאן מניעה זמנית אך במקום דהוא מניעה דינית קבועה א''כ היחס למצב זה הוא כעוד לא הגיע זמנו, ועיין.
ושוב מצאתי בדברי השימ''ק מה שפירש בזה ולכאורה כונתו כמשנ''ת וז''ל ''ולי טעם לשבח איכא לחלק דכי אניס בתקנתא דרבנן משום הכי אינו מעלה לה מזונות דהא דתנן הגיע זמן כו' הוה ליה כאלו לא הגיע הזמן כיון דרבנן גופייהו התקינו שלא תנשא ביום א' וגם הוא בעי לכנוס אלא דרבנן קא מעכבי עליה אבל חלה הוא שפיר הגיע זמן אלא שמחמתו בסבת חוליו נתעכב מלכנוס ואיהו מרצונו לא בעי לכנוס עד שיתרפא הילכך יעלה לה מזונות וק"ל.'' ומבואר בדבריו להדיא דחשיב כלא הגיע זמנו, אמנם בביאור הענין כ' השימ''ק דהוא כיון דרבנן גופייהו התקינו ומשמע מדבריו דיותר הווה סברא ד''הם אמרו והם אמרו'' ובכה''ג באמת רבנן קבעו הזמן אח''כ וכבר הרחיבו תקנת הזמן, וצל''ע.
וע''ד משנ''ת בגדר ''אניס בתקנתא דרבנן'' יל''פ מה דמבואר בגמ' דבפירסה נידה בשעת וסתה ל''ש טענת נסתחפה שדיהו והתם ודאי יפטר ונ''ל דגם במצב עיכוב מציאותי קבוע יל''ד דחשיב כעוד לא הגיע זמן הנשואין וביאורו ע''ד הנ''ל, ומה שנסתפקה הגמ' בשלא בשעת וסתה יל''פ דנסתפקה הגמ' האם בכה''ג חשיב גם כמצב קבוע, ודו''ק.
ובביאור הצד ד''נסתחפה שדיהו'' לשיטת רש''י והיינו דסו''ס הוא חייב במזונות ואף שאינו יכול לנושאה יל''פ דפליגא הגמ' על הצד לפוטרו באונסים וס''ל דכל שאינו מצב קבוע כמו באניס בתקנתא או בפירסה נידה כמשנ''ת כיון דסו''ס הם עומדים לנישואין והאונס הוא מניעה זמנית.
ה
אמנם עדיין לא נתבארו כמה חלקים בספק הגמ' א)צל''ע מ''ש מקום שהוא נאנס ממקום שהיא נאנסה וביארה הגמ' דהוא סברא ד''אנא הא קאימנא'' ויל''ע מ''ש כיון דסו''ס יש כאן את מצה הנשואין אף דזה באונס דאל''כ יפטר גם באונס ומ''ש מחמת מי הגיע האונס.
ב)והנה בעיקר הצד ד''נסתחפה שדיהו'' נת' לעיל דברי רש''י דהיינו דסו''ס חל עליו חיוב אמנם בדברי התוס' מבואר דהוא סברא דהאונס קרה מחמתו וגם בזה יל''ע מ''ש מחמת מי הגיע האונס.
ג)בעיקר הצד ד''אניס בתקנתא דרבנן'' נת' לעיל ב' אופנים בזה אמנם ברשב''א כתב ע''ז וז''ל '' או דילמא התם אניס בתקנתא דרבנן. פי' שהתקינו לתקנתה ומשום לתה דידה נתעכב.'' ומבואר בדברי הרשב''א דלא זו בלבד דדנים מחמת מי נגרם האונס אלא אף דנים בסיבה המןקדמת לטובת מי האונס, וכ''ז צ''ע ופירוש כיון דסו''ס יש כאן מחייב דהגעת זמן.
ונראה לפרש בכ''ז דהנה יל''ע בעיקר הסברא מדוע יש לאדם להתחייב במזונות אשתו ע''י הנישואין, ובפשטות הדברים דהוא משום דיש לאדם אחריות לפרנס מי שנמצא תחתיו ובאחריותו.
אמנם נראה דיתכן לפרש דעיקר המחייב בזה הוא משום דהאשה עומדת תחת הבעל לשמשו וע''כ יהייה חייב במזונותיה, ואף בהגעת זמן יל''פ דעומדת לנישואין וזה סיבה לחייבו כעומדת תחתיו דהיא עומדת לשמשו במה שהיא עומדת לנישואיו והוא צורה מסויימת של תשלום לאשה.
ולפי''ז יל''פ דבאונס הסיבה לפוטרו אינה משום שאין כאן עמידה תחתיו בכה''ג, אלא משום דבכה''ג ל'''ח מספיק סיבה לחייבו דאין כאן צורה של שימוש הבעל בכה''ג דהוא אנוס.
וחילקה הגמ' בזה בין מקרה שהוא אנוס למקרה דהיא אנוסה, דבמקרה שהוא האנוס יש יותר סיבה לחייבו כיון דהאשה עומדת מצידה לשמשו ורק הוא המעכב וזה עצמו סיבה לחייבו מה דהיא מצידה עומדת לשמשו אף דבפועל היא אינה עומדת לנישואיו מכ''מ דנה הגמ' לחייבו על עצם זה דהיא עומדת לנישואיו.
ועוד דנה הגמ' האם יכולה לטעון לו נסתחפה שדיהו ולשיטת תוס' היינו דכיון דיתכן דהדבר נגרם אף בעטיו א''כ סו''ס עליו להתחייב במזונותיה כיון דסו''ס היא עומדת לנישואיו.
ובדברי הרשב''א נתחדש דאף אם סו''ס העיכוב הוא לטובתה יש כאן סיבה לפוטרו מחמת כן, ויל''ע בכ''ז.
ו
ב' הוספות- מהדו''ב
א)בעיקר דברי הרשב''א דנתבארו לעיל בסברת ''אניס בתקנתא דרבנן'' יל''ע דלפי''ז יתכן דכ''ז הוא דווקא בימי ראשון עד רביעי אך בימי חמישי ושישי דאז כל התקנה אינה לטובתה אזי יהא חייב במזונותיה כיון דסו''ס הוא אינה לטובתה וזה צ''ע לומר כן [אמנם עיין במהרש''א שרצה לדון כן, וצ''ע. וגם עיקר דבריו שם צע''ג.].
וע''ע בירושלמי פ''ה ה''ג דנקט דבחלה הוא חייב במזונותיה כיון דהעיכוב מחמתו, ומאידך מפורש שם דביום ג' וה' נעשה כמי שחבשוהו סופרים ופטור הרי לקמן דאף דהירושלמי ס''ל כהל''ב דבאונס שלו יתחייב ורק באונס שלה יפטר, וא''כ צ''ל דבתקנה חשיב אונס שלה ואע''פ כן מבואר דאף ביום ה' פטור אף דבכה''ג אין דה משום תקנת שקדו.
ושמעתי לבאר בדברי הרשב''א מהגר''ד מילר שליט''א דזה הייה פשיט''ל לרשב''א דקודם יום ב' חשיב כלא הגיע זמנו וכמשנ''ת לעיל אלא דברשב''א קאי בשיטתו לקמן דגם בזמן הגמ' יכול להכין האוכל לפני''ז ולשאתה ביום ב' וא''כ צ''ע מדוע יפטר בינתיים ומשום הא דן הרשב''א בסברא דזה לטובתה, ויל''ע בזה.
ב) הוכחנו לעיל מהסוגיא בנדרים ומדברי הראשונים דהגעת זמן עצמה הווה סיבה להתחייב וכמו דשם הווה סיבה להתחייב אמנם אחר העיון בדברי הראשונים מת' שם להדיא מדבריהם דכל הסברא שיוכל להפר ותוכל לאכול בתרומה הוא רק בצירוף מה שחייב במזונותיה, יעוין בלשונות הראשונים דלעיל.
אמנם יל''ע בפירוש הצירוף דיש שרצו לבאר דכונתם דבאמת חיוב המזונות הוא אינו מעיקר מחייב הנישואין אלא דהוא אותו גדר חיוב וכיון דהוא מאכילה בתורת קיום חיובי האישות א''כ יש כאן מצב מסויים של אישות אך הוא מגיע רק מחמת מה דהוא מאכילה אך אי''ז סיבה למזונות עצמם.
אמנם נראה לדון דכונת הראשונים הנ''ל היא לצירוף הסברות והיינו דכיון דיש כאן גם את ענין המזונות וגם את ענין הגעת זמן יש כאן סיבה לדון הפרה ושתאכל בתרומה אך מ''מ יש חפצא בהגעת זמן עצמה, ולפי''ז יל''ד דכלפי מזונות סגי בהגעת זמן בשביל לדון מצב האישות אך לתרומה והפרה הוזקקנו לב' החלקים, וביאור החילוק בזה יתפרש היטב אם נימא כמה שדנו לעיל דסיבת המזונות היא מה שהיא תחתיו לשמשו ומשא''כ בהפרה ותרומה דהם דברים הנובעים מחמת האישות בפועל,ודו''ק.
ועיין בלשון הרשב''א הנ''ל בקידושין ''שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה והואיל והבעל חייב במזונותיה'' ומשמע דהוא צירוף ב' סברות יחד מפני הגע''ז והואיל דחייב במזונותיה, ודו''ק.
ומה דלשון המשנה בנדרים הוא הואיל וחייב במזונותיה יל''פ אף התם דהכונה משום דגם המזונות הם מחמת הגעת הזמן ומתבטא בחיוב המזונות ב' החלקים, ויל''ע.
ומ''מ יש להוסיף דנראה דמוכרחים אנו בפירוש זה וכמו דהוכחנו לעיל דצ''ע לומר דיש כאן מחייב אחר מדרבנן, וגם עיין בלשון הריטב''א לקמן נ''ז דמבאר דיקבל מעש''י ומציאתה בהגעת זמן וז''ל ''פירוש שחייב במזונותיה וה"ה בכסותה ופרנסתה כאלו נכנסה לחופה והוא גם כן זוכה במציאתה ובמעשה ידיה'' ומפורש בדבריו דגדר הדין הוא ''כאילו נכנסה לחופה'', ודו''ק בכ''ז.
א
הנה בראשית הסוגיא יל''ע בעיקר גדר חיוב המזונות קודם הנישואין ובדברי רבותינו מצינו בזה ב' חקירות [עיין בדברי הברכ''ש ובחידושי הגר''ר ועיין באו''ש פ''י מאישות] חדא, אם החיוב הכא הוא כאותו חיוב דאישות אע''פ שעוד לא הגיע זמן הנישואין או דהוא חיוב חדש ועוד יש לחקור אם הוא חיוב מדינא או קנס בעלמא[משום דלכה''פ יתן לה מזונות או קנס בשביל שימהר לכונסה כמש''כ האו''ש], ועיין ברבותינו שתלו הדברים בלשונות הגמ' והדברים רחוקים.
ובעיקר החקירה דלעיל אם הוא חיוב האישות או חיוב חדש בפ''ע מצינו כמה הוכחות להכריע דהוא אותו גדר חיוב ממש:
א)ע''ד הברייתא בסוגיין דחייב במזונות אף קודם הנישואין בהגעת זמן ביאר רש''י וז''ל ''שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב"ד כדלקמן בפרק נערה'' ומפורש להדיא בדבריו דהוא אותו גדר החיוב.
ב)עיין בברכ''ש שהוכיח ממה דמבואר בראשונים בריש המדיר דהנה מבואר בגמ' שם שיכול להדירה בעודה ארוסה ותמהו שם הראשונים מ''ש מנשואה דאלמוה רבנן לשעבודיה וביארו בכמה אופנים ואם הייה כאן חיוב אחר אפשר דלחיוב זה לא אלמוהו רבנן אלא רק לעיקר חיוב האישות וממה שהראשונים הוצרכו לדון באופנים אחרים מבואר לכאורה דהוא אותו גדר חיוב,ועיין.
והנה נחלקו הראשונים אם יש לבעל מעש''י קודם הנישואין ובריטב''א לקמן[נ''ז ע''א] כתב וז''ל ''פירוש שחייב במזונותיה וה"ה בכסותה ופרנסתה כאלו נכנסה לחופה והוא גם כן זוכה במציאתה ובמעשה ידיה''.
ומפורש בדבריו דיש כאן אותו חיוב דאישות הרגיל וכאילו נכנסה לחופה ומחמת כן יש לו מעש''י דהוא כנגד חיוב המזונות.
אמנם הרא''ה[ק''ז ] כתב דאין לו מעש''י. ויש שרצו לדון דבזה גופא נחלקו הראשונים דלריטב''א הוא אותו גדר חיוב ממש ולרא''ה הוא חיוב חדש וכנגדו לא מצינו שתקנו חכמים מעש''י.
אמנם עיין ברא''ש[יבמות מ''א] שנקט להלכה כהרא''ה דאין לו מעש''י אך ביאר הדבר דהכא לא תקינו ליה רבנן כיון דכל הטעם הוא משום איבה והכא ל''ש טעם זה כיון דאינם נשואים, וא''כ יתכן דזהו הביאור אף בדברי הרא''ה ולכו''ע אין כאן חיוב נוסף אלא אותו חיוב דאישות ממש.
ב
אמנם עדיין יש לחקור אם אותו מחייב דאישות או מחייב דקנס דיתכן דלמרות שעיקר חיובו כעת הוא חיוב המזונות דאישות מ''מ יל''ע אם יש כאן את אותו סיבת החיוב דאישות אף שעדיין לא נשאו או דעיקר החיוב הוא מחמת דרבנן חיבוהו ומ''מ גדר החיוב הוא דכבר יתחיל בו חיובי האישות מחמת דכיון שאינו נושאה לכה''פ כבר ישא אותה לענין חיוב המזונות [או כהאו''ש דהוא קנס בשביל שיישאה].
אמנם יש להוכיח בכמה פנים דגדר המחייב הוא כאותו מחייב דאישות ממש[ולקמן ית' גדר הדברים בעז''ה] ואין שייך לכאורה לומר דיש כאן מחייב חדש דרבנן חיבוהו בזה.
חדא, הנה הגמרא דנה לחייבו אף באונס ואם הוא חיוב מחודש מדרבנן שום שאינו נושאה צ'''ע רב לומר שיחיבוהו אף באונס.
עוד צל''ע במה שחילקו התוס' בין יבמה לארוסה כיון דסו''ס יש לנו לחייבו מחמת דהוא מעכבה וא''כ צ''ע מ''ש כמה היא אגידא גביה עד כמה דאין מחייב המזונות מחמת הנישואין אלא מחמת מה דהוא מעכבה וברמת העיכוב שלו אין הבדל כלל לכאורה. וצ''ע.
עוד מצינו דשיטת רש''י לקמן[ק''ז ע''ב] דעמד בדין וברח חייב משום קנס ובחלה פטור ומבואר לכאורה בדבריו דחייב משום קנס, אמנם יל''פ שפיר דס''ל לרש''י דהמחייב הוא משום האישות אך בברח דאז יש כאן הפקעה דאינו עומד לאישות אז הוא חייב משום קנס. [ובחלה יהא פטור דאז לא קנסוהו ומשום האישות הרי יש כאן הפקעה אך בארוסה דיותר אגידא ביה יש לפרש דהתם אין הפקעה במה שהוא חלה, ואדרבה מגוף החילוק משמע דס''ל לרש''י דאין המחייב משום קנס דא''כ גם בארוסה לא נחייבו,וכמשנ''ת].
אמנם הנה התוס' ביבמות [מ''א ע''ב] כתבו בביאור עיקר דיני היבמה דאף דבחלה [דלא כרש''י] ובברח יהא חייב מ''מ בעיכוב מועט קודם שנשאה לא יתחייב מזונות ביבמה וביארו בזה וז''ל ''ודוקא ברח תקנו לה מזונות משלו אבל לא ברח לא משום דלא שכיח שיאחר מליבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה דמשום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות''[ועיין שם בריש התוס' דה''ה בחלה דיהא חייב].
ומבואר בדברי התוס' דאף דבחלה וברח חייב מ''מ קודם שנשאה לא תקנו לה משום ההפסד המועט. והנה בעיקר הדברים צ''ע דמצד מה דהבעל אשם גם בחלה גרם לה הפסד מועט [וכמבואר בתוס' שם דאיירי בחלה לאחר שעמד בדין וסו''ס יש עליו תביעה שעכבה] ומבואר בזה לכאורה דעיקר התקנה היא בשביל האשה דעלינו לדאוג לחסרונה ואם החיסרון הוא מרובה סו''ס יש לתלות בבעל שלא נשאה אך אם החיסרון מועט לא חייבנו הבעל משום זה.
אמנם בעיקר הדברים לכאורה צ''ע רב מ''ש מארוסה דאז מחייבינן לה גם משום הפסד מועט.
והנראה לכאורה דבארוסה יש כאן את עיקר המחייב דאישות אך ביבמה יש כאן רק מחייב משום קנס לבעל לדאוג לכה''פ לחסרון האשה ולכן ביבמה אין לחייבו משום הפסד מועט. [ולפי''ז מבואר דלא כהאו''ש דגדר הקנס הוא בשביל שישאנה אלא משום דמוטל עליו לכה'''פ לפרנסה, ודו''ק].
ובביאור החילוק ביניהם יל''פ דכיון דיבמה פחות אגידא גביה הוא סיבה דלא יהא כאן המחייב דאישות ויהא כאן רק המחייב דקנס, וביאור ענין ''אגידא גביה'' ית' להלן בעז''ה.
ואמנם אף דחילוק זה מוכרח יל''ע דבתחילת דבריהם שם הקשו מהכא דמיבעיא ליה לגמ' בחלה וחילקו דביבמה איירי לאחר הדין, והנה לכאורה מבואר בתוס' דאם הגמ' הייתה פושטת דבחלה חייב לא הייה מוקשה להם מה דחייב ביבמה ואם הכא הגדר הוא קנס והתם משום מחייב דאישות א''כ אין לתלות הדברים כלל ואף אם בארוסה יתחייב יש לנו לפוטרו ביבמה, ואולי התוס' הביאו דברי הגמ' לרווחא דמילתא, וצע''ג.
עכ''פ עלה בידינו להדיא מכל הראיות דלעיל דגדר החיוב בארוסה בהגעת זמן אינו דין מחודש שהטילו עליו חכמים אלא מעיקר חיובי האישות [וביבמה לתוס' הוא משום קנס ובדעת רש''י יל'''ע.].
ויש שרצו לדון דגדר החיוב משום דיש כאן עיסקא ביניהם ועליו לקיימה לכה''פ בחלק המזונות ולכן אף בחלה יהא פטור אמנם ז''א דא''כ אין סברא כלל לחייבו אף בחלה היא דסו''ס אין כאן עיסקא ביניהם דאף היא אינה מעמידה את חלקה, ופשוט.
ע''כ מוכרח לכאורה דכבר יש כאן את חיובי האישות אמנם צ''ע בתוכן הענין וגם צ''ע ביאור הספיקות לפי''ז.
ג
וביאור ענין זה דהוא מחוייב מעיקר דיני האישות נראה לבאר דמה שהוא מחוייב במזונות אינו מחמת קנין האישות אלא מעצם מצב האישות, דמצב זה של הקשר ביניהם הוא המחייבו במזונות[ולקמן ית' הענין ביתר הרחבה מדוע מצב האישות הוא סבה לחייבו].
ולפי''ז יש לדון דאף בכה''ג דהם עומדים להינשא יש כאן את במידה מסויימת את מצב האישות [דהוא הקשר ביניהם ומה שהיא עומדת תחתיו] מעצם הענין דהם עומדים להינשא ולכן הוא סיבה לחייבו אף קודם הנישואין. ואמנם כ''ז הוא בארוסה[או לכה''פ יותר שייך בארוסה] דהקשר ביניהם הוא מחמת הסכמתם אז שייך לומר דאף קודם קנין האישות יש כאן את מצב האישות משא''כ ביבמה דאין הקשר הכא מחמת הסכמתם אלא משום דין היבום חסר כאן במצב הקשר ביניהם כל עוד שלא נישאו בפועל וזהו מש''כ התוס' דהיבמה איננה ''אגידא גביה'', ודו''ק.
וכ''ז הוא לכאורה הוא סוגיא מפורשת בנדרים ע''ב: דדנו שם בגמ' דלר''א בהגיע זמן יהא מפר נדריה ולהו''א בגמ' שם הוא עצמו הסיבה מחמת מה שהגיע זמנו ולכן יוכל להפר נדריה, וענין ההפרה הוא מזכויות הבעל באשתו [כמבואר בכל הסוגיות התם ונת' בהרחבה במש''כ ע''פ ''נערה המאורסה'' סי' א' ,יעוי''ש.] ויש לפרש דברי הגמ' התם דגם זכות ההפרה הוא משום מצב הנישואין[והוא גם מוכרח מגדרי הפרה דיהא תליא במצב האישות].
אמנם יעוי''ש בהרחבה בדברי הראשונים ולחלק מהראשונים הוא מסברא אחרת[עי''ש ברמב''ן ובר''ן ועוד יל''ד דאחרי דכבר חייב מזונות ודאי יהא כאן מצב האישות אך ללא חיוב המזונות לא יהא כאן מצב זה וא''כ רק לאחר שחיבנוהו מזונות מסיבה אחרת אז יהא כאן מצב האישות. אמנם אין מדברי הראשונים שלא ביארו כך הסוגיא הוכחה כנגד הדברים דיתכן דלדין הפרה בעי' מצב אישות יותר אלים משא''כ כלפי המזונות, ודו''ק.].
עןד הוכחה לגדר הנ''ל מבואר בהדיא מדברי הרשב''א בקידושין ה ע''ב, דבגמ' שם מובא דינא דעולא דמדין תורה אוכלת בתרומה מהאירוסין דהיא קנין כספו ומדרבנן אוכלת לאחר י''ב חודש, וכתב שם הרשב''א וז''ל ''ק"ל אמאי שביק מתני' דקתני בפרק אף על פי הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ונסיב לי' מימרא דעולא, וי"ל דהא דעולא עדיפא לה דהא קאמר בהדיא דמדאורייתא בשעת ארוסין קא אכלה וא"צ להמתין כלל דאלמא כספא מאכילה בתרומה ואף על פי שלא הגיע זמנה ואין הבעל חייב במזונותיה דאלו למתני' שאינה אוכלת עד שיגיע זמנה איכא למימר שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה והואיל והבעל חייב במזונותיה כענין שאמרו בנדרים פ' נערה המאורסה (ע"ג ב') דתנן התם בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואמרינן עלה בגמרא ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד הלכך הא דעולא עדיפא ליה, כנ"ל.'' ומבואר להדיא בדברי הרשב''א דלולי דינא דעולא דמדאורייתא אוכלת מהאירוסין אמינא דמדאורייתא אוכלת בהגעת זמנה ומבואר להדיא בדברי הרשב''א כלפי אכילת התרומה דהגעת זמן הווה סיבה לאכילת תרומה וביאור הדברים הוא כנ''ל.
ד
והנה נסתפקה הגמ' בסוגיין בדיני האונס ויל''ע לפי מה שנתבאר עד השתא בביאור דין הגעת זמן בביאור ספיקות הגמ', וסדר הספיקות כך הוא:
''ועכשיו ששנינו שקדו אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות.
ואיכא דבעי לה מיבעיא חלה הוא מהו התם טעמא מאי משום דאניס והכא נמי הא אניס, או דלמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא לא.
ואם תמצי לומר חלה הוא מעלה לה מזונות, חלתה היא מהו מצי אמר לה אנא הא קאימנא, או דלמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו.
ואם תמצי לומר אמרה ליה נסתחפה שדהו פירסה נדה מהו בשעת ווסתה לא תיבעי לך דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כי תיבעי לך שלא בשעת ווסתה מאי כיון דלא בשעת ווסתה הויא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו כשעת ווסתה דמי.''
ויל''ע בביאור הצדדים והנה לל''ק בכל אונס הוא נפטר מחיוב המזונות ויל''ע בתוכן הענין דלכאורה בשלמא אם נימא דיש כאן חיוב מדרבנן משום דלא קנסה א''ש מדוע יפטר אמנם לפי''ז אין מובן כלל הצד בל'''ב לחייבו.
ועיין באחרונים שדנו דלל''ק באמת חיובו הוא חיוב מחודש מדרבנן ולכן באמת פשיטא ליה לגמ' דיפטר באונס אך לל''ב באמת הוא מעיקר דיני האישות, והדברים רחוקים.
ואולי אפ''ל בביאור הל''ק דהנה נתבאר לעיל דהמצב המחייב במזונות הוא במה שהיא תחתיו ועומדת לו ואף בהגעת זמן עצם מה דהיא מיועדת בפועל לנישואיו הוא סיבה לחייבו במזונות דגם עי''ז היא מוגדרת תחתיו,
ויתכן לדון דכ''מ דהיא מוגדרת תחתיו הוא רק במצב דהם עומדים בפועל לגמרי לנישואין ואין סגי במה שהיא מעמידה עצמה לנישואין אלא דבעינן דמצב זה יעמוד בפועל בצורה מוחלטת, וכל שאינו עומד בפועל ממש א''כ חסר במה שהיא תחתיו ואין כאן סיבה לתביעת המזונות, ויל''ע.
ובביאור הצדדים בל''ב הנה הספק הראשון הוא דדוקא באונס דאניס בתקנתא דרבנן יש לנו לפוטרו ולא בכל אונס,
וביאור הגריעותא בכל אונס יל''פ דכיון דסו''ס הם עומדים לנישואין מה דיש כאן אונס זמני אינו סיבה דלא נראה כאן את המצב שהם עומדים לנישואין והאונס אינו אלא כמניעה זמנית.
ובביאור המעליותא באניס בתקנתא דרבנן יל''פ בב' אופנים, חדא דהווה סברא דהם אמרו והם אמרו וכיון דרבנן חייבוהו במזונות אין סברא שיחייבוהו במקום דהוא אנוס ואינו יכול לנושאה דלא רצו שיפסיד מחמת תקנתם, ועיין באו''ז ח''א הל' נידה סי' שנ''ו דמבואר בדבריו דאף אם יהייה אניס בדין דרבנן אחר יפטר ואף בדין דאינו מדיני זמני הנשואין ומשמע כהצד דהוא סברא בדיני רבנן.
עוד נראה לדון דכיון דהוא דין קבוע בעיקר דיני הנישואין א''כ אי אפ' לומר כלל דחשיב דיש כאן את מצב הנישואין ויש לדון מצב זה כאילו עוד לא הגיע הזמן דכל מה דיש לחייבו באונס רגיל משום דהיחס לזה דהם עומדים לנישואין רק דיש כאן מניעה זמנית אך במקום דהוא מניעה דינית קבועה א''כ היחס למצב זה הוא כעוד לא הגיע זמנו, ועיין.
ושוב מצאתי בדברי השימ''ק מה שפירש בזה ולכאורה כונתו כמשנ''ת וז''ל ''ולי טעם לשבח איכא לחלק דכי אניס בתקנתא דרבנן משום הכי אינו מעלה לה מזונות דהא דתנן הגיע זמן כו' הוה ליה כאלו לא הגיע הזמן כיון דרבנן גופייהו התקינו שלא תנשא ביום א' וגם הוא בעי לכנוס אלא דרבנן קא מעכבי עליה אבל חלה הוא שפיר הגיע זמן אלא שמחמתו בסבת חוליו נתעכב מלכנוס ואיהו מרצונו לא בעי לכנוס עד שיתרפא הילכך יעלה לה מזונות וק"ל.'' ומבואר בדבריו להדיא דחשיב כלא הגיע זמנו, אמנם בביאור הענין כ' השימ''ק דהוא כיון דרבנן גופייהו התקינו ומשמע מדבריו דיותר הווה סברא ד''הם אמרו והם אמרו'' ובכה''ג באמת רבנן קבעו הזמן אח''כ וכבר הרחיבו תקנת הזמן, וצל''ע.
וע''ד משנ''ת בגדר ''אניס בתקנתא דרבנן'' יל''פ מה דמבואר בגמ' דבפירסה נידה בשעת וסתה ל''ש טענת נסתחפה שדיהו והתם ודאי יפטר ונ''ל דגם במצב עיכוב מציאותי קבוע יל''ד דחשיב כעוד לא הגיע זמן הנשואין וביאורו ע''ד הנ''ל, ומה שנסתפקה הגמ' בשלא בשעת וסתה יל''פ דנסתפקה הגמ' האם בכה''ג חשיב גם כמצב קבוע, ודו''ק.
ובביאור הצד ד''נסתחפה שדיהו'' לשיטת רש''י והיינו דסו''ס הוא חייב במזונות ואף שאינו יכול לנושאה יל''פ דפליגא הגמ' על הצד לפוטרו באונסים וס''ל דכל שאינו מצב קבוע כמו באניס בתקנתא או בפירסה נידה כמשנ''ת כיון דסו''ס הם עומדים לנישואין והאונס הוא מניעה זמנית.
ה
אמנם עדיין לא נתבארו כמה חלקים בספק הגמ' א)צל''ע מ''ש מקום שהוא נאנס ממקום שהיא נאנסה וביארה הגמ' דהוא סברא ד''אנא הא קאימנא'' ויל''ע מ''ש כיון דסו''ס יש כאן את מצה הנשואין אף דזה באונס דאל''כ יפטר גם באונס ומ''ש מחמת מי הגיע האונס.
ב)והנה בעיקר הצד ד''נסתחפה שדיהו'' נת' לעיל דברי רש''י דהיינו דסו''ס חל עליו חיוב אמנם בדברי התוס' מבואר דהוא סברא דהאונס קרה מחמתו וגם בזה יל''ע מ''ש מחמת מי הגיע האונס.
ג)בעיקר הצד ד''אניס בתקנתא דרבנן'' נת' לעיל ב' אופנים בזה אמנם ברשב''א כתב ע''ז וז''ל '' או דילמא התם אניס בתקנתא דרבנן. פי' שהתקינו לתקנתה ומשום לתה דידה נתעכב.'' ומבואר בדברי הרשב''א דלא זו בלבד דדנים מחמת מי נגרם האונס אלא אף דנים בסיבה המןקדמת לטובת מי האונס, וכ''ז צ''ע ופירוש כיון דסו''ס יש כאן מחייב דהגעת זמן.
ונראה לפרש בכ''ז דהנה יל''ע בעיקר הסברא מדוע יש לאדם להתחייב במזונות אשתו ע''י הנישואין, ובפשטות הדברים דהוא משום דיש לאדם אחריות לפרנס מי שנמצא תחתיו ובאחריותו.
אמנם נראה דיתכן לפרש דעיקר המחייב בזה הוא משום דהאשה עומדת תחת הבעל לשמשו וע''כ יהייה חייב במזונותיה, ואף בהגעת זמן יל''פ דעומדת לנישואין וזה סיבה לחייבו כעומדת תחתיו דהיא עומדת לשמשו במה שהיא עומדת לנישואיו והוא צורה מסויימת של תשלום לאשה.
ולפי''ז יל''פ דבאונס הסיבה לפוטרו אינה משום שאין כאן עמידה תחתיו בכה''ג, אלא משום דבכה''ג ל'''ח מספיק סיבה לחייבו דאין כאן צורה של שימוש הבעל בכה''ג דהוא אנוס.
וחילקה הגמ' בזה בין מקרה שהוא אנוס למקרה דהיא אנוסה, דבמקרה שהוא האנוס יש יותר סיבה לחייבו כיון דהאשה עומדת מצידה לשמשו ורק הוא המעכב וזה עצמו סיבה לחייבו מה דהיא מצידה עומדת לשמשו אף דבפועל היא אינה עומדת לנישואיו מכ''מ דנה הגמ' לחייבו על עצם זה דהיא עומדת לנישואיו.
ועוד דנה הגמ' האם יכולה לטעון לו נסתחפה שדיהו ולשיטת תוס' היינו דכיון דיתכן דהדבר נגרם אף בעטיו א''כ סו''ס עליו להתחייב במזונותיה כיון דסו''ס היא עומדת לנישואיו.
ובדברי הרשב''א נתחדש דאף אם סו''ס העיכוב הוא לטובתה יש כאן סיבה לפוטרו מחמת כן, ויל''ע בכ''ז.
ו
ב' הוספות- מהדו''ב
א)בעיקר דברי הרשב''א דנתבארו לעיל בסברת ''אניס בתקנתא דרבנן'' יל''ע דלפי''ז יתכן דכ''ז הוא דווקא בימי ראשון עד רביעי אך בימי חמישי ושישי דאז כל התקנה אינה לטובתה אזי יהא חייב במזונותיה כיון דסו''ס הוא אינה לטובתה וזה צ''ע לומר כן [אמנם עיין במהרש''א שרצה לדון כן, וצ''ע. וגם עיקר דבריו שם צע''ג.].
וע''ע בירושלמי פ''ה ה''ג דנקט דבחלה הוא חייב במזונותיה כיון דהעיכוב מחמתו, ומאידך מפורש שם דביום ג' וה' נעשה כמי שחבשוהו סופרים ופטור הרי לקמן דאף דהירושלמי ס''ל כהל''ב דבאונס שלו יתחייב ורק באונס שלה יפטר, וא''כ צ''ל דבתקנה חשיב אונס שלה ואע''פ כן מבואר דאף ביום ה' פטור אף דבכה''ג אין דה משום תקנת שקדו.
ושמעתי לבאר בדברי הרשב''א מהגר''ד מילר שליט''א דזה הייה פשיט''ל לרשב''א דקודם יום ב' חשיב כלא הגיע זמנו וכמשנ''ת לעיל אלא דברשב''א קאי בשיטתו לקמן דגם בזמן הגמ' יכול להכין האוכל לפני''ז ולשאתה ביום ב' וא''כ צ''ע מדוע יפטר בינתיים ומשום הא דן הרשב''א בסברא דזה לטובתה, ויל''ע בזה.
ב) הוכחנו לעיל מהסוגיא בנדרים ומדברי הראשונים דהגעת זמן עצמה הווה סיבה להתחייב וכמו דשם הווה סיבה להתחייב אמנם אחר העיון בדברי הראשונים מת' שם להדיא מדבריהם דכל הסברא שיוכל להפר ותוכל לאכול בתרומה הוא רק בצירוף מה שחייב במזונותיה, יעוין בלשונות הראשונים דלעיל.
אמנם יל''ע בפירוש הצירוף דיש שרצו לבאר דכונתם דבאמת חיוב המזונות הוא אינו מעיקר מחייב הנישואין אלא דהוא אותו גדר חיוב וכיון דהוא מאכילה בתורת קיום חיובי האישות א''כ יש כאן מצב מסויים של אישות אך הוא מגיע רק מחמת מה דהוא מאכילה אך אי''ז סיבה למזונות עצמם.
אמנם נראה לדון דכונת הראשונים הנ''ל היא לצירוף הסברות והיינו דכיון דיש כאן גם את ענין המזונות וגם את ענין הגעת זמן יש כאן סיבה לדון הפרה ושתאכל בתרומה אך מ''מ יש חפצא בהגעת זמן עצמה, ולפי''ז יל''ד דכלפי מזונות סגי בהגעת זמן בשביל לדון מצב האישות אך לתרומה והפרה הוזקקנו לב' החלקים, וביאור החילוק בזה יתפרש היטב אם נימא כמה שדנו לעיל דסיבת המזונות היא מה שהיא תחתיו לשמשו ומשא''כ בהפרה ותרומה דהם דברים הנובעים מחמת האישות בפועל,ודו''ק.
ועיין בלשון הרשב''א הנ''ל בקידושין ''שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה והואיל והבעל חייב במזונותיה'' ומשמע דהוא צירוף ב' סברות יחד מפני הגע''ז והואיל דחייב במזונותיה, ודו''ק.
ומה דלשון המשנה בנדרים הוא הואיל וחייב במזונותיה יל''פ אף התם דהכונה משום דגם המזונות הם מחמת הגעת הזמן ומתבטא בחיוב המזונות ב' החלקים, ויל''ע.
ומ''מ יש להוסיף דנראה דמוכרחים אנו בפירוש זה וכמו דהוכחנו לעיל דצ''ע לומר דיש כאן מחייב אחר מדרבנן, וגם עיין בלשון הריטב''א לקמן נ''ז דמבאר דיקבל מעש''י ומציאתה בהגעת זמן וז''ל ''פירוש שחייב במזונותיה וה"ה בכסותה ופרנסתה כאלו נכנסה לחופה והוא גם כן זוכה במציאתה ובמעשה ידיה'' ומפורש בדבריו דגדר הדין הוא ''כאילו נכנסה לחופה'', ודו''ק בכ''ז.
