ב"ק ב' ע"א
א) מתני'...הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם כו'...
והנה יש לחקור האם 'שמירתן עליך' הוא חלק מהמלמד שבצד השווה או שהוא נלמד מהצד השווה, כלומר האם החיוב שמירה שיש בכל המזיקין הוא לאחר שכתבה התורה כל המזיקין וחיוביהם ומזה ילפינן לחיוב שמירה, או דהחיוב שמירה הוא מסברא ואפי' אם לא היה כתוב בתורה נזקי ממונו ג"כ היה עליו חיוב שמירה מצד הסברא.
והנה הרמב"ם בפי' המשניות כתב וז"ל 'ואמרו הצד השווה שבהן רצה לומר אף כל דבר שדרכו להזיק ושמירתן עליך אם הזיק וכו'' ומשמע מהרמב"ם שזה הוי מלמד שכותב כמו שהאבות דרכן להזיק ושמירתן עליך אף כל תולדה שיש בה את התכונות הנ"ל.
ובחי' רבי אריה לייב מאלין הביא בשם רבו הגרש"ש ראיה מהגמ' בע"ב 'מה לקרן שכן דרכו להזיק ושמירתו עליך אף כל הני נמי' והוי לענין הצד השווה וכמו"כ לקמן לענין הצד השווה ומוכח דהוי מלמד וחלק מהצד השווה.
ב) גדר החיוב בממון המזיק.
האחרונים ז"ל דנו ביסוד חיוב נזיקין, האם המחייב בתשלומין הוא עצם הדבר שממונו הזיק וכמו שהתורה חייבה על גופו שהזיק כמו"כ חייבה התורה על מה שממונו הזיק אלא שאם שמרו כראוי פטרתו התורה מחיוב תשלומין, ובפשטות הביאור הוא שהשמירה היא הדבר הפוטר דבמקום ששמר כראוי פטרתו התורה מחיוב נזיקין, וה'אבן האזל' (הל' נזק"מ סימן א' ס"ק א',י"ד) ובחי' הגרנ"ט כתבו שהגדר הוא שאם שמרו כראוי והזיק הוא מוגדר כאנוס על מעשה שורו, או שיסוד החיוב הוא מפני שהתורה הטילה עליו חיוב שמירה וחייב לשלם מחמת שלא שמר כראוי ולכן אם שמר פטור.
והאחרונים הביאו כמה נפק"מ בזה:
הגרש"ש מביא נפק"מ במקרה שאדם פשע בשמירתו והלכה והזיקה מחמת פשיעתו אלא שקודם שהזיקה הפקירה ולכאו' זה תלוי בצדדים הנ"ל דאם המחייב משום שיש עליו חיוב שמירה כאן הוא לא שמר ויהיה חייב, אבל אם המחייב הוא משום 'מעשה ממונו' בשעה שהבהמה הזיקה היא לא שייכת לו ולא מוגדרת כ'ממונו' ויהיה פטור.
ה'אבן האזל' מביא נפק"מ אם הבעלים עצמם פשע בשמירתו ואדם אחר שמר על הבהמה דאם הגדר שחייב על ממונו והשמירה פוטרת רק משום אונס כאן שהוא עצמו לא שמר כלל ל"ש טענת אונס, אבל אם גדר המחייב שחייב לשמור כאן כיון שבאמת הייתה שמירה אע"פ שהשמירה לא הייתה מצידו פטור.
החזו"א (סי' ז' סק"ז) נסתפק בבעלים אומרים ששמרו כראוי אי על הבעלים להביא ראיה ששמר או שעל הניזק להביא ראיה שהבעלים פשע, וכתב בזה דמשמע דעל הבעלים לברר כיון דההיזק לפנינו חשיב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו לברר ע"כ, אך הפנ"י (לקמן נ"ו) כתב דעל הניזק להביא ראיה, והגרש"ר תלה נידון זה בצדדי הספק דאם החיוב מפני שממונו הזיק והשמירה לא הוי אלא דבר הפוטר א"כ הבעלים צריך להביא ראיה ששמר כי יש סיבה ודאית לחייב וספק לפטור, אך אם הפשיעה בשמירה היא הדבר המחייב על הניזק להביא ראיה שהמזיק פשע.
ומוכיח הגרש"ר שהמעשה המחייב הוא מעשה ממונו ולא אי שמירתו, מסברא, שחיוב השמירה הוא מוקדם לחיוב התשלומין, וא"כ גם בלי חידוש התורה ב ד' אבות נזיקין שאדם חייב לשמור על ממונו שלא יזיק יש חיוב על האדם לשמור שלא יזיק מסברא [והוכיח כן מגוף המשנה שכתבה הצד השווה וכו' ושמירתן עליך'' וכן מדברי הגמ' ו' ע''א לגבי הצד השווה שבהן שכתבה 'וממונך ושמירתן עליך'], וא"כ בשלמא אם נאמר שהמעשה המחייב הוא מעשה ממונו מובנים דברי המשנה שכתבה שא"א ללמוד אב אחד מהשני, כיון שאפי' אם נתחדש במשנה שאדם חייב על ממונו שכוונתו להזיק א"א ללמוד מזה שחייב גם על ממונו שאין כוונתו להזיק כיון שזה שני דברים נפרדים, ולכן המשנה כתבה את כל האבות, אבל אם נאמר שהמעשה המחייב הוא אי שמירתו שפשע וחיסר בשמירה דהיינו 'שמירתן עליך', לא מובנים דברי המשנה כיון שהגדר המחייב הוא אי שמירתו שפשע וחיסר בשמירה, וא''כ למה המשנה צריכה להביא את כל החילוקים בין המזיקים, ולמה יש בהם חילוקים להלכותיהן כגון טמון באש וכלים בבור וכדו', הרי הצד השווה המחייב בכולם הוא אי שמירתו.
הגרש"ש מביא ראיה מהגמ' לקמן (דף י:) שבשומר שפשע והוזקה הבהמה יש יותר חומרא ממונו שהזיק, דהתם ממונא קא מזיק אבל הכא שומר בגופא מזיק, ופירש"י דשומר שפשע ונטרפה הבהמה חשיב לה כנזקי גופו שהיה עליו לשומרה. ולכאו' הרי גם בנזקי ממונו החיוב הוא מפני שהיה עליו לשומרה ומדוע לא חשיב כנזקי גופו ומוכיח מזה שהחיוב בנזקי ממונו אינו מחמת שפשע בשמירה אלא מפני שממונו הזיק, ומש"ה מקרי נזקי ממונו, משא"כ בשומר החיוב הוא מחמת שלא שמר ומיקרי נזקי גופו.
וב'אבן האזל' דייק מלשון הרמב"ם (ריש הל' נזק"מ) שכתב 'כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיק הבעלים חייבים לשלם 'שהרי ממונם הזיק' ומשמע דעיקר הטעם לחייב מפני שממונו הזיק ולא משום שמחויב בשמירה [אך יל"ע מלשון הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל שהחיוב הוא "כיון שלא שמרו].
ונראה לבאר שהמעשה המחייב הוא משום מעשה ממונו כלומר מעשה השור כמו שראינו בכמה גמ' ומוכח כן גם מסברא פשוטה שלא יתכן שיהיה איזה שור המזיק שיתנו לו ללכת בחופשיות ברה"ר ולהזיק לכל מי שירצה וכן לא יתכן שתהיה אפשרות לכל אדם לעשות נזקים ברה''ר בלי לשמור עליהם שלא יזיקו, אלא זה פשוט שיש סברא לחייב את הבעלים של השור המזיק הזה או את הבעלים של הנזקים האלו לשמור ולהיות אחראי שהם לא יזיקו ואם הזיקו לשלם את הנזקים שעשו וזהו עיקר וסיבת החיוב שהתורה הטילה על הבעלים אחריות, כלומר שהתורה הטילה חיוב על הבעלים להיות אחראי ולשמור שהדברים שברשותו לא יזיקו ואם הזיקו לשלם את הנזקים שעשו.
א) מתני'...הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם כו'...
והנה יש לחקור האם 'שמירתן עליך' הוא חלק מהמלמד שבצד השווה או שהוא נלמד מהצד השווה, כלומר האם החיוב שמירה שיש בכל המזיקין הוא לאחר שכתבה התורה כל המזיקין וחיוביהם ומזה ילפינן לחיוב שמירה, או דהחיוב שמירה הוא מסברא ואפי' אם לא היה כתוב בתורה נזקי ממונו ג"כ היה עליו חיוב שמירה מצד הסברא.
והנה הרמב"ם בפי' המשניות כתב וז"ל 'ואמרו הצד השווה שבהן רצה לומר אף כל דבר שדרכו להזיק ושמירתן עליך אם הזיק וכו'' ומשמע מהרמב"ם שזה הוי מלמד שכותב כמו שהאבות דרכן להזיק ושמירתן עליך אף כל תולדה שיש בה את התכונות הנ"ל.
ובחי' רבי אריה לייב מאלין הביא בשם רבו הגרש"ש ראיה מהגמ' בע"ב 'מה לקרן שכן דרכו להזיק ושמירתו עליך אף כל הני נמי' והוי לענין הצד השווה וכמו"כ לקמן לענין הצד השווה ומוכח דהוי מלמד וחלק מהצד השווה.
ב) גדר החיוב בממון המזיק.
האחרונים ז"ל דנו ביסוד חיוב נזיקין, האם המחייב בתשלומין הוא עצם הדבר שממונו הזיק וכמו שהתורה חייבה על גופו שהזיק כמו"כ חייבה התורה על מה שממונו הזיק אלא שאם שמרו כראוי פטרתו התורה מחיוב תשלומין, ובפשטות הביאור הוא שהשמירה היא הדבר הפוטר דבמקום ששמר כראוי פטרתו התורה מחיוב נזיקין, וה'אבן האזל' (הל' נזק"מ סימן א' ס"ק א',י"ד) ובחי' הגרנ"ט כתבו שהגדר הוא שאם שמרו כראוי והזיק הוא מוגדר כאנוס על מעשה שורו, או שיסוד החיוב הוא מפני שהתורה הטילה עליו חיוב שמירה וחייב לשלם מחמת שלא שמר כראוי ולכן אם שמר פטור.
והאחרונים הביאו כמה נפק"מ בזה:
הגרש"ש מביא נפק"מ במקרה שאדם פשע בשמירתו והלכה והזיקה מחמת פשיעתו אלא שקודם שהזיקה הפקירה ולכאו' זה תלוי בצדדים הנ"ל דאם המחייב משום שיש עליו חיוב שמירה כאן הוא לא שמר ויהיה חייב, אבל אם המחייב הוא משום 'מעשה ממונו' בשעה שהבהמה הזיקה היא לא שייכת לו ולא מוגדרת כ'ממונו' ויהיה פטור.
ה'אבן האזל' מביא נפק"מ אם הבעלים עצמם פשע בשמירתו ואדם אחר שמר על הבהמה דאם הגדר שחייב על ממונו והשמירה פוטרת רק משום אונס כאן שהוא עצמו לא שמר כלל ל"ש טענת אונס, אבל אם גדר המחייב שחייב לשמור כאן כיון שבאמת הייתה שמירה אע"פ שהשמירה לא הייתה מצידו פטור.
החזו"א (סי' ז' סק"ז) נסתפק בבעלים אומרים ששמרו כראוי אי על הבעלים להביא ראיה ששמר או שעל הניזק להביא ראיה שהבעלים פשע, וכתב בזה דמשמע דעל הבעלים לברר כיון דההיזק לפנינו חשיב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו לברר ע"כ, אך הפנ"י (לקמן נ"ו) כתב דעל הניזק להביא ראיה, והגרש"ר תלה נידון זה בצדדי הספק דאם החיוב מפני שממונו הזיק והשמירה לא הוי אלא דבר הפוטר א"כ הבעלים צריך להביא ראיה ששמר כי יש סיבה ודאית לחייב וספק לפטור, אך אם הפשיעה בשמירה היא הדבר המחייב על הניזק להביא ראיה שהמזיק פשע.
ומוכיח הגרש"ר שהמעשה המחייב הוא מעשה ממונו ולא אי שמירתו, מסברא, שחיוב השמירה הוא מוקדם לחיוב התשלומין, וא"כ גם בלי חידוש התורה ב ד' אבות נזיקין שאדם חייב לשמור על ממונו שלא יזיק יש חיוב על האדם לשמור שלא יזיק מסברא [והוכיח כן מגוף המשנה שכתבה הצד השווה וכו' ושמירתן עליך'' וכן מדברי הגמ' ו' ע''א לגבי הצד השווה שבהן שכתבה 'וממונך ושמירתן עליך'], וא"כ בשלמא אם נאמר שהמעשה המחייב הוא מעשה ממונו מובנים דברי המשנה שכתבה שא"א ללמוד אב אחד מהשני, כיון שאפי' אם נתחדש במשנה שאדם חייב על ממונו שכוונתו להזיק א"א ללמוד מזה שחייב גם על ממונו שאין כוונתו להזיק כיון שזה שני דברים נפרדים, ולכן המשנה כתבה את כל האבות, אבל אם נאמר שהמעשה המחייב הוא אי שמירתו שפשע וחיסר בשמירה דהיינו 'שמירתן עליך', לא מובנים דברי המשנה כיון שהגדר המחייב הוא אי שמירתו שפשע וחיסר בשמירה, וא''כ למה המשנה צריכה להביא את כל החילוקים בין המזיקים, ולמה יש בהם חילוקים להלכותיהן כגון טמון באש וכלים בבור וכדו', הרי הצד השווה המחייב בכולם הוא אי שמירתו.
הגרש"ש מביא ראיה מהגמ' לקמן (דף י:) שבשומר שפשע והוזקה הבהמה יש יותר חומרא ממונו שהזיק, דהתם ממונא קא מזיק אבל הכא שומר בגופא מזיק, ופירש"י דשומר שפשע ונטרפה הבהמה חשיב לה כנזקי גופו שהיה עליו לשומרה. ולכאו' הרי גם בנזקי ממונו החיוב הוא מפני שהיה עליו לשומרה ומדוע לא חשיב כנזקי גופו ומוכיח מזה שהחיוב בנזקי ממונו אינו מחמת שפשע בשמירה אלא מפני שממונו הזיק, ומש"ה מקרי נזקי ממונו, משא"כ בשומר החיוב הוא מחמת שלא שמר ומיקרי נזקי גופו.
וב'אבן האזל' דייק מלשון הרמב"ם (ריש הל' נזק"מ) שכתב 'כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיק הבעלים חייבים לשלם 'שהרי ממונם הזיק' ומשמע דעיקר הטעם לחייב מפני שממונו הזיק ולא משום שמחויב בשמירה [אך יל"ע מלשון הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל שהחיוב הוא "כיון שלא שמרו].
ונראה לבאר שהמעשה המחייב הוא משום מעשה ממונו כלומר מעשה השור כמו שראינו בכמה גמ' ומוכח כן גם מסברא פשוטה שלא יתכן שיהיה איזה שור המזיק שיתנו לו ללכת בחופשיות ברה"ר ולהזיק לכל מי שירצה וכן לא יתכן שתהיה אפשרות לכל אדם לעשות נזקים ברה''ר בלי לשמור עליהם שלא יזיקו, אלא זה פשוט שיש סברא לחייב את הבעלים של השור המזיק הזה או את הבעלים של הנזקים האלו לשמור ולהיות אחראי שהם לא יזיקו ואם הזיקו לשלם את הנזקים שעשו וזהו עיקר וסיבת החיוב שהתורה הטילה על הבעלים אחריות, כלומר שהתורה הטילה חיוב על הבעלים להיות אחראי ולשמור שהדברים שברשותו לא יזיקו ואם הזיקו לשלם את הנזקים שעשו.
