תשובה, זה באמת שייך אליי?​

מה העניין להתחזק באלול אם במילא אח"כ אני חוזר לאותו מצב?

אתה מתכוין לומר שהחיזוק שלך לא אמיתי?

כן!!

והמדד לשאלה האם זה אמיתי או לא זה רק אם זה יחזיק עוד כמה חודשים?

ובכן, השיח הזה יכול להתגלגל להרבה מאד מקומות, כגון מה נקרא הצלחה ומה נקרא כישלון, האם באמת אני נכשל, וא"כ למה,מה כואב לי כרגע, מאיזה מקום אני פועל, ועוד ועוד, אבל בבסיס הנושא עומדת מציאות לא פשוטה, אדם מתחזק, חוזר בתשובה, ומשהו בתוכו עדיין לא רגוע, הוא לא מרגיש שזה אמיתי, הוא לא מאמין בזה, הוא לא מרגיש שאחרי התשובה הוא כברייה חדשה, וממילא באמת בסוף בהתנהגות שלו כלום לא משתנה, וגם כשהוא מתחזק קצת הוא מרגיש בתוך משחק מכור, הוא לא מאמין שהוא יכול להשתנות, מבחינתו מצבו הנוכחי זה מצבו תמיד, וכל מי שינסה להתווכח עם זה מתווכח עם המציאות, לכן, ברור שהוא לוקח שום החלטה שלו ברצינות, שום רצון טוב שלו, ושום שינוי התנהגותי כלשהו, ואז זה תגובת שרשרת של אלול אחרי אלול אותו חוסר אונים וחידלון, נפילות אחרי נפילות מתוך תחושת חוסר אונים, תסכול עמוק, תחושת כישלון, רגשות אשמה ללא מענה,

מאידך יש את החרדה מאלול [שמימד חוסר האונים מגביר אותה], נקיפות מצפון, תהיה עמוקה של עד מתי??, וכל ניסיונות השיכנוע והחיזוק זה סוג של וויכוח עם המציאות, יש עומק נוסף בנפש שכל חטא מייצר איזשהי חרדה גולמית בנפש, וזה יוצא בכל מיני צורות, ואי"ה יורחב בהמשך, יש גם חטאים עם עונשים חמורים ואדם באמת מפחד מזה, יש פחדים יותר עמוקים שבעצם אם אני לא נאמן לגבולות ולערכים שלי, אז מי אני? אני לא יציב, אני תופס את עצמי כרשע, ועוד יורחב בעניינים אלו בהמשך,

אבל דבר אחד ברור, אם היה לנו אמון מוחלט שיש לנו לחלוטין את יכולת הבחירה והשינוי, שכשעשינו תשובה באמת התכפר לנו, זהו, אנחנו אהובים ורצויים, היינו מתייחסים לזה הרבה יותר ברצינות, היה נוצר שינוי ההתנהגותי מתוך אמון, מתוך תפיסה שאנו מאמינים בה, ממקום שאנו מחוברים אליו, וברור שזה היה מחזיק הרבה יותר, וודאי שהתחושות הלא נעימות שיש לנו מאלול, היו פוחתות כי הרבה מאד מתוכם זה הקושי של מצפון ללא מענה, תחושות אשמה כישלון, ולחץ, שזה בן של פחד.

[יש להבדיל בין חוסר אונים מול חוסר יכולת לשנות דברים, להפסיק עם דברים, לבין חוסר האונים וחוסר האמון בתשובה, זה אמנם שני דברים אבל משפיעים אחד על השני מאד]

וכאן עולה הזעקה, היאך יתכן שחילוני יכול לחזור בתשובה ואני לא? למה לא ברור לי שעשיתי תשובה והתכפר לי? למה למרות שברור לי בשכל שהתכפר לי יש לי תחושת ידיעה פנימית שבאמת באמת זה לא התכפר? למה אלול מעלה לי תחושות קשות? למה אין לי רצון לעשות תשובה?

ברור שיש פה תפיסות והבנות שגויות מול המושג תשובה, מול המושג להיות בקשר עם ה', מול המושג סליחה וויתור, מול המושג אשמה, ויש גם כוחות נפשיים שדוחפים אותנו לתפיסות הללו, קשה לתת מענה מקצועי ומקיף בכתב לדבר כ"כ רחב, אך ננסה לגעת במספר נקודות.​

ניסיתי כבר מלא פעמים ולא הצלחתי, אז למה שאאמין בתשובה שלי?​

זהו, סימן שאני כישלון, שאני לא רציני,

לאור האמור לעיל ניתן להבין שזה הרבה פעמים סיבה ולא סימן, אבל יש פה טענה צודקת, ניסיתי ולא הצלחתי כנראה אני לא רציני, [השאלה הפשוטה ביותר היא, א"כ מה כואב לך?]

אבל קח כמה דקות להתבוננות עם עצמך, נניח שהכל אפשרי, אתה רוצה להפסיק עם..., מה הרצון שלך הפשוט,

נכון, עולה לך הקושי שבדבר, הכישלונות מהעבר, המצפון, הביקורת היאוש, ועדיין, מה אתה רוצה, בדגש על המילה רוצה, לא מה דוחף אותך, ומה דחוף לך, ומה כואב לך, אלא מה אתה רוצה.

רצון, זה הסכמה פנימית למה שהשכל מבין, ואי"ה יורחב בהמשך,

נו, מה עוזר לי שאני רוצה? תכל'ס לא הצלחתי?

אז אתה מתכוון לומר שאתה לא רוצה?

כנראה שאין קשר בין הרצון, לבין ההצלחה המוחלטת.

אבל יש כן קשר בין הרצון שלך לתפיסה שלך על עצמך,וממילא ליחס שלך לכישלון,

אם הכישלון מעיד עליי שאני... אז אתה צודק, אני לא רציני,

אבל מה נראה לך, שאני זה המעשים שאני עושה בפועל? זה מה שמגדיר אותי? או שאני זה מה שאני רוצה להיות? החלק שאני מזוהה איתו? רוצה אותו ושלם איתו? זה שיש לי דחפים, קשיים רגשיים שגורמים לי לכל מיני דברים, או אפילו זה שיש לי יצה"ר, זה אומר שזה אני? ממש לא!!! אני זה המקום שאני רוצה, המקום הטוב שלי שכשעשיתי משהו טוב אני לא מתחרט עליו [אולי אני מתוסכל כי יש גם קושי בדבר, אבל מעצם הדבר הטוב שעשיתי אני מרוצה], לעומת זאת כשעשיתי משהו לא בסדר, אני מתחרט, אני לא רוצה את זה, אני מנסה להפסיק,

ברור שיש לנו דחפים, וגם אחרי התשובה הם ישארו, וזה לא סותר בכלל שיש לי רצון לטוב, שאיתו אני מזוהה, מה שאני בוחר בטוב זה אני,

האם בהמשך הדרך יהיו כישלונות? וודאי שכן, לא משנים הרגלים בבת אחת, ונפילות זה ממש חלק מובנה מעבודת ה' כדי לדייק אותך יותר ויותר, אבל עדיין אני זה לא הכישלון, אני זה מי שבוחר בטוב,​

רגשות אשמה, ותשובה, מה הקשר ביניהם? מה זה תשובה?​

אז אם אני זה לא הכישלון, אז על מה אני עושה תשובה? במה אני אשם?
אם תשובה זה הלקאה עצמית חסרת פשרות ותכלית, אז אתה לגמרי צודק בשאלה שלך,

תשובה זה ההיצמדות שלך למקום הטוב שלך, שרוצה טוב, תשובה זה מלשון לחזור, לחזור למקומך הנכון, של מי שאתה באמת, שרוצה טוב, ואתה בכלל עצם הטוב, ואתה חוזר לשם דרך חרטה שזה אי ההזדהות שלך עם הרע, וקבלה לעתיד, ווידוי שזה לקיחת אחריות, כי ברור שבסוף אתה אמור להיות זהיר יותר, ברור שכשנפלת עשית משהו לא בסדר, אבל זה עדיין לא מגדיר אותך כלא בסדר, אלא אתה טוב, עצם הטוב, ויש לך קשיים, וזה בסדר גמור שיש לך קשיים וניסיונות, וכשנפלת, כאן המקום ללמוד מהכישלון, איך לא להיכשל, זה המקום של לקיחת אחריות, זה עניין הוידוי, אני לא מתכחש לזה שזה קרה וזה באחריותי, אני מודה ומתוודה, מתחרט, מה שיותר מפריד את המהות שלי, מהחטא, ומקבל לעתיד, וזה החזרה שלי למקום הטבעי שלי שרוצה טוב,

נוצר לנו בילבול, שאם עשיתי משהו רע, זה אומר שאני רע, ואם אני רע, אז בעצם אין מי שיעשה תשובה... זה בעצם מה שקורה לנו, תחושת השקר כשאנו עושים תשובה, כי הרי אני רע, אז מה אתה עושה משחקים, אבל אם אני טוב, אני רוצה טוב, וראוי לטוב, ובוודאי שגם אזכה לטוב אמיתי כי לכך נוצרתי, אז נכון שיש לי דחפים, ולפעמים אני תופס אותם כנמוכים ובעייתיים מאד, ולפעמים אני גם נופל, אבל המהות שלי היא טובה, וזה שיש לי מלחמה זה ממש לכתחילה, התאוות, והקולות המחלישים נועדו בכדי ליצור לי את ההרגשה הגרועה, את הבדידות והריחוק מה', אבל אני אמור להלחם בהם, והמלחמה היא על הטוב שלי, להוציא ולקיים אותו,

חשוב לחדד שוב, המעשים הטובים שלי, זה אני כי זה מה שמבטא את הרצון האמיתי שלי שעליו אני לא מתחרט, ואני רוצה אותו גם ללא רווח מיידי, עם זה אני מזוהה ושלם, המעשים הרעים בד"כ מלווים בחרטה, בתחושת זילות, החמצה, חוץ מהפחד מעונש,​

מה מגדיר את המהות שלי? ומהו ערך עצמי?​

אז מה אתה בא לומר שהמעשים שלי לא מלמדים עליי מי אני? שאלה מצויינת, והתשובה היא כן ולא, ובכדי להבין זאת נמחיש משהו פשוט שקשור לערך עצמי,[יש הרבה להרחיב ולהעמיק בזה, ואכמ"ל אך את היסוד הבאנו כאן, וישמע חכם ויוסף לקח] זה דבר עמוק מאד, וראוי להתבוננות מעמיקה, יש אותי שיש לי שווי בזכות עצם הקיום שלי, ערך עצמי באמת, זה תחושת קיימות, ופרטיות עם עצמי, ולא כמה אני שווה ומה יש לי למכור, [השווי הוא שאני שווה למישהו, והמישהו הזה זה אני, כל חפץ השווי שלו הוא לפי רמת הצורך בו, לכן במדינה אחת מטוס קרב זה מאד יקר, ובמדינה השניה שאין להם מלחמות אז מטוס ריסוס זה הכי יקר, ואין להם מה לעשות עם מטוס קרב, והם לא מוכנים לשלם על זה שקל, הערך והפונקציונליות שלי הם ביחס לעצמי] זה הבסיס הכי פשוט של האדם, לצד זה יש מעגל נוסף של תכונות וערכים שיש לי, לצד זה עוד מעגל שזה איך זה מתבטא בפועל, כגון זה שיש לי מידות טובות מתבטא בפועל בזה שאני נותן צדקה, כלומר הערך והטוב שיש בי מתבטא דרך מעשים חיצוניים, ואם אני לא נותן צדקה, אז ההסתכלות השטחית אומרת, שאין לי מידות טובות, ואז זה ממשיך הלאה לזה שאני לא שווה כלום, אבל האמת היא שגם אם הביטוי החיצוני אינו קיים, זה לא אומר בכלל שהתוכן האמיתי לא קיים, אלא הוא קיים, משום מה הוא לא מקבל ביטוי בצורה הזו, וצריך לבדוק למה

לכן, כשאנו רואים אנשים מצליחים, אנו בטעות תופסים אותם שהם "שווים משהו", ויש בזה גרעין אמת, כי ההצלחות בד"כ מבטאות את הטוב שיש באדם, הצלחה בלימוד מבטאת כישרון, ערכים, ועוד, אבל זה לא ממש האמת, כי גם מי שלא לומד זה לא בהכרח אומר שאין לו את החיבור הפנימי הפשוט לתורה, צריך לבדוק למה בכל זאת הוא לא לומד, שזה יכול להיות סוגיות אחרות לחלוטין, מסוגיות רגשיות ועד הפרעות קשב,

לכן למשל, התמודדות עם ביקורת, היא תמיד הפרדה בין העושה למעשה, שזה האמת, וכן להיפך, אנו אוהבים מחמאות כי הם מבטאים משהו אמיתי,

ממילא מובן מאד איך נוצרה לנו התפיסה שאם אני חוטא זה אומר שאני..., כי בד"כ המעשים שלי מבטאים את הפנימיות, אולם לגמרי ניתן להבין שיש דברים נוספים שמשפיעים על המעשים שלי, וזה לא סותר את המהות הפנימית, ורק מתוך תפיסה זו חוזר האמון בעצמי, וממילא בתשובה,

בעצם, להשיל זהות מדומה, זה מצוות תשובה, זהות מדומה זה תפיסה על עצמי שאני עבריין, שתלטן, כעסן, וגם שאני קרבן...
​

תשובה זה אומר, זה קרה, אבל זה לא באמת קרה, זה לא קרה במי שאני באמת, הכישלון נועד ללמוד ממנו, ולהיות מדוייק וזהיר יותר, הניסיונות באים להסתיר ממך את רצונך, ותפקידך לברר את רצונך, לפעמים הם מצליחים להסתיר ממך אפילו שיש בך רצון, ההתגברות, הוא לחזור למה שאתה רוצה, למי שאתה באמת.​

תכל'ס אני ממשיך ליפול, אז זה עדיין נקרא שחזרתי בתשובה?​

אוקיי אז הבנתי כבר שאם חזרתי בתשובה ונפלתי שוב, זה לא סותר בכלל את זה שעשיתי תשובה, לא היה חסר ברצינות שלי, בכנות שלי באמת וברצון שלי, נכון, אבל תכל'ס אני עדיין נופל, עדיין חוטא, אז אני לא במצב של תשובה,

נכון, אבל בזמן שעשית תשובה העיד עליך יודע תעלומות [ולא עתידות] שבמצבך הנוכחי ברגע זה לא תחזור לזה החטא לעולם, זה שאח"כ השתנה מצבך, זה ניסיון חדש ומציאות חדשה ואין לזה שום קשר למה שהיה קודם,

נכון, אבל תכל'ס אני ממשיך ליפול, אז מה?

אז באמת, אם אתה נופל מתוך איזשהו שקט כזה שאומר גם ככה אני עושה תשובה, וזה הרי תקין שיש נפילות, אז אולי זה בעצם סוג של אישור לעצמך ליפול, וזה באמת לא תקין ואולי זה סוג של אחטא ואשוב,

אבל אם אתה מחויב באמת לתהליך, ולשינוי, אז באמת חשוב להפנים שלא משנים הרגלים בבת אחת, [ומי מדבר על סוגים מסוימים של מעין התמכרות] א"א לבנות הרגל נכון בבום, הנפש כולה היא תהליכים של למידה וצמיחה,

אבל באותו רגע שעשית תשובה למדת מהכישלון ועשית כעת את כל מה שביכולתך, בשביל לא ליפול שוב, בשביל להתכפר, אז זהו, לא נדרש ממך שלימות שאינה ביכולתך, נדרש ממך ברגע זה לעשות את המקסימום, באמת, רגע אחרי הנפילה עשית את כל שביכולתך, ואת מה שנכון לך [לאפוקי ממעשים קיצוניים שבד"כ רק מזיקים יותר, אך צריך בחינת כל מקרה לגופו] אז מה נדרש ממך עכשיו? אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, על זה זה נאמר, [וזה המושג שרבינו יונה כותב, "מתייצב על דרך טוב" שזה גופא התשובה]

ועדיין אתה בתוך תהליך של תשובה, שזה אומר שכשאתה נופל שוב, אז שוב ללמוד מהכישלון, להבין איך הוא קרה ואיך אני נזהר יותר, איך אני משנה את המציאות שלי, איך אני מקבל עזרה, כלומר כל הזמן אתה נמצא לחלוטין בעמדה של אחריות על המעשים שלך, אתה באחריות מלאה, וככה אפשר באמת להתקדם,

כלומר אין שום לגיטימציה ליפול, זה ממש ממש לא לכתחילה..., רק אם אתה נופל תידע להתייחס לזה נכון, תהיה בעמדת אחריות מול זה ולא בחוסר אונים והכשר ליאוש, זה המענה הפשוט לרגשות אשמה,

וגם כשאתה נופל ואתה באיזשהו סוג של אונס בערך, אז עדיין זה בא לדייק אותך, ולכווין אותך, ובאמת יש מקרים שאדם מאבד שליטה, ונקודת הבחירה שלו זזה ממקום למקום, למה זה קורה? מה ההסבר הרוחני, הרי נוצר כאן מציאות של חטא? א. כי יש לאדם בחירה מלאה ומה אני בורא עולמות אף אתה, ובכח הבחירה שלך אתה באמת יכול ליצור מציאות כזו, וזה מיסודות הבריאה, מה שמאפשר גם שינוי ב. צריך להכיר במציאות הזו שיש דברים שאנו לא מבינים, ג. העולם שלנו זה עולם הבירורים, כלומר לברור את הטוב שמעורב ברע, וזה גם התשובה למה יש אנשים סניליים שלא עושים כלום, תמיד יש איזושהי תכליתיות בתוך כל הדברים האלו, אך אנו לא עוסקים כ"כ בצד הרוחני של הדברים אלא יותר בצד הנפשי,

אז כן, עולה לנו תחושה שצריך כבר להפסיק עם..., וזה נכון, באמת צריך לעשות משהו מול כל מיני דברים, אבל מכאן ועד לומר שהרגע הכל חייב להיפתר? ממש לא, אבל עדיין אני כן מחויב לתהליך, שגם אם אני לא משנה עכשיו את המעשים שלי ב100% אני כל הזמן עושה את כל מה שאני יכול, וחותר למקום הזה של להיפטר לגמרי מהדברים הבעייתיים שאני עושה, מי שמקבל את עצמו לא מבזבז זמן בנפילה,​

מה הקושי האמיתי בכישלון, ואיך להתמודד איתו?​

יש לנו קושי לעמוד מול הכישלון, אנחנו מתנגדים לזה, למה אנחנו מתנגדים? יכול להיות הרבה דברים, אבל עדיין ככל שתרפה מלשלוט בכח במצב תוכל באמת להתקדם, אבל כל עוד אתה לא מקבל את עצמך וכל עוד המצב לא מתאים לך ואתה לא מוכן לקבל את עצמך, למרות שאין לך מה לעשות כרגע, אז אתה תקוע בתחושת כישלון אשמה וחוסר אונים,

השלב הבסיסי וההתחלתי ביותר של לקבל את עצמי זה שאני מכיר בכך שכרגע עשיתי את כל מה שביכולתי, באמת, ומכאן אני מחויב לתהליך, ואני עדיין מקבל את העובדה שלגמרי יתכן שאפול, וגם אז אני לא מתבלבל, אני יודע שזה לא מגדיר אותי הדחפים האלו, אני כרגע לא אמור להיות בשום מקום אחר, אלא בדיוק במקום בו אני מתמודד, אני במלחמה על הטוב שלי, לקיים ולהוציא אותו ובמלחמה אין זמן לחשוב על איך אני נראה

אם המשפטים האלו מעוררים התנגדות, אז חשוב לשים לב למה אני מתנגד? אני עדיין לא מסוגל להכיר בכך שאני בתהליך, ואני כרגע לא מושלם? או שמא אין לי כח למחויבות ולתהליך, כי אני נכנס למתח שמא אפול? [והמתח הזה לבד גורם לעוד נפילות], אולי אני מפחד שאם אקבל את עצמי אני ימשיך ליפול, מה שמעיד על חוסר אמון שלי בטוב שלי?

עד כמה ברור לי בבהירות מלאה שאני רוצה טוב, שאני במהותי טוב?

מה ההרגשה הכללית שלי שה' מרוצה ממני, מאוכזב ממני, כועס עליי, אוהב אותי?

אני מרוצה מעצמי, טוב לי עם מי שאני?

ביומיום הפשוט שלי, אני עסוק בלשרוד את החיים, להתנגד למי שאני, או עסוק בלגדול, עסוק ברצונות שלי, בטוב שלי?

האם אני מרגיש אהוב? רצוי? סתם כך בלי זה שאני עוזר לאנשים ומנהל חברה גדולה וארגוני חסד, סתם, אהוב בזכות מי שאני, סתם כך? האם אני מרגיש שיש מישהו בעולם שאוהב אותי ללא תנאי? האם יש מישהו שאני אוהב אותו באמת, וללא תנאים, ומתמסר אליו?

האם אני מסוגל לתת אמון באנשים?

כשהייתי קטן האמינו בי, סמכו עליי התחשבו בדעתי?

כמובן שאת זה אפשר להעמיק הלאה, מאיפה נוצרו אצלי כל מיני חוויות ותפיסות כאלו, איפה עוד אני חווה את זה, [מה חוויתי מול ההורים שלי בגיל קטן, מול החברים וכו'] וזה כבר עבודה יותר ספציפית לכל אחד, אבל חשוב להבין דבר אחד, שאם בשאלות האלו התשובות הם לא משביעות רצון..., אז הקושי שלי באמון בתשובה ובעצמי הוא ממש לא קשור לרוחניות אלא למצב הרגשי הכללי שלי​

תשתיות נוספות ועבודה פנימית רחבה יותר​


עד כאן דיברנו בעיקר על דברים שקשורים ספציפית לעניין של תשובה, אמון, רגשות אשמה, ונגענו קצת בשער של עבודה פנימית, כל דבר כאן ניתן להרחבה והעמקה ממש גדולים, אבל אנחנו משתדלים לתת מענה וכיוונים כלליים,

יכולים להיות תשתיות נוספות חלקם ממש דברים מוגדרים וחלקם זה איך אני תופס כל מיני דברים ומה החוויה הכללית שלי בעבודת ה', ומול עצמי

יש מושג שנקרא זרימת חיים, בגדול, פירוש המושג הוא שכשעשיתי משהו ברור לי שזה קרה, ואני ממשיך הלאה, כשיש לי משהו לעשות, אני מסוגל להיות עסוק איתו ועם החיים באופן כללי ואח"כ כשזה נעשה זהו אני ממשיך הלאה, זה בגדול המובן הפשוט של המושג, וההיפך הגמור מזה זה תקיעות ואיטיות, בצורה הקיצונית של זה זה מה שנקרא הפרעה טורדנית כפייתית, כפייתיות, או נערווים בלע"ז, שזה בעצם מצב שסגרתי את הברז, אבל אני לא מרגיש שסגרתי, ואז צריך לסגור שוב ושוב, בעומק, זה ההיפך הגמור מזרימת חיים, [יש להדגיש שבכפייתיות זה לא כל הסיפור יש שם עוד הרבה חלקים שיש בתוך ההפרעה, יש את עניין החרדתיות, ואיך נוצרת ההפרעה, ואיך מטפלים בהפרעה, איזה מערכות נפשיות משתלבות שם ואיפה השיבוש שלהם, זה הרבה ידע מקצועי שאינו קשור לכאן] וחלק מהטיפול בכפייתיות זה ממש לתרגל את המושג של זרימת חיים, כגון אחרי שסגרתי את הברז, למרות שבהרגשה שלי עדיין לא סגרתי, אני ממשיך ועושה עוד פעולות אקטיביות שאינם קשורות לברז, אלא אני למשל הולך לקניות או לסדר את הבית, ויש בזה מסר שעניין הברז מאחורינו,

יש דברים שיכולים ממש לתקוע את זרימת החיים, כגון פרפקציוניזם, צורך במושלמת, [למרות שיש בזה היבטים נוספים], או חוסר חיבור רגשי כללי למה שאני עושה, קהות רגשית כזאת, או צורך להרגיש, כלומר מין דפוס כזה שאומר שבשביל להאמין שהדבר באמת קיים צריך ממש להרגיש אותו בעוצמה אדירה, [אם למדתי 5 דקות אני לא מרגיש שלמדתי בכלל, רק אם אני יעשה משהו עם עוצמה ווליום מטורפים, אז אני ירגיש, שלמדתי,], כמו"כ ביקורת פנימית, שלא מאפשרת לי להאמין ולתת תוקף למה שאני עושה חושב ומרגיש, [אם נחזור לכפייתיות, הצורה התקינה שאמור להיות לי בברז זה שאם סגרתי אז זה נסגר, אצל האדם הכפייתי זה משום מה לא ככה, ואז כשהוא סוגר שוב הוא בעצם מנסה להוכיח שזה כן נסגר, וחלק מהסיבה שהוא לא משתכנע, זה כי דבר שאמור לבוא בזרימה, ככל שאתה מנסה להוכיח אותו, אתה עוד יותר מרחיק אותו מהמקום הטבעי שלו שזה הזרימה הפשוטה, אתה לא אמור להשתכנע מכח 70 פעם שסגרת את הברז שהוא סגור, אתה אמור להשתכנע מפעם אחת, ככל שאתה עושה יותר פעמים אתה רק מהתרחק מהישרות הטבעית, וכנ"ל בערך עצמי, הניסיון לייצר ערך מכח מעשים והישגים, זה מה שמחסל את הערך הקיים ללא תנאי, הערך קיים, צריך רק לתפוס שהוא קיים ולהפסיק לחסל אותו, כמו"כ בסמכות, אין מושג כזה לייצר סמכות הסמכות כבר קיימת צריך לתפוס שהיא קיימת, כמו"כ בחיבור ללימוד, בסיפוק, זה באיזשהו מקום קיים, צריך לתפוס שהוא קיים, איפה בדיוק הוא קיים ולהגדיל אותו, ניתן להגדיר זאת בפשטות שהמטרה תמיד בטיפול זה לא לייצר משהו שאין בבן אדם, ולא לגרום לו להרגיש טוב, אלא להחזיר אותו למקומו התקין הבריא והטבעי, האלוקים עשה את האדם ישר, כשמשהו בישרות הזאת משתבש מתחילים הבעיות, תפקידנו להחזיר אותו לישרותו הטבעית ודוק]

כשאני עושה משהו ועדיין לא משוכנע בו, וזה לא קשור לאפשרויות הפשוטות דלעיל, לפעמים זה יכול להיות קשור לתשתיות מעין אלו, אך בד"כ זה קשור יותר לתשתיות הפשוטות שהוזכרו לעיל, [לא כל חוסר זרימה תקיעות ואיטיות זה כפייתיות, אך יש לציין שיש מקרים שחייבים עזרה מקצועית ודאי במקרים שיש אלמנטים כפייתיים, קשיי ויסות וכדו'],​

עבודת ה', מה החוויה שלי מול זה?​

ויש כאן לתת את הדעת לכל מיני תפיסות וחוויות שאינם קשורים באופן ישיר לנושא האמון והתשובה באופן ספציפי אלא חוויות כלליות בעבודת ה'

הדגשה חשובה, השאלות הם איפה אני בחוויה, למרות שבהבנה אני לגמרי מבין שזה לא ככה
​

א. ההרגשה שלי מול דבר שאסור.​

איך אני מרגיש מול המציאות הזו שיש דברים שאני רוצה, והם אסורים,

כשאני מתגבר מה החוויה שלי, חווית ניצחון, סיפוק, התגברות, נאמנות, או פספוס, החמצה תיסכול, כי אם כן ברור שתשובה זה עוד איזה הנצחה לתסכול הכללי שלי, יש בי משהו שמתנגד לגבולות התורה אז ברור שאתנגד לתשובה, ולכל דבר שמחזיר אותי לגבולות האלו

וגם אם נניח שאני מתנגד, יש הרבה דברים שדורשים בירור, לאיזה דבר אני מתנגד, למה אני מתנגד, האם יש איזשהו מקום בתוכי שבו אני כן מזהה בעצמי איזשהו רצון לחיות עם גבולות התורה, האם אני מתנגד לגבולות מסוימים, או לכל סוג של גבול, מה קורה בגבולות לא של התורה, גם שם אני מתנגד, מתנגד יותר או פחות, מה החוויה שחוויתי בחיים שלי מול גבולות, מה בדיוק כיום אני לא רוצה להרגיש,

האם יכול להיות שההתנגדות היא לא לעצם הגבולות, אלא לחוויות נלוות, [אין לי התנגדות לפרומקייט, אלא שמכיוון שאני חוויתי שפרומקייט זה לא לתת מקום לרצונות שלי, או לחץ, או שזה גרם לי להרגיש נחות, שונה, אני שונא את זה למרות שאפשר להיות פרומער בצורה תקינה מאד]​

ב. היחס שלי לדחפים שלי, ​

האם ברור לי שה' הוא בצד שלי, או שבחויה שלי הוא נגדי

עצם זה שיש לי תאוות, או שלא בא לי ללמוד, זה בסדר מבחינתי או לא, האם אני חווה את זה כפגם בייצור, או שאני חווה את זה שזה בדיוק ההוראות יצרן, שיהיו תאוות, שיהיו שעות של חוסר חשק ויובש,​

ג. קשר עם ה'​

בפשטות ממש יכול להיות שאני חי בתחושה תמידית שאני לא בסדר?

אולי בכלל יש לי איזשהו דימוי שאני תופס את ה' כמו שאני תופס את אבא שלי, או דמות אחרת, [מישהו שלא חווה קשר קרוב עם אבא, ולא חווה שיש אבא שמצפה לדבר איתו ולהיות איתו, ברור שיהיה לו קושי מול תפילה]

מה אני מרגיש מול המושג קבלת עול מלכות שמים, פחד, עצב, דיכאון, או קשר, קשר עם ה'

גם אם ההרגשה נסתרת מההיגיון, מפסוקים וממאמרי חז"ל, למעשה זה מציאות קיימת שככה אני מרגיש ועליי לטפל בזה​

ד. אכזבה, ביקורת, איך אני מול זה?​


אולי אני לא עושה תשובה כי אני פשוט פוחד מאכזבה? איך אני מרגיש כשאני מאוכזב מעצמי, איך הרגשתי כשאבא היה מאוכזב ממני, כשאמא הייתה מאוכזבת, כשהחברים כשהצוות, היה שם מעבר לכאב על מה שאין לי, גם איזשהו מחיקה שלי, חוסר ערך מוחלט? אולי אני חי בתוך תפיסה שאני אחד כזה שתמיד מאכזב? לא יוצלח שליימזל כזה,

האם אני מסוגל לקבל ביקורת? או שזה נורא מלחיץ אותי?

כשאני מתגבר על היצר, אז אני רוצה לעשות מה שבא לי, אבל זה אסור, או שאני רוצה להתגבר, אבל קשה לי, במלחמה בין אני לאבל, תמיד אני ינצח​

ה. מהו רצון, ואיפה הרצונות שלי?​

רצון זה המקום שאני מרגיש שאני מרוויח בו, ולא רק לא מפסיד, רצון זה הסכמה פנימית למה שהשכל מבין, וזה מגיע תמיד ממקום שליו, שקט, מקום טוב בתוכי שפשוט רוצה טוב, [זה עמדה בנפש ככל שהיא מתחזקת היא כמובן מורגשת יותר] בשונה מדחף שהוא מגיע ממקום של הרגשה חזקה, איבוד שליטה, דחיפות, מצוקה,

איפה הרצונות שלי, מה אני רוצה, האם אני בכלל בפניות לרצות משהו? או שאני הולך כל הזמן עם לב סגור ומכווץ, שעסוק בלא להרגיש איזשהו רגש לא נעים,

לב פתוח זה כמו ילד שהוא פשוט מרגיש, אהוב, רצוי, אוהב, חופשי, רוצה, חי בטוב, הוא פשוט נוכח, והוא בטוב, כי הוא עצם הטוב, הוא טוב במהותו.​

ו. בעיה רוחנית, זה בעיה ביראת שמים, או התמודדות רגשית?​

חשוב להבין, נפילות וכישלונות ברוחניות, זה בד"כ לא בעיה בירא"ש או באמונה וכדומה, בד"כ אדם שגדל בסביבה חרדית תורנית יש לו יראת שמים, והמושגים שלו על טוב ולא טוב, נכון ולא נכון, הם בד"כ תקינים ונכונים, הנפילות הם תוצאה של מצבים רגשיים, הניתוק וחוסר החיבור, זה אמנם לפעמים בעיה חינוכית, אבל ברוב מוחלט של המקרים זה חוויות קשות מול הדברים האלו, חוויות קשות מול לימוד תורה, חוויות קשות מול תפילה, מול דקדוק במצוות, מול מערכת חיים כזו, שנחוותה בצורה מעיקה, מחייבת, נוקשה, משעממת, ולא בצורה של חיבור וכיף, לפעמים הקושי הוא להזדהות עם המחנכים שלי, כי הם השפילו אותי וכשאני מסכים איתם על הערכים שלהם אני מגדיר אותם כבעלי סמכות עליי וממילא אני כביכול מסכים עם ההשפלה שלהם, יכול להיות אדם שמרגיש שהוא כבול, למשפחה שלו, לחברה שבה הוא נמצא, והנפש שואפת לחירות ומדביקה את זה על כל מיני דימוים, ואז הוא עושה כל מיני דברים שבעיניו מסמלים חירות, ומה לעשות שזה לפעמים מתנגש עם איסורי התורה [בד"כ זה יושב על תפיסות פנימיות עמוקות יותר, ועל שברי קוגניציות] שזה למשל יכול להיות קשור מאד לענייני קדושה, אבל זה שהנפש שואפת לחירות זה לא קשור ליראת שמים, אלא לצורך נפשי פשוט ובסיסי, וכמו"כ תחושת השפלה וקיפוח וכדו', [כמובן שהעבודה היא לעשות הפרדה, ולתת מענה ומשמעות נכונה לכאב המקורי, ולתת את המשמעות והתוכן הנכונים לערכים האלו, ולהפעיל שינוי התנהגותי מתוך המקום המחובר שבאדם ואכמ"ל]

לא תמיד האדם מודע לזה שבאמת הקושי שלו הוא רגשי, ולא תמיד הוא מוכן להודות בזה, כי לפעמים התחושות הם מאד קשות מכדי לשאת אותם, והנפש מייצרת תחושה חזקה שבאמת הבעיה היא רוחנית, או אמונה, וכיו"ב, כל מיני הסברים שכליים שמלווים בהרבה מאד לחץ וסערה, או אדישות שמבטאת איזשהו ניתוק, הכחשה, הדחקה, או לפעמים בצורה הפוכה לחלוטין של עודף צדקות, [כמענה לחרדה מפני הכישלון], ועוד שלל צורות,

אבל הדבר הזה שוב מחדד את ההבנה, זה שיש לך ניסיונות, זה לא כי אתה בעייתי, זה שאתה נופל לא אומר שאתה לא ירא שמים, ולא שאתה משוגע שפועל בניגוד להיגיון שלך, אלא שיש בך אמנם את החלק של ההיגיון, ויש לך את החלק הרגשי, והרגש לא תמיד מופעל מכח ההיגיון הנוכחי שיש לך, והעבודה שלך היא לעבוד עם שני הדברים במקביל, ולהביא את עצמך למציאות שהמוח שמבין מה נכון יהיה שליט על הלב, מוח שליט על הלב זה לא אומר למחוק את הרגשות שלי, אלא לדעת לעבוד איתם נכון, לרפא את מה שצריך ריפוי, לחבר את מה שצריך חיבור, ולהביא את עצמי למצב של חיבור לעבודת ה', של עמידה מוחלטת ומלאה בגבולות התורה, [גם אם כרגע אתה לא מחובר רגשית, שלא תבין לא נכון, אין שום לגיטימציה בכלל לעשות עבירות בגלל זה, או להזניח את עצמך בתחום מסויים, כשהתורה אומרת שזה אסור זה אסור, בין אם אתה מרגיש ובין אם לא, במקביל עליך לעבוד כדי שזה יהיה מתוך שלמות פנימית ורצון, אבל בכל מקרה אין היתר לזוז כקוצו של יו"ד מדבר איסור]

הגר"א בביאורו לספר משלי א' ב' מגדיר את מהות האדם, "שמים וארץ ואדם המחברם" מה שמייחד את האדם והופך אותו לתכלית הבריאה, הוא היכולת לחבר שמים וארץ, וזאת על ידי הלב שהוא סוד הרוח, המחבר בין הנשמה [שמים] והנפש [ארץ], במילים פשוטות מה שזה אומר, זה שהאדם נמצא כל הזמן בקונפליקט, הנשמה שואפת מעלה מעלה ולא רואה רע, רק טוב, מצד שני הנפש שקועה במכאוביה יורדת למטה ואינה מתרצה לעלות, אומר הגאון, ואדם המחברם, מי שמצליח לחבר בין שני הפכים אלה נקרא אדם

לפני שניגשים לחברם, צריך קודם כל להכיר בהם, ולפעמים עצם ההכרה במקומות קשים שלא העזנו להכיר מובילה לגילוי עצום של טוב בתוכינו,​

ז. השילוב בין פחד, לאהבה​

רגע, אז מה מקומו של הפחד בעבודת ה', מה זה יראת העונש, מה זה המושג יראת שמים? לא הכל עובד רק עם רצון? ואם אין לי רצון? ברור שיש פחד, פחד מעונש, פחד מרוממות ה', אבל תפקידו של הפחד הוא להפעיל אותך בהתחלה, ולשמור עליך שגם במצבים שאתה לא מחובר עדיין לא תזוז מהמסלול בגלל הפחד, אבל בשום אופן אתה לא אמור לחיות רק מתוך פחד, אלא עם הרבה רצון, ויש כאן עומק נוסף, שמאחר ופחד הוא רגש יותר חזק מאשר רצון, [כי הוא קשור למערכת ההישרדות, והוא תמיד חייב להיות חזק יותר מהאדם, - מבחינה מקצועית זה בגלל שזה קשור למערכת הלימבית] אז ממילא הוא דומיננטי ומורגש יותר, וכשאני גם רוצה משהו וגם מפחד לא לעשות אותו הרגש המורגש יותר הוא הפחד, למרות שבאמת אני רוצה, ממילא העבודה היא לגלות ולהבהיר את הרצון הקיים, וזאת ע"י חיבור לתחושת רווח, [בשונה מפחד שהוא רק מניעת הפסד], כניסה לגבולות, מתוך תחושת גדלות, [איך מגלים את הרצון? בפשטות ממש, נניח שאתה לא אוהב ללמוד, הבן שלך אתה רוצה שישב וילמד? כלומר בעצם לבודד את עצם הדבר, מהמקומות שבהם זה נפגש עם כאב והתנגדות]​

ח. לקבל את עצמי, זה לא יגרום שאני יפסיק לנסות להתגבר?​

לקבל את עצמנו זה לא אומר להסכים לכל הדברים הלא טובים שלנו, אלא להפסיק לפחד, להירגע, כשאנחנו מפחדים אנו לא פועלים בצורה עניינית ומחושבת, אלא בהיסטריה, וגם בעצם לא מתעסקים עם הבעיה, אלא עם הפחד שנוצר מהבעיה המקורית, כשהבהלה יורדת, אפשר להתחיל לפעול, הבסיס של להוריד את הבהלה זה לחזק את האמון בטוב, בטוב שבתוכי, בטוב שאני יכול להגיע אליו, בטוב שאני רוצה, בכך שה' הוא טוב והוא רוצה בשבילי רק טוב, הכל מתנהל לטובתי, אם אני רוצה טוב יעזרו לי, אם אני עושה את מה שאני יכול יקדמו אותי, הבא ליטהר מסייעין בידו,

יש לנו פחד מלקבל את עצמנו כי אז אולי נהיה שאננים למצב שלנו, ונפסיק להתקדם, ניתן גיבוי לעצלות להפקרות לכעס, אם ה' אוהב אותי ומבין אותי אז הכל בסדר ואפשר לנוח על זרי הדפנה, ככה יש לנו פחד, [ולצערינו יש אנשים שחיים בכזה מסלול, ואנו די סולדים מהם, ובצדק, זה אנשים עם אפס מחויבות, ואנחנו כן אנשים עם מחויבות]

אבל מה האמת? אדם שבהרפיה מתוך אמון, מתוך מרחב בטוח ואוהב, זה העמדה שלו? או שהוא מגיע עם לב פתוח ונכנע, ובעמדה שלו זה מין אמירה, שאם ה' עוזר לי ואוהב אותי, אז בטח, אני מתחיל להתאמץ על..., אני מוכן להתמסר יותר, משהו בו נפתח, הוא מתחיל לבקש עזרה מה' על עוד דברים, הוא מודה בחולשות, והולך אל הטוב, מתחיל לאהוב, מסכת האטימות והקרירות שלו יורדת, הטוב שלו מתגלה, עד עכשיו הפחד שלו טשטש והסתיר את הרצון שלו, ההתנגדויות שלך, זה בדיוק הדרך אל עצמך, למקומות הכואבים, ולמקומות הטובים, למי שאתה באמת, אמון ואהבה הם באמת פיתרון לפחד

נכון, קשה להשתכנע בזה, כי זה ממש מנוגד לחוויה שלנו, אבל לפחות ברמת התפיסה בא נתפוס שזה ככה, וכל מה שאנו מרגישים הפוך, מרגישים כל הזמן שה' כביכול מחפש אותנו בפינה, וכל כיו"ב, זה פשוט לא אמיתי, נכון שאני מרגיש את זה, אבל אני נפרד מהשקר הזה, שזה כל הסיפור, ומתחיל לחיות ולתרגל תפיסות תקינות, שאני מאמין בהם,​

ט. כואב? אל תתנגד! ​

רבות דובר על כך שההתנגדות יוצרת תקיעות, ניתן דוגמא פשוטה לזה, בחור בישיבה לא מתפקד, ראש הישיבה מאשים את הבחור, הבחור מאשים את הישיבה, ההורים גם תופסים צד היכן שהוא, תוצאה, הבחור לא מתפקד, אבל העיקר שאף אחד לא אשם, הבחור לא אשם כי הוא האשים את הישיבה, הישיבה את הבחור, וכו', יכול להיות שחלק מההאשמות צודקות, אבל אף אחד פה לא לקח אחריות, מי שהיה צריך לקחת אחריות לא לקח, כי אף אחד לא רוצה להיות אשם, [אם אשמה לא מחסלת אותך, יותר קל לך לקחת אחריות]

כשאתה מאשים מישהו אחר, או כשאתה תולה את תקוותך במישהו אחר, תבדוק טוב טוב ממה אתה בורח, בעצם, היצר הרע הכי גדול זה שמישהו יציל אותי,

פרק ד חרדות פנימיות והתנגדויות עמוקות יותר

פרק זה אינו קשור לעצם העניין של חוברת זו, הוא רק מדגים תהליכים בתוך הנפש שעלולים להיות ממצב של אשמה, לכן הוא נכתב בשפה קצרה מאד, וכללית מאד, וממש לא מוכרח שכל אחד יגיע למצבים כאלו.

כל חטא יוצר בנפש תחושת פחד, או מעונש, או פחד שאני מאבד את היציבות שלי, והמוסריות שלי ומה שאני מבין ומכיר, ובעצם הקרקע נשמטת לי מתחת הרגליים, עצם ההתבוססות באשמה יכולה להיות כדי לא להרפות כפי שהוזכר לעיל, ויכול גם להיות שעצם הסבל הזה גורם להרגיש כאילו אני משלם את החוב שלי, ואני צדיק, ולא הולך על קרום דק מעל תהום של רשע, [כמובן שזה לא המענה האמיתי, כי אין מושג כזה של להוכיח לעצמי שאני טוב, כי אני אמור לתפוס שזה פשוט ככה ככל שאני מוכיח אני מחסל את זה שזה קיים בפשטות ובזרימה, זה שאני טוב, שזה חלק מהערך העצמי, אמור להיות פשוט לי באותה רמה שכשאני רעב אני צריך לאכול],

ככל שזה לא הוכרע, אז אשמה תמיד תפגע בערך בביטחון ובדימוי שלי, ואז זה יצא או בצורה של האשמת אחרים, או בהצטדקות כרונית, או מרמור על העולם, או בריחה לעשייה מטורפת כדי לא להרגיש את הריק הקיומי, שזה סתם כך קשור לערך עצמי, מין פחד משקט, והחזקת שליטה כל הזמן בחיים, חרדה פנימית שלא כ"כ תאפשר חיבור ורצון, זה בעצם מצב של כיווץ פנימה, עיסוק חזק בעצמו, הוא יתקשה לחשוב על דברים מחוץ לעצמו כפי שהוא מרגיש את זה בצורה של פחד,

לפעמים זה יבוא בכיוון פשוט יותר, זה יצור תחושה אצל האדם שהוא שקרן, ורק מעמיד פנים, ואז הוא יפתח דמות שתתפקד כלפי חוץ מצוין, ובפנים הכל ריק וחלול, בבסיס עומדת תפיסה שאם ידעו מי אני אז..., וההרגשה היא כמובן של בדידות ותלישות, חוסר אמון בצורה כזו שהאדם חושד בעצמו, חוסר יכולת להיות קרוב, וחרדה חברתית על שלל סוגיה,

יצירת חיים, שזה הביטוי של הרצון, ושם נמצאת תחושת החיות והקיום גם בדברים הכי קטנים, זה הדבר שהכי מנוגד לאשמה שבולמת, ועוצרת את האדם, ויצירה בכלל [במובן הפשוט של המילה] זה דבר שדורש תעוזה ואומץ, והאשמה תמיד בולמת, היא גורמת לאדם לא לסמוך על עצמו,

חרדת הציפייה לעונש, האדם מרגיש שהוא איבד את המוגנות שלו הוא חשוף ופגיע, ואז הנפש מרגישה חרדה, ולא בהכרח שהאדם מודע לכך שהפחד הוא בגלל חטא, וכשהנפש מרגישה פחד, היא מגייסת איזה הסבר מהשכל למה אני מפחד, ועושה משהו להרגיע ואז ההסבר יכול להיות שאני מפחד שאולי לא אמרתי טוב את המילים בקרי"ש, ואז הוא יחזור וידקדק באותיותיה, נרגע לכמה דקות, אבל הפחד שוב חוזר, כי האשמה קיימת, וחוזר חלילה, וזה ממש מתכון לחרדות אובססיביות, [ככלל, חרדות בד"כ משקפות מצב רגשי עמוק יותר]

ישנם מגנוני הגנה פשוטים יותר, כגון אם אני אשם זה אומר שלא הייתי חסר אונים, אם אני מאשים את עצמי אז לא יאשימו אותי, המבחן הראשוני היא להכניס את האירוע לפרופורציה, נניח שאני אשם כמה זמן אני אמור לסבול?

טעויות, הרבה פעמים רגשות אשמה הם על טעות, ופה חשוב להבין, כל החלטה היא נכונה על בסיס הנתונים שהיו לי בזמן קבלת ההחלטה, זה הוודאות המקסימלית הקיימת באמת, וודאות של לדעת ולשלוט בתוצאה הסופית זה אשליה אין וודאות כזו בכלל.

ובזה נסיים את דברינו, הרבה יותר ממה שכתוב כאן ניתן להעמיק להרחיב ולדייק על כל מקרה לגופו, וכל דבר מהנכתב כאן יכול להיות מקושר להרבה דברים אחרים, ועם הרבה דקויות ואופנים אחרים ומורכבים, ובכל זאת ניסיתי לתת מענה והסתכלות כללית על הדברים, וישמע חכם ויוסף לקח, וכולי תקווה שזה יפתח פתח להסתכלות הגיונית נכונה ומפוכחת יותר על עצמנו, שנדע את ערכנו באמת, ועד כמה אנו תמיד אהובים ורצויים לפניו יתברך, ועד כמה הוא מצפה לנו, וקרוב אלינו, ושנבין איפה טעינו בדרך, מתי איבדנו את התחושות הפשוטות הללו, והתחלנו רק להרגיש לא בסדר, לא טובים, מאכזבים, וכאילו זה כל מה שאנחנו, איפה איבדנו את התקווה, איפה התייאשנו מהטוב שבשבילו נוצרנו, היכן נוצרה הטעות, על איזה גרעין אמת היא יושבת, ומה היחס הנכון לאותו גרעין אמת, ואז נזכה לחזור למציאות הנכונה והתקינה, חיים מלאים באהבה וחיבור, לה', לעצמי, לקרובים אליי, באמת!​
  • יישר כח
תגובות: אברך קלאסי, פנחס ע ו-התורה