במהות ענין התשובה ובענין תשובה בדורינו
א} ידוע דברי המבי''ט כי חקרנו על גדר התשובה ומצאנוהו והוא שיבה לה' מריחוק החטא, והוא מוכח מיניה וביה מלשון ''תשובה''' שהוא מלשון שיבה, והינו שנשמת ישראל בשורשה הרי הוא מחובר וקרוב לקוב''ה והחטאים מבדילים וע''י התשובה הוא חוזר לאותו מקום של קרבה להשי''ת.
וקרבה זו כמובן דאין ענינה רק בהרגשה בעלמא אלא היא הגדרה בכל המציאות החים של האדם, האם במציאותו הוא חי עם השי''ת.
והנה ישנה טעות שהשהתרשה דעיקר ענין התשובה הוא לתקן את דרכיו ולשפר מעשיו וכגון אם רגיל ליכשל בלשה''ר הרי יקבל ע''ע להפסיק כן ויעשה תחבולות היאך להפסיק וזהו ענין תשובה, וזה מה שבא המבי''ט להפקיע דאי''ז התשובה עצמה דענינה הוא לשוב אל ה' מריחוק החטא.
ודבריו מכורחים מיניה וביה דהרי יש מצוה מיוחדת על תשובה ולכאורה אם הענין מצד תיקון המעשים מה שיכא בזה מצוה מיוחדת לתשובה, דממ''נ הרי שעובר באיסור לשוה''ר יש לו להפסיק מחמת דרישת האיסור והרי שמבטל מצוה הרי יש עליו דרישת המצוה, ומה שיכא כלל בזה מצוה מצ''ע, ומזה הוכח להמבי''ט דגדר המצוה הוא השיבה לה' מריחוק החטא ובזה יש חפצא לעצמה שאינו שיכא כלל לתיקון המעשים.
ב} ענין זה של שיבה אל ה' אינו ענין פשוט או קל, ואינו תלוי בהחלטה בעלמא, כיון דהקרבה לה' אינו רק ענין של תחושה ורגש בעלמא אלא הוא מציאות של אדם האם הוא קרוב אל ה' או לא , וזה הגדרה רוחנית באדם, והנה העבירות הרי הם מסכי הברזל המפרידין בינינו לבין השי''ת, וממילא כל שעשה תשובה כדבעי על כל עבירה שעה הרי עוד לא שב אל ה' מהריחוק וודאי שחלק מהמצוה לבטל הריחוק הוא בהעמדת התיקון לכל עבירה שעבר.
ובזה אנו באים להפקיע מה שיש הסוברים שהחפצא דתשובה אין לה יחס אל גוף העבירה כלל אלא הכל הוא רק ענין אישי של האדם אם הוא מתקרב אל ה' או לא, וזה אינו כי בלא שיתוקן פגם העבירה הרי לא שיכא מציאות של התקרבות אל ה'.
וזהו החסד הגדול בקבלת התשובה שאחרי שאנו מעמידם מצידינו את עבודת התשובה הרי הקב''ה בבבחנת מקוה ישראל ה' מטהר ומצרף עוונותינו, וכידוע דזהו עומק ענין שאלו לחכמה החוטר מהו עונשו וכו' כי בתוך גדרי המציאות הרגילים אין שיך תיקון אחרי שכבר הפריד מסך הברזל בין האדם לבוראו ע''י העבירה [וזה מלבד הענין המבואר בספה''ק וביותר בדברי הנפה''ח ואגרת התשובה לבעה''ת דיש גם ענין הפגם שעשה בכל השתלשלות העולמות שלזה ג''כ בעי חסד עצום של יוה''כ ובחינת מקוה ישראל ה'], ולהלן יבואר יותר מה הגדר במה שמהני התשובה והיאך באמת התשובה עוקרת את העבירות.
ג} עכ''פ בזה יוצא דעיקר התשובה היא החרטה והודיוי שהוא העמדת השיבה אל ה' בפועל וע''י החרטה הוא מפקיע עצמו מהעיברות שאינו רוצה בהם, אך מ''מ מעיקר התושבה המעכב הוא עזיבת החטא, ולכאורה הגדר בזה הוא כלשון רבינו יונה שבלי שיעזוב החטא הרי הוא טובל ושרץ בידו, דהינו אין עזיבת החטא הטבילה עצמה המטהרת אלא הוא תנאי בטבילה שלא יהיה שרץ בידו ויטמא שוב, ואף כאן נאמר שכל שאינו עוזב החטא הרי אין כאן שיבה אל ה' מריחוק החטא כיון שבפועל הוא עדין אחוז בחטא.
וביותר שעיקר ענין החרטה וכמשי''ת להלן הוא עקירת הרצון מהחטא ולהעמיד עצמו כמנותק מהחטא וא''כ כל שעדין אחוז בעבירה אינו יכול להגדיא עצמו כמנותק מהחטא.
ד} ידוע לשון הרמב''ם בהל' תשובה כיצד הוא גדר התשובה וז''ל '' וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ''
הרי מבואר מדברי רבינו הרמב''ם שגדר התשובה היא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה חטא לעולם, ומדברי הרמב''ם הללו הרי נמס כל לב ורפו כל ידים דאטו יכול אדם להעיד על עצמו שלא ישוב לזה החטא לעולם, והרי בזמנינו [בדורינו החלוש יותר מכוחותיו הנפשים כנודע, ואכמ''ל] המציאות מוכיחה דבהחלט שיכא שינוי והשתפרות עקבית א החלטה נקודתית לא מצינו כמעט שתועיל לגמרי בדברים שהורגל בהם האדם[ודי אם נזכיר כאן ענין לשוה''ר וביטול תורה שמוכח במציאות ששיכא להוסיף ולהתעלות ולהשתנות בזה ע''י עבודה עקבית אך כמעט ולא מצינו אדם אשר במחי החלטה אחת יוכל להשתנות בזה לגמרי וכן יש להביא עוד כו''כ דוגמאות].
ובזאת יבוא האדם וישאל אטו נגרע חלקינו ואיננו שיכים בענין התשובה, והיאך יתקימו דברי התורה הקדושה ''כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'' שקאי על מצות תשובה.
ה} ובהקדם עלינו להשיב אל ליבנו דזה ודאי ששיכא ענין תשובה בכל אדם ובכל דור, שהרי מצינו בנדרים ל''ט ''שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, גַּן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. וכו'תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל וְגוֹ׳ תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וְגוֹ׳״.גַּן עֵדֶן, דִּכְתִיב: ״וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וְגוֹ׳״.
והנה ביאור ענינים אלו שקדמו לבריאת העולם, פשטות הביאור הוא דהמכוון זבה הוא דהם דברים שאין לעולם קיום בלעדיהם ואין סיבה לעולם בלעדיהם, וביחס לתשובה הרי הוא מבואר היטב דתכלית כל הבריאה להיטיב ואם לא יהיה ענין התשובה לא יוכל להתקים ההטבה כ''כ אחרי שכ''א יוכל לחטוא וכבר יאבד עולמו בחטאיו.
הוי אומר: כל עוד העולם קים בהכרח גם יש מקום לתשובה שהרי''ז שנינו שתשובה קדמה לבריאה ופירוש הענין שהתשובה היא מהיסודות של הבריאה.
ממילא בטוחים אנו דגם לנו שיכא ענין התשובה וכל מה שנשאר לנו לברר היאך יתקיים אצלינו ענין התשובה לאור דברי הרמב''ם הנ''ל.
ו} היה ניתן לומר דלאור דברי המבי''ט שעיקר התשובה היא השיבה אל ה' וכמו שהוכרח הבנתו בזה, הרי הגדר בתיקון המעשים הוא לעולם עומד כתנאי לתשובה ואינו עומד כתשובה עמה וא''כ יתכן שבתור תנאי להעמדת התשובה כבר היה סגי במה שיתיצב ע''ד טוב ובמה שיקבל האדם ע''ע קבלות שיובילו אותו לשינוי עקבי בכלל עניני עבוד''ה, אך שוב התבוננתי דאינו מהני כ''כ שהרי סו''ס הוא אחוז בחטא ומה אכפ''ל ברמת האחיזה בחטא, ואמנם עדין יש לישב שהרי גם אוחז השרץ באופן רפוי מהני כיון שאינו אחוז אצלו כ''כ וא''כ יתכן דכבר מעמיד אחזיתו בחטא בצורה רפויה והוא כבר סיבה להתקבל תשובתו, ויש לברר הדברים.
ז} אמנם נראה מהלך אחר בכל הענין דהנה המדקדק בלשון הרמב''ם יעמוד על כמה תמיהות האחת ממה שכתב בתחילה ויגמור בליבו שלא ישוב לזה החטא עוד, ונראה שהכל תלוי ברמת היגמור בליבו ולכאוה לא בהא תליא מילתא אלא במה שיעזוב דרך החטא בפועל.,
ובעיקר צריך לעין דכ''מ שכתב יעיד עליו יודע עלומות וכו' כתב אחרי דין החרטה ולא במה שכתב על העזיבת החטא, ומבואר בדבריו דענין יעיד עליו יודע תעלומות אינו שיכא אל תיקון המעשים אלא הוא שיעור בחרטה והינו ששיעור החרטה יהיה ברמה כזאת שלא ירצה לשוב אל זה החטא לעולם, וצריך לבאר את הענין מהו שבעי שהחרטה תהיה חזקה כ''כ עד שיעיד עליו יודע תעלומות הוא בכלל מצד החרטה שיעיד עליו השי''ת שהוא כ''כ מתחרט עד שלא ישוב לזה החטא.
ח} ובהקדם יש לעין בעיקר הצורה של הכפרה היאך היא נפעלת ע''י התשובה.
והנה גדר הכפרה במשנה ביומא הוא ''אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל''.
ומבואר דגדר הכפרה הוא מקוה ישראל ה' ויש כאן מהלך של טהרה של מקוה, והנה עיקר גדר התשובה כתב המס''י ד''עקירת הרצון כעקירת המעשה'' ויל''ע בהגדרת הענין וביאורו ואיך מיושב עם ההגדרה של ''מקוה ישראל ה' '' שענינה טהרה חיצונית והמס''י מגדיר את עקירת הרצון כעקירת המעשה ונראה מדבריו שיש כאן עשיה שלנו בכפרה, וצריך להעמיד את הדברים.
עוד יל''ע בשיטת רבי דסובר דעיצומו של יום מכפר והענין צ''ב היאך אפשר דבלא תשובה כלל יתכפר האדם.
ט} ובחסד ה' נגה עלי אור בהבנת ענינה של התשובה ע''פ הסוגיא ביומא פ''ו ואעמיד הדברים בס''ד.
הנה ביומא פ''ו איתא ''רַבִּי חָמָא (בַּר) חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״, דְּמֵעִיקָּרָא שׁוֹבָבִים אַתֶּם, וּכְתִיב: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה''.
וכותב רש''י שם ''דמעיקרא שובבים אתם - כשתעשו תשובה מעלה עליכם כאילו תחילת החטא על ידי נערות ושטות ושובבות: וכתיב ארפא - משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו: כאן מאהבה - השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו''
ומבואר בדברי רש''י דע''י התשובה מאהבה מוגדרים העבירות כדבר שטות ושובבות וכאילו לא נעשו, ובתשובה מיראה הגדר הוא דנרפה מהעבירות אך אינו מוגדר כשובבות למפרע, ויל''ע בהבנת הענין.
י} 'ונראה דיסוד ענין הכפרה והתשובה הוא במה שהאדם מעמיד את עצמו על מקומו האמיתי וידוע דברי הגמ' בברכות דעצם מציאות היהודי הוא ''רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעסה'' הינו גוף מציאות היהודי מחוברת אל מקורה אל נשמת ישראל שבה ורק השטן מערבב אך אי''ז עיקר מציאותו של היהודי.
ונראה שבמעשה התשובה האדם מעמיד את עצמו על מקומו האמיתי ועל רצונו האמיתי לעשות רצון ה' ע''י התשובה הוא אופן של חזרה למקומינו האמיתי, למקום של ''רצונינו לעשות רצונך''.
וע''י התשובה מגיע הבוית''ש ובבחינת מקוה המטהר הינו שהוא לוקח את העבירות ומפריד אותם מאיתנו מכיון שאנו שבנו אל מקומינו האמיתי מקום של רצון בעשית רצון ה', והקב''ה דן אותנו גם כן על מציאותינו האמתית של ''רצונינו לעשות רצונך' וממילא העבירות נידונות כדבר שאינו חלק מאיתנו כלל וממילא שיך לדון אותנו כאילו לא חטאנו וכל החטא הוא אינו שיכא אלינו כלל וכלל ובאופן שלמפרע אין להם קשר אלינו.
ואמנם כל זה הוא בתשובה מאהבה כי באופן של תשובה מאהבה האדם חוזר לגמרי למקומו האמיתי וממילא אין מקום כלל לראות את העבירות כשיכות אליו.
אך בתשובה מיראה הוא בדרגה שאנו דנים אות האדם במציאות שהעבירות הם חיצוניות ממנו והינו שבמציאות של תשובה מאהבה אי אפשר לראות כלל את העבירות כמציאות הקשורה אליו, אך כששב מיראה איננו רואים שאין לו שום שיכות לעבירות אך אנו דנים שאינם חלק מעצמיותו והינו שבכל עבירה הפגם שבה כבר נכנס בתוך מציאותו של האדם ומעורבב בו הרע, אך ע''י התשובה אנו דנים אותו כשיך לעבירה אך באופן שהם מנותקות ממנו.
וזהו מה דאיתא שבתשובה מיראה זדונות נהפכות לו כשגגות דענין עבירות של שוגג הם שיש לו את מעשה העבירה אך מ''מ אינו עומד בתוך מציאות העבירה דלא נעשתה ברצון,וע''י תשובה מיראה אנו דנים שעדין יש לו שיכות לעבירה אך באופן שאינו קים בה.
ובזה יבואר ענין ''עקירת הרצון כעקירת המעשה'' שע''י שעוקר הרצון ממילא נידונים העבירות כנפרדות ממנו, ומאידך הוא מהלך של מקוה ישראל ה' שהענין הוא ההפרדה בינינו לבין העבירות שזהו מציאות של חסד ממש, ודו''ק.
יא} ובזה יובן ענין ''עיצומו של יום מכפר'' והוא חסד ה' יתברך שמסתכל על נשמת היהודי בעצמה וממילא דן בו את ההפרדה מהעבירות. וגם לרבנן הוא באותו מהלך רק דבעי שיעמיד את עצמו במקום הזה.
והנה גם בדעת רבי איתא בשבועות י''ג ''דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לאו אין יום הכפורים מכפר''
ויש להבין מאי שנא בעבירות אלו והענין הוא דכל הנך עבירות הם דברים של הפקעה בעצם מציאותו כמחובר אל הבורא ית' ושם יהני דוקא עם תשובה ורק אם יעמיד עצמו על מקומו האמיתי, ועין.
יב} לאור דברים אלו שנתברו במהות פעולת התשובה ועקירת החטא שעל ידה יובן היטב דבאמת הכל תלוי בשיעור החרטה דהינו: עד כמה האדם מעמיד עצמו כמנותק מהעבירה ועד כמה היא דבר הנפרד ממנו, ובזה דורש הרמב''ם להעמיד את הסלידה והניתוק מהעבירה ברמה כזאת שלעולם אין לנו חפץ בעבירה לשוב לעשותה.
מעתה יבואר היטב ענין תשובתינו שהנה מה שאיננו מצליחים בפועל לשוב לגמרי במחי החלטה הוא מחמת חוסר בחיבור למציאותינו האמיתית, אך בתשובת יוה''כ אנו מעמדים עצמינו על מקומינו האמיתי ומבטאים היטב שרצונינו האמיתי הוא לא להיכשל באף עבירה ולהיות קרובים ואוחוזים בקרבת ה' כל ימינו, ואף שאח''כ מגיע המוחין דקטנות והנסיונות מ''מ אי''ז מוריד במה שהראינו קצונינו האמיתי, ורצון זה הוא בגדר יעיד עליו יודע תעלומות שהרי כל מי ששיך קצת לענין של קרבת ה' רצונו האמיתי הוא שאינו חפץ כלל בנפילות שלו הנובעות בעיקר מ''חוסר שימת לב'' וכמשי'ת להלן, וזה עיקר תשבתינו ובזה לא נגרענו כלל אלא דרבו יותר הבלבולים המכסים על רצונינו האמיתי.
ובאמת בלי שנקבל על עצמינו שום דרך של שינוי הרי''ז מראה על שיעור הרצון שאייננו רצון מוחלט, וע''כ כבר עוררו רבותינו שעל האדם להתחזק בדברים כללים שישנו אצלו את כלל הענינים ואת כל המהלך להוסיף זהירות ושימת לב, וכגון ע''י לימוד מוסר יומי, או חשבון הנפש קבוע או חיזוק בדקדוק ההלכה שכולל כל החזיוק בכלל עניני העבודה[וכמה שהאריך החזו''א באמו''ב פ''ג].
יג} ואביא לזה דוגמא פשוטה מהחים שלנו להמחיש הדברים כגון אדם ההולך לישון מאוחר ובאמת אינו רוצה בזה ורק הוא נגרר כל פעם בחור שימת לב ככל שהוא חזק ברצונו לילך לישון מוקדם יותר הרי הוא יוצר לעצמו כל מיני דרכים ומחיבים בזה כגון להתפלל יותר מוקדם וכדו', ועל אותו הדרך לענין כל חלקי התשובה שלנו.
וראוי להרחיב קצת בנקודה שהתבארה, שבשום לב שכל מי ששיך קצת לעליה והתעלות הרי אם יבוא ליכשל בלשה''ר ועירו לו מיד יתפוס עצמו, וא''כ מה שנכשל תמיד הרי הוא הגדרה של חוסר שימת לב, וכן לכלל עבירות של בני תורה, ממילא עיקר תשובתינו היא לדאוג שיהיה באופן כללי יותר שימת לב וזה שיכא בסוגי הקבלות הנ''ל שהעמידו רבותינו.
ויעזרינו השי''ת לשוב אליו באמת לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם.
א} ידוע דברי המבי''ט כי חקרנו על גדר התשובה ומצאנוהו והוא שיבה לה' מריחוק החטא, והוא מוכח מיניה וביה מלשון ''תשובה''' שהוא מלשון שיבה, והינו שנשמת ישראל בשורשה הרי הוא מחובר וקרוב לקוב''ה והחטאים מבדילים וע''י התשובה הוא חוזר לאותו מקום של קרבה להשי''ת.
וקרבה זו כמובן דאין ענינה רק בהרגשה בעלמא אלא היא הגדרה בכל המציאות החים של האדם, האם במציאותו הוא חי עם השי''ת.
והנה ישנה טעות שהשהתרשה דעיקר ענין התשובה הוא לתקן את דרכיו ולשפר מעשיו וכגון אם רגיל ליכשל בלשה''ר הרי יקבל ע''ע להפסיק כן ויעשה תחבולות היאך להפסיק וזהו ענין תשובה, וזה מה שבא המבי''ט להפקיע דאי''ז התשובה עצמה דענינה הוא לשוב אל ה' מריחוק החטא.
ודבריו מכורחים מיניה וביה דהרי יש מצוה מיוחדת על תשובה ולכאורה אם הענין מצד תיקון המעשים מה שיכא בזה מצוה מיוחדת לתשובה, דממ''נ הרי שעובר באיסור לשוה''ר יש לו להפסיק מחמת דרישת האיסור והרי שמבטל מצוה הרי יש עליו דרישת המצוה, ומה שיכא כלל בזה מצוה מצ''ע, ומזה הוכח להמבי''ט דגדר המצוה הוא השיבה לה' מריחוק החטא ובזה יש חפצא לעצמה שאינו שיכא כלל לתיקון המעשים.
ב} ענין זה של שיבה אל ה' אינו ענין פשוט או קל, ואינו תלוי בהחלטה בעלמא, כיון דהקרבה לה' אינו רק ענין של תחושה ורגש בעלמא אלא הוא מציאות של אדם האם הוא קרוב אל ה' או לא , וזה הגדרה רוחנית באדם, והנה העבירות הרי הם מסכי הברזל המפרידין בינינו לבין השי''ת, וממילא כל שעשה תשובה כדבעי על כל עבירה שעה הרי עוד לא שב אל ה' מהריחוק וודאי שחלק מהמצוה לבטל הריחוק הוא בהעמדת התיקון לכל עבירה שעבר.
ובזה אנו באים להפקיע מה שיש הסוברים שהחפצא דתשובה אין לה יחס אל גוף העבירה כלל אלא הכל הוא רק ענין אישי של האדם אם הוא מתקרב אל ה' או לא, וזה אינו כי בלא שיתוקן פגם העבירה הרי לא שיכא מציאות של התקרבות אל ה'.
וזהו החסד הגדול בקבלת התשובה שאחרי שאנו מעמידם מצידינו את עבודת התשובה הרי הקב''ה בבבחנת מקוה ישראל ה' מטהר ומצרף עוונותינו, וכידוע דזהו עומק ענין שאלו לחכמה החוטר מהו עונשו וכו' כי בתוך גדרי המציאות הרגילים אין שיך תיקון אחרי שכבר הפריד מסך הברזל בין האדם לבוראו ע''י העבירה [וזה מלבד הענין המבואר בספה''ק וביותר בדברי הנפה''ח ואגרת התשובה לבעה''ת דיש גם ענין הפגם שעשה בכל השתלשלות העולמות שלזה ג''כ בעי חסד עצום של יוה''כ ובחינת מקוה ישראל ה'], ולהלן יבואר יותר מה הגדר במה שמהני התשובה והיאך באמת התשובה עוקרת את העבירות.
ג} עכ''פ בזה יוצא דעיקר התשובה היא החרטה והודיוי שהוא העמדת השיבה אל ה' בפועל וע''י החרטה הוא מפקיע עצמו מהעיברות שאינו רוצה בהם, אך מ''מ מעיקר התושבה המעכב הוא עזיבת החטא, ולכאורה הגדר בזה הוא כלשון רבינו יונה שבלי שיעזוב החטא הרי הוא טובל ושרץ בידו, דהינו אין עזיבת החטא הטבילה עצמה המטהרת אלא הוא תנאי בטבילה שלא יהיה שרץ בידו ויטמא שוב, ואף כאן נאמר שכל שאינו עוזב החטא הרי אין כאן שיבה אל ה' מריחוק החטא כיון שבפועל הוא עדין אחוז בחטא.
וביותר שעיקר ענין החרטה וכמשי''ת להלן הוא עקירת הרצון מהחטא ולהעמיד עצמו כמנותק מהחטא וא''כ כל שעדין אחוז בעבירה אינו יכול להגדיא עצמו כמנותק מהחטא.
ד} ידוע לשון הרמב''ם בהל' תשובה כיצד הוא גדר התשובה וז''ל '' וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ''
הרי מבואר מדברי רבינו הרמב''ם שגדר התשובה היא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה חטא לעולם, ומדברי הרמב''ם הללו הרי נמס כל לב ורפו כל ידים דאטו יכול אדם להעיד על עצמו שלא ישוב לזה החטא לעולם, והרי בזמנינו [בדורינו החלוש יותר מכוחותיו הנפשים כנודע, ואכמ''ל] המציאות מוכיחה דבהחלט שיכא שינוי והשתפרות עקבית א החלטה נקודתית לא מצינו כמעט שתועיל לגמרי בדברים שהורגל בהם האדם[ודי אם נזכיר כאן ענין לשוה''ר וביטול תורה שמוכח במציאות ששיכא להוסיף ולהתעלות ולהשתנות בזה ע''י עבודה עקבית אך כמעט ולא מצינו אדם אשר במחי החלטה אחת יוכל להשתנות בזה לגמרי וכן יש להביא עוד כו''כ דוגמאות].
ובזאת יבוא האדם וישאל אטו נגרע חלקינו ואיננו שיכים בענין התשובה, והיאך יתקימו דברי התורה הקדושה ''כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'' שקאי על מצות תשובה.
ה} ובהקדם עלינו להשיב אל ליבנו דזה ודאי ששיכא ענין תשובה בכל אדם ובכל דור, שהרי מצינו בנדרים ל''ט ''שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, גַּן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. וכו'תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל וְגוֹ׳ תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וְגוֹ׳״.גַּן עֵדֶן, דִּכְתִיב: ״וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וְגוֹ׳״.
והנה ביאור ענינים אלו שקדמו לבריאת העולם, פשטות הביאור הוא דהמכוון זבה הוא דהם דברים שאין לעולם קיום בלעדיהם ואין סיבה לעולם בלעדיהם, וביחס לתשובה הרי הוא מבואר היטב דתכלית כל הבריאה להיטיב ואם לא יהיה ענין התשובה לא יוכל להתקים ההטבה כ''כ אחרי שכ''א יוכל לחטוא וכבר יאבד עולמו בחטאיו.
הוי אומר: כל עוד העולם קים בהכרח גם יש מקום לתשובה שהרי''ז שנינו שתשובה קדמה לבריאה ופירוש הענין שהתשובה היא מהיסודות של הבריאה.
ממילא בטוחים אנו דגם לנו שיכא ענין התשובה וכל מה שנשאר לנו לברר היאך יתקיים אצלינו ענין התשובה לאור דברי הרמב''ם הנ''ל.
ו} היה ניתן לומר דלאור דברי המבי''ט שעיקר התשובה היא השיבה אל ה' וכמו שהוכרח הבנתו בזה, הרי הגדר בתיקון המעשים הוא לעולם עומד כתנאי לתשובה ואינו עומד כתשובה עמה וא''כ יתכן שבתור תנאי להעמדת התשובה כבר היה סגי במה שיתיצב ע''ד טוב ובמה שיקבל האדם ע''ע קבלות שיובילו אותו לשינוי עקבי בכלל עניני עבוד''ה, אך שוב התבוננתי דאינו מהני כ''כ שהרי סו''ס הוא אחוז בחטא ומה אכפ''ל ברמת האחיזה בחטא, ואמנם עדין יש לישב שהרי גם אוחז השרץ באופן רפוי מהני כיון שאינו אחוז אצלו כ''כ וא''כ יתכן דכבר מעמיד אחזיתו בחטא בצורה רפויה והוא כבר סיבה להתקבל תשובתו, ויש לברר הדברים.
ז} אמנם נראה מהלך אחר בכל הענין דהנה המדקדק בלשון הרמב''ם יעמוד על כמה תמיהות האחת ממה שכתב בתחילה ויגמור בליבו שלא ישוב לזה החטא עוד, ונראה שהכל תלוי ברמת היגמור בליבו ולכאוה לא בהא תליא מילתא אלא במה שיעזוב דרך החטא בפועל.,
ובעיקר צריך לעין דכ''מ שכתב יעיד עליו יודע עלומות וכו' כתב אחרי דין החרטה ולא במה שכתב על העזיבת החטא, ומבואר בדבריו דענין יעיד עליו יודע תעלומות אינו שיכא אל תיקון המעשים אלא הוא שיעור בחרטה והינו ששיעור החרטה יהיה ברמה כזאת שלא ירצה לשוב אל זה החטא לעולם, וצריך לבאר את הענין מהו שבעי שהחרטה תהיה חזקה כ''כ עד שיעיד עליו יודע תעלומות הוא בכלל מצד החרטה שיעיד עליו השי''ת שהוא כ''כ מתחרט עד שלא ישוב לזה החטא.
ח} ובהקדם יש לעין בעיקר הצורה של הכפרה היאך היא נפעלת ע''י התשובה.
והנה גדר הכפרה במשנה ביומא הוא ''אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל''.
ומבואר דגדר הכפרה הוא מקוה ישראל ה' ויש כאן מהלך של טהרה של מקוה, והנה עיקר גדר התשובה כתב המס''י ד''עקירת הרצון כעקירת המעשה'' ויל''ע בהגדרת הענין וביאורו ואיך מיושב עם ההגדרה של ''מקוה ישראל ה' '' שענינה טהרה חיצונית והמס''י מגדיר את עקירת הרצון כעקירת המעשה ונראה מדבריו שיש כאן עשיה שלנו בכפרה, וצריך להעמיד את הדברים.
עוד יל''ע בשיטת רבי דסובר דעיצומו של יום מכפר והענין צ''ב היאך אפשר דבלא תשובה כלל יתכפר האדם.
ט} ובחסד ה' נגה עלי אור בהבנת ענינה של התשובה ע''פ הסוגיא ביומא פ''ו ואעמיד הדברים בס''ד.
הנה ביומא פ''ו איתא ''רַבִּי חָמָא (בַּר) חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״, דְּמֵעִיקָּרָא שׁוֹבָבִים אַתֶּם, וּכְתִיב: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה''.
וכותב רש''י שם ''דמעיקרא שובבים אתם - כשתעשו תשובה מעלה עליכם כאילו תחילת החטא על ידי נערות ושטות ושובבות: וכתיב ארפא - משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו: כאן מאהבה - השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו''
ומבואר בדברי רש''י דע''י התשובה מאהבה מוגדרים העבירות כדבר שטות ושובבות וכאילו לא נעשו, ובתשובה מיראה הגדר הוא דנרפה מהעבירות אך אינו מוגדר כשובבות למפרע, ויל''ע בהבנת הענין.
י} 'ונראה דיסוד ענין הכפרה והתשובה הוא במה שהאדם מעמיד את עצמו על מקומו האמיתי וידוע דברי הגמ' בברכות דעצם מציאות היהודי הוא ''רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעסה'' הינו גוף מציאות היהודי מחוברת אל מקורה אל נשמת ישראל שבה ורק השטן מערבב אך אי''ז עיקר מציאותו של היהודי.
ונראה שבמעשה התשובה האדם מעמיד את עצמו על מקומו האמיתי ועל רצונו האמיתי לעשות רצון ה' ע''י התשובה הוא אופן של חזרה למקומינו האמיתי, למקום של ''רצונינו לעשות רצונך''.
וע''י התשובה מגיע הבוית''ש ובבחינת מקוה המטהר הינו שהוא לוקח את העבירות ומפריד אותם מאיתנו מכיון שאנו שבנו אל מקומינו האמיתי מקום של רצון בעשית רצון ה', והקב''ה דן אותנו גם כן על מציאותינו האמתית של ''רצונינו לעשות רצונך' וממילא העבירות נידונות כדבר שאינו חלק מאיתנו כלל וממילא שיך לדון אותנו כאילו לא חטאנו וכל החטא הוא אינו שיכא אלינו כלל וכלל ובאופן שלמפרע אין להם קשר אלינו.
ואמנם כל זה הוא בתשובה מאהבה כי באופן של תשובה מאהבה האדם חוזר לגמרי למקומו האמיתי וממילא אין מקום כלל לראות את העבירות כשיכות אליו.
אך בתשובה מיראה הוא בדרגה שאנו דנים אות האדם במציאות שהעבירות הם חיצוניות ממנו והינו שבמציאות של תשובה מאהבה אי אפשר לראות כלל את העבירות כמציאות הקשורה אליו, אך כששב מיראה איננו רואים שאין לו שום שיכות לעבירות אך אנו דנים שאינם חלק מעצמיותו והינו שבכל עבירה הפגם שבה כבר נכנס בתוך מציאותו של האדם ומעורבב בו הרע, אך ע''י התשובה אנו דנים אותו כשיך לעבירה אך באופן שהם מנותקות ממנו.
וזהו מה דאיתא שבתשובה מיראה זדונות נהפכות לו כשגגות דענין עבירות של שוגג הם שיש לו את מעשה העבירה אך מ''מ אינו עומד בתוך מציאות העבירה דלא נעשתה ברצון,וע''י תשובה מיראה אנו דנים שעדין יש לו שיכות לעבירה אך באופן שאינו קים בה.
ובזה יבואר ענין ''עקירת הרצון כעקירת המעשה'' שע''י שעוקר הרצון ממילא נידונים העבירות כנפרדות ממנו, ומאידך הוא מהלך של מקוה ישראל ה' שהענין הוא ההפרדה בינינו לבין העבירות שזהו מציאות של חסד ממש, ודו''ק.
יא} ובזה יובן ענין ''עיצומו של יום מכפר'' והוא חסד ה' יתברך שמסתכל על נשמת היהודי בעצמה וממילא דן בו את ההפרדה מהעבירות. וגם לרבנן הוא באותו מהלך רק דבעי שיעמיד את עצמו במקום הזה.
והנה גם בדעת רבי איתא בשבועות י''ג ''דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לאו אין יום הכפורים מכפר''
ויש להבין מאי שנא בעבירות אלו והענין הוא דכל הנך עבירות הם דברים של הפקעה בעצם מציאותו כמחובר אל הבורא ית' ושם יהני דוקא עם תשובה ורק אם יעמיד עצמו על מקומו האמיתי, ועין.
יב} לאור דברים אלו שנתברו במהות פעולת התשובה ועקירת החטא שעל ידה יובן היטב דבאמת הכל תלוי בשיעור החרטה דהינו: עד כמה האדם מעמיד עצמו כמנותק מהעבירה ועד כמה היא דבר הנפרד ממנו, ובזה דורש הרמב''ם להעמיד את הסלידה והניתוק מהעבירה ברמה כזאת שלעולם אין לנו חפץ בעבירה לשוב לעשותה.
מעתה יבואר היטב ענין תשובתינו שהנה מה שאיננו מצליחים בפועל לשוב לגמרי במחי החלטה הוא מחמת חוסר בחיבור למציאותינו האמיתית, אך בתשובת יוה''כ אנו מעמדים עצמינו על מקומינו האמיתי ומבטאים היטב שרצונינו האמיתי הוא לא להיכשל באף עבירה ולהיות קרובים ואוחוזים בקרבת ה' כל ימינו, ואף שאח''כ מגיע המוחין דקטנות והנסיונות מ''מ אי''ז מוריד במה שהראינו קצונינו האמיתי, ורצון זה הוא בגדר יעיד עליו יודע תעלומות שהרי כל מי ששיך קצת לענין של קרבת ה' רצונו האמיתי הוא שאינו חפץ כלל בנפילות שלו הנובעות בעיקר מ''חוסר שימת לב'' וכמשי'ת להלן, וזה עיקר תשבתינו ובזה לא נגרענו כלל אלא דרבו יותר הבלבולים המכסים על רצונינו האמיתי.
ובאמת בלי שנקבל על עצמינו שום דרך של שינוי הרי''ז מראה על שיעור הרצון שאייננו רצון מוחלט, וע''כ כבר עוררו רבותינו שעל האדם להתחזק בדברים כללים שישנו אצלו את כלל הענינים ואת כל המהלך להוסיף זהירות ושימת לב, וכגון ע''י לימוד מוסר יומי, או חשבון הנפש קבוע או חיזוק בדקדוק ההלכה שכולל כל החזיוק בכלל עניני העבודה[וכמה שהאריך החזו''א באמו''ב פ''ג].
יג} ואביא לזה דוגמא פשוטה מהחים שלנו להמחיש הדברים כגון אדם ההולך לישון מאוחר ובאמת אינו רוצה בזה ורק הוא נגרר כל פעם בחור שימת לב ככל שהוא חזק ברצונו לילך לישון מוקדם יותר הרי הוא יוצר לעצמו כל מיני דרכים ומחיבים בזה כגון להתפלל יותר מוקדם וכדו', ועל אותו הדרך לענין כל חלקי התשובה שלנו.
וראוי להרחיב קצת בנקודה שהתבארה, שבשום לב שכל מי ששיך קצת לעליה והתעלות הרי אם יבוא ליכשל בלשה''ר ועירו לו מיד יתפוס עצמו, וא''כ מה שנכשל תמיד הרי הוא הגדרה של חוסר שימת לב, וכן לכלל עבירות של בני תורה, ממילא עיקר תשובתינו היא לדאוג שיהיה באופן כללי יותר שימת לב וזה שיכא בסוגי הקבלות הנ''ל שהעמידו רבותינו.
ויעזרינו השי''ת לשוב אליו באמת לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם.
