דברי הפמ"ג והשעה"צ שמותר להתוודות במקוה
א. בשו"ע סימן תרו ס"ד ובמשנ"ב ס"ק יז מובא המנהג לטבול בערב יום כיפור. ובמ"ב שם ס"ק כא כתב דיש אומרים דטעם טבילה זו הוא משום תשובה, ולכן יש לטבול שלש פעמים. ובשעה"צ אות כב כתב: "ולענין וידוי כתב הט"ז דעכשיו נהגו הרבה אנשים להתוודות במקוה, ועיין בפרי מגדים דאין להזכיר שם השם בגלוי ראש, ומים זכים ולבו רואה את הערוה ג"כ אסור [וכ"ש אם מצוי שם לראות ערות חברו דאסור], רק יאמר 'אשמתי' בלא הזכרת שם, עכ"ל".וחזינן דאין מניעה להתוודות במקומות האסורים בדברי תורה וקדושה, רק יש להימנע מהזכרת השם. ודבר זה חידוש הוא, דאעפ"י שהוידוי הוא דיבור ושיח עם השי"ת, ודמי קצת לתפילה, אפילו הכי שרי.
צ"ע והלא אסור לקיים מצוות במבואות המטונפות
ב. אלא דאכתי צ"ע. דהנה בבאה"ל סימן תקפח ס"ב למד מדברי המג"א דאסור לקיים מצות תקיעת שופר במקום מטונף, ותמה: "לכאורה לא שייך זה רק בתפילה או בברכת המזון ובהלל ומגילה שעכ"פ אסור להזכיר שם ולאמר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאינו נקי, האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי, לא מצינו כן בשום מקום? וצריך עיון".ויישב הביאור הלכה: "ואפשר שהטעם הוא, דכיון דקיי"ל דצריך כונה לצאת ידי המצוה שציונו השי"ת, זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה ולא גרע מהרהור בדברי תורה[1]. וגם יש לומר בפשיטות, דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה, ואין לעשות עבודת ה' דרך בזיון" [ונראה דהח"ח דקדק בלשונו לכתוב "שמקיים המצוה בפועל" ליישב מה שהקשה דוכי אסור ללבוש ציצית בבית הכסא, ולזה כתב דרק שמקיים מצוה בפועל, היינו שעושה מעשה אז הוא אסור, משא"כ כשהוא לבוש בציצית נהי דמקיים מצוה בכל רגע מ"מ אינו 'מקיים בפועל' אלא ממילא [ולפי"ז נראה דמותר להיכנס רק כשהוא כבר עטוף בציצית אבל ללבוש שם אסור. והוא דבר מצוי מאד, וצ"ע לדינא, ועיין הערה[2]].
והשתא צ"ע היאך מותר להתוודות במקוה (ובפרט כאשר ליבו רואה את הערוה וכן כנגד ערות חבירו), והלא הוידוי הוא מפרטי מצות התשובה, וזוהי מצ"ע מן התורה כמבואר בר"מ ריש הלכות תשובה ובשערי תשובה לרבינו יונה, ולקיים מצוה במקומות המטונפים אסור כפי שהסיק הבאה"ל, וצ"ע.
חידוש בגדר מצוות תשובה
ג. ביומא פ"ו ב' איתא: "אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה (לא יוכל בעלה הראשון וגו', רש"י) שנאמר 'לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנים רעים רבים ושוב אלי נאום ה'" (כונת ר' יוחנן שכביכול הקב"ה אחרי שגירש את עמ"י מחמת חטאיהם שב לקחתם ע"י שקיימו מצות תשובה ועבר על האיסור דלא ישוב לקחתה). ובספר תוספת יום הכיפורים (למהר"ם חביב, שם) הביא דמקשים העולם: "מאי אולמיה דתשובה והלא כך היא המידה בכל המצוות דאתי עשה ודחי לא תעשה" עיי"ש.ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן קסח) כתב ליישב, דהנה זה ברור דכל היכא דעשה דוחה ל"ת, צריך לכון לקיים המצוה, דקיי"ל מצוות צריכות כונה, ואם לא מכון - לא רק שלא מקיים המצוה, אלא אשתכח דעבר על הלאו בחינם, שלא היה עשה שדחאו. והוסיף: "דאף דבכל מצות עשה צריך כונה לשם שציונו הבורא ית"ש, מ"מ תשובה צריך לעשות בשביל שבעצמו יתחרט, דלא ייתכן שאם חטא נגד אביו שאח"כ יפייס לאביו ויאמר שאביו צוה לו לפייסו, והלא צריך לפייס ולהתחרט מעצמו. וזה הטעם שאין מברכין על מצות תשובה וכו'. וכיון דאינו מכוין לקיים העשה אין עשה דוחה לל"ת, קמ"ל דגדולה תשובה שדוחה לל"ת" ע"כ.
ויש בדבריו לימוד גדול למצות תשובה. שאין עניינה ככל מצות התורה, שאנו עושים דבר זה כי כך ציוה ה'[3]. אלא עיקרה של מצות תשובה היא שהאדם מעצמו שב אל ה' - 'ולבבו יבין ושב ורפא לו'. ואדרבא, כונה לשם מצוה, וכן ברכת המצוה על תשובה, זהו מגרע בעיקר התשובה, שאין אנו שבים כדי לקיים מצוה או כי הורו לנו לעשות תשובה, אלא כי מי שחטא ונתרחק עליו לשוב אל ה', שזהו תכלית החיים. וכשעושה כן – מקיים ג"כ מצות תשובה כראוי.
מיישב לפמשנ"ת הטעם שמותר לקיים מצוות תשובה במבואות המטונפות
ד. ולפי"ז אתי שפיר. דאף דכל המצוות אין לקיימם במבואות המטונפים ובבית הכסא וכמסקנת הבאה"ל, מצות תשובה שרי. הן לטעם שכתב הבאה"ל שהוא משום הכונה, ומצות תשובה הראינו לדעת דאינה צריכה כונה. ואף להטעם שהוא משום שאין לעבוד את ה' דרך ביזיון, להנתבאר תשובה שאני, שאינו בא לקיים מצוה ולעסוק בעבודת ה', אלא לשוב לה' ולתקן את אשר עיוות, ואם אך חידשה לנו התורה את 'פרשת התשובה' אף בלא ציווי ומצוה לעשותה, ברור הדבר שהיה עלינו לשוב בתשובה ולעקור מאיתנו כל חטא ועון, ודבר זה ניתן וצריך לעשותו בכל זמן ובכל מקום, וא"כ אף בבית הכסא שרי לעשותו, ואף שמקיים בזה מצוה מ"מ שרי וכמשנ"ת, וכמו דשרי לעשות חסד במבואות המטונפים אף שמקיים בזה מצוה.[1] יש להעיר, דהלא הכונה נצרכת רק בתחילת קיום המצוה, וכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. וכיון שכיון כבר לצאת ידי מצות שופר שוב יכול לשמוע בבית הכיסא. וצ"ע. שו"ר שעמד בזה הגרשז"א (עיין הערה הבאה).
[2] ובהליכות שלמה להגרשז"א מועדים פ"ב סי"ז כתב: "השומע קול שופר במקום שאינו נקי, אם לא יהא באפשרותו לשמוע אח"כ במקום אחר, רשאי לכוין לצאת בשמיעה זו". וב'דבר הלכה' ס"ק כו אחרי שהביא דברי הבאה"ל הנ"ל תמה: "דאטו אסור ללבוש טלית קטן במרחץ או בביהכ"ס דאסור בהרהור וכו', ולכן נראה דכונת המ"ב רק על לכתחילה, שצריך לדחות קיום מצות התורה לזמן אחר במקום נקי, שלא יהא בזיון, אבל לא להימנע משום כך מללבוש ציצית שמקיים מצות עשה כל רגע".
[3] ויש אומרים שכך היא המידה בכל המצוות שבין אדם לחבירו. שאין אנו עושים זאת כדי לקיים מצוה, אלא כדי לעזור לשני, לחמול עליו ולסייע לו. ואם את עושה כן – זהו קיום המצוה. וכמו ששמעתי מעשה באברך בוגר ישיבת 'חברון' שהגיע עם בנו לבקר אצל רה"י הגר"א פרבשטיין. וכששמע הגר"א שהילד לומד פרק 'אלו מציאות' שאלו מה יעשה אילו יראה אבידה ברחוב, והילד השיבו שיטלה ע"מ להשיבה לבעליה. ושוב שאלו הגר"א למה יעשה כן, והילד ענה לו: 'יהודי מסכן איבד משהו, אני רוצה להחזיר לו את זה'. והגר"א קלסיה לתשובת הילד ואמר לאביו שהרבה היו עונים שיעשו כן כדי לקיים מצות השבת אבידה.
ויל"ע מהא דאיתא בסנהדרין ע"ו ב': "והמחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו", ופירש"י (ד"ה והמחזיר) "השווה וחיבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם".
