לבושיה כתלג חיור – ביאור נפלא בחובת הבושה והכלימה בימי הרחמים
בעיצומם של ימי הרחמים והרצון, כאשר אנו ניצבים בלילות הסליחות ואומרים בלב רוטט את הפסוק המרעיד מחזון ישעיהו (פרק א, פסוק יח): "לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". פסוק זה, המבטיח את הלבנת החטאים והפיכתם לנקיים וטהורים כשלג, מעורר תמיהה אצל כל מתבונן המבקש לעמוד על עומק המילה "ונוכחה" – שהרי לשון תוכחה וויכוח היא, והיה ראוי לומר לשון של פיוס ומחילה, ומהו עניין הוויכוח והדין לכאן?
על מבוכה זו עמד בספריו הגאון הקדוש בעל ה"בני יששכר" זי"ע, והוא מביא ומבאר בכמה מקומות בחיבוריו פירוש יקר ונפלא ביותר שכתב רבינו המקובל הרמ"ע מפאנו זי"ע בספרו "עשרה מאמרות" (מאמר חקור דין, חלק א' פרק יב). וכה לשונו הקדוש של הרמ"ע מפאנו בספרו "מאמרי תמים" (מאמר ג' אות ד'): "הא דקאמר הקב"ה לכו נא ונוכחה וגו' הוא על דרך מה דקיימא לן בגמרא שבועות".
המקור להבנת העניין מצוי במסכת שבועות (דף לא, א), שם קובעת הגמרא הלכה מחייבת עבור דיינים היושבים על מדין ושופטים את העם בדין וביושר: מניין לדיין שבאים לפניו שני בעלי דינים לדין, ואחד מהם הוא עני המלובש בסמרטוטין ואילו חברו שמנגד הוא עשיר המלובש באיצטלית בת מאה מנה, שאומרים לעשיר: "לבוש כמותו" או "הלבישהו כמותך"? על קביעה זו מביאה הגמרא את המקור מהפסוק שנאמר בתורה: "מדבר שקר תרחק".
ורש"י הקדוש מבאר שם במסכת שבועות את עומק טעם ההלכה: אם יופיעו שני בעלי הדין בפער כה קיצוני ועצום בהופעתם החיצונית, הדבר עלול לגרום לדיינים היושבים בדין לישא פנים לעשיר מפני חשיבותו, או לחילופין – להביא לידי כך שדבריו וטענותיו של העני יסתתמו מתוך תחושת נחיתות, כלימה ובושה בפני איש עשיר ומכובד, והוא יאמר בלבו "איך יאמינו בית הדין על אדם חשוב כזה" וישתתק. כדי למנוע עיוות דין פסיכולוגי זה, דורשת התורה להשוות את מלבושיהם של בעלי הדין לחלוטין.
מכאן לוקח הרמ"ע מפאנו את משל המלבושים אל בית דין של מעלה, ומקשר אותו לימי הסליחות ותפילות ימי הדין: בעקבות החטאים והעוונות הרבים שלנו במהלך השנה, אנו מגיעים ליום הדין כשאנו מלובשים בלבושים רוחניים מנואלים וצואים, אשר צבועים באדום עז כשנים וכחטא. לעומת זאת, על הקב"ה אלקנו מלך העולם כביכול נאמר בחזון דניאל (פרק ז, פסוק ט): "לבושיה כתלג חיור ולבוש כעז לבן", כלומר שלבושו לבן ונקי כשלג.
לפיכך, כאשר הקב"ה פונה אלינו בלילות הסליחות ואומר לנו "לכו נא ונוכחה" – נעמדה להתעמת בדין, חלה עליו כביכול, מתוך חוקי התורה שהוא עצמו חקק וציווה, החובה של "הלבישהו כמותך". כדי שלא יסתתמו טענותינו ותפילותינו בדין מרוב נחיתות וכלימה מול המלך הגדול, הוא מחויב להסיר מאיתנו את בגדי השנים האדומים שהם עוונותינו, ולבצע בהם הלבנה גמורה כדי להשוות את הלבוש, וכל זאת על פי דין התורה ממש.
אולם, מדגיש בעל ה"בני יששכר", מאמר זה של הרמ"ע מפאנו לכאורה תמוה וקשה ביותר. שהרי אם הדברים כפשוטם, נמצא שאין עוד מקום למידת הדין ולעונש, שהרי בכל פעם שבא עמנו הקב"ה לדין בימי הסליחות הוא מוכרח למחול על עוונותינו כדי לקיים את הכלל של 'הלבישהו כמותך', ואם כן איך מצינו דינים ורגזנו בבית המדרש? והלא הלכה מפורשת שנינו במסכת בבא קמא (דף נ, א): "כל האומר הקב"ה וותרן – יותרו חייו", ואם כן כיצד בנה אותו קדוש וטהור יסוד שנראה כביכול כביטול מוחלט של מידת הדין?
ביאור נפלא בעומק המאמר מבאר הגה"ק רבי חנוך צבי הכהן מבנדין זי"ע, חתנו של הצדיק בעל ה"שפת אמת" מגור זי"ע, בספרו "יכהן פאר", בדרוש הספד שנשא על חמינו הגדול. וזהו תוכן דבריו: הרי זה דבר ברור, שכל הדין שאומרים לעשיר 'לבוש כמותו' או 'הלבישהו כמותך', לא נאמר אלא כשהעני מרגיש מבוזה ומבוייש במלבושו לעומת מלבושו של העשיר, שאז צריכים בית דין לדאוג שלא יסתתמו טענותיו מרוב בושה. אבל לו יצוייר שיכנס עני לבית הדין ואינו מתבייש כלל בגדו, ואדרבה – עוד מתגאה שיש לו מלבוש כזה, בודאי שאין העשיר מחוייב להלבישו כמוהו, שהרי לא יסתתמו טענותיו במלבושים "מכובדים" כאלו לפי דעתו.
והנה כן הדבר ממש במלבושי העוונות שלנו. לו מגיע האדם לבית דינו של הקב"ה והוא מתבייש במלבושיו, ורוצה שתבלעהו האדמה ולא יעמוד במלבושים מנואלים שבאלו לעומת מלבושיו יתברך, או אז נהג עמו הקב"ה כמידות הדין של "הלבישהו כמותך". שהרי הבושה של אותו אדם כמלבושיו היא תשובה שלימה, כדאיתא בגמרא במסכת ברכות (דף יב, ב): "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלים לו על כל עוונותיו". ושפיר אמר הרמ"ע מפאנו את דבריו, שהבושה מפעילה את דין התורה המחייב להלבישו בלבן.
אולם, אם האדם מגיע אל ימי הרחמים והסליחות וכשמגיע לדין עדיין נח לו בבגדיו, ואולי עוד מתגאה בהם, או אז מענישו הקב"ה כדת וכהלכה, שהרי אין צריך לנהוג עמו בדינא ד'הלבישהו כמותך', שהרי נח לו בבגדיו, ויש לנהוג עמו בכל חומרת הדין והמשפט, דכתיב במשלי (פרק כט, פסוק ד): "מלך במשפט יעמיד ארץ".
לכן פותחים את אמירת הסליחות במלים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים", בכדי להראות להקב"ה שאנו בושים במעשינו, וממילא, הוא כביכול מחויב להלבין חטאינו כשלג וכצמר בדין התורה של "הלבישהו כמותך".
מי יתן ונזכה בקיום המקרא ש'יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו'
אמן ואמן
אמן ואמן
