בס"ד
טור סי' תקפ"א ס"א, "תניא בפרקי ר"א, בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו', לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו', וכדי לערבב השטן".
מצינו שישנו דין מיוחד בשופר של אלול, שמסוגל לגרום שלא יטעו אחר ע"ג, וכן לערבב את השטן, וכשתוקעים באותו השופר מתעלה בו הקב"ה, וצריך להבין כיצד השופר יכול לגרום שלא יטעו, וכיצד הקב"ה מתעלה באותו שופר.
וזה ודאי שאין השופר פועל מחמת קול חיצוני ופעולה שמחרידה את הלבבות מבחוץ, אלא השופר פועל בעצם מהותו, שהוא בעצמותו מחזיר מטעות, ודבר זה צריך הבנה, מה יש בשופר שהוא מצליח להחזיר מטעות ולגרום שלא יטעו עוד.
והנה יש להקדים, דהנה ראש השנה מובא בחז"ל שהוא יום הדין, שבו דנים את האדם לפי עומדו לפני קונו, וכל אחד נידון לפי עניניו ומעשיו, ובכל שנה אנו עומדים מחדש לפניו יתברך, והוא דן אותנו ומראש השנה ועד יום הכיפורים הם ימים המיוחדים לתשובה, וביום הכיפורים הקב"ה מעביר אשמותינו ומוחל וסולח לעוונות עמו ישראל.
והנה בתפילת העמידה של יום הכיפורים אנו אומרים, "מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל, ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה וכו'", והדברים פלא, שזה אומר שאנו מבינים שאין מציאות האדם שלימה לעולם, ומציאותו של האדם תמיד היא בחטא (שמעתי מאחד מרבותי משל לכך, שהרי יש הנוהגים בכל מוצאי ת"ב לגנוז את הקינות כאומרים ששנה הבאה אנו מקווים שלא נצטרך להם, אבל מעולם לא שמענו שאנשים נוהגים לגנוז את המחזור במוצאי הימים הנוראים, כיון שאין מציאות שאדם יהיה נקי מחטא באופן שלם).
מוכרת לשון הגמ' בר"ה (לד:), אמר רבה, אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה – בשופר, ע"כ, ולכאו' גם מלכויות וגם זכרונות הגמ' מסבירה למה אומרים, מלכויות כדי שנמליך אותו יתברך עלינו, וזכרונות כדי שע"י אמירתינו יעלה זכרוננו לטובה לפניו, אבל פסוקי שופרות לא הוזכר נימוק למה אומרים, וגם מה שהגמ' אומרת "במה בשופר" צריך הבנה, שהרי לכאו' באמירת המלכויות אנו ממליכים ובאמירת הזכרונות אנו מעלים זכרוננו לפניו, ומדוע הגמ' שואלת ובמה.
ועי' בשלטי גיבורים (ר"ה ג.) שמביא נוסח מעט שונה וז"ל, כשם שתוקעים בשופר בר"ה, כך אומרים פסוקים של מלכיות וזכרונות ושופרות, אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא לפני זכרונכם לטובה, שופרות שתתנו לב ותצפו ליום הדין ולימות המשיח, ובמה בשופר, עכ"ל.
ואכן פסוקי השופרות שאנו אומרים, מדברים על שני אירועים אלו, מעמד הר סיני, והגאולה העתידה לעת"ל, וצריך להבין כיצד שייכים שני האירועים האלו לראש השנה, שההמלכה ניחא, שהרי אנו נכנסים לשנה חדשה ואנו אומרים שאנו מקבלים את עול מלכותו עלינו, וכן כלפי הדין שיש ביום הזה, אנו צריכים להכיר במלכותו כדי שתהיה צורת דין, וכמו"כ זכרונות, כדי שנזכה בדין אנו פועלים שיעלה זכרוננו לפניו לטובה, אבל כיצד שייכים מעמד הר סיני והציפיה לגאולה לראש השנה ויום הדין.
ענין נוסף יש בראש השנה, שהרי ראש השנה נכלל בחשבון עשרת ימי תשובה, ואע"פ כן לא מזכירים באותו יום את החטאים ומוחקים כל איזכור לחטא, על אף שמחלקי התשובה זה וידוי וחרטה, והדברים פלא, שהרי א"כ במה הוא נכלל בתוך עשרת ימי תשובה אם אין בו תשובה, אלא ודאי שגם ראש השנה שייך לתשובה וצריכים אנו איפה לבאר כיצד.
ונבוא להעמיד מהות ענין התשובה, דהנה הזוהר ברעיא מהימנא (פרשת נשא קכב:) כ' וז"ל, פקודא דא היא מצוות תשובה ודא איהי בינה, עכ"ל, וצריך להבין מה הקשר בין בינה לתשובה, והביאור הוא דהנה הנביא דניאל כ' (ט, ב), "אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה", ואמרי' במסכת מגילה (יב.) בינותי מכלל דטעה, כתוב כאן יסוד עצום, שכל בינה של הבנה של דבר מתוך דבר מכריחה שהתפיסה הראשונה היתה טעות, וזהו ההבדל בין חכמה לבין בינה, שחכמה האדם מקבל כמות שהיא מרבותיו, משא"כ בינה זה תפיסה של האדם עצמו שהוא מוציא מכלל טעות ומבין הבנה אמתית בלי מקום לטעויות.
כידוע ישנם נ' שערי בינה, ושער החמישים לא מתגלה אצלינו, מכיון שאותם נ' שערים הם גלוי של תפיסה יותר עמוקה שאינה נתפסת בסדר החיים הטבעי של טובו יתברך, אך למ"ט שערים ניתנה לנו איזו שהיא גישה לתפוס את עוצמת ההטבה והגילוי האלוקי בעולם, אך לשער החמישים שזה גילוי ההטבה המוחלטת שלו יתברך, אין גישה בעולם הזה שהרי העולם שלנו הוא חסר, נמצא שחמישים שערי בינה הינם תפיסה מתוקנת למציאות, שכל תכליתם הוא לשורש ההטבה המוחלטת שזהו שער החמישים.
ועי' בדברי הגר"א בפירושו למשלי (ט"ז, ד') עה"פ "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", שפי' על דרך רמז, כ"ל בגימטריא נ' שחמישים שערי בינה ישנם, וג"ם רשע ליום רעה, בגימטריא מ"ט, שלרע ישנם מ"ט שערים בלבד, וזהו משום ששער הנ' מורה על השורש של כל המ"ט, ולרע אין שום שורש, וכל המ"ט שערים של הטומאה בטעות יסודם, אך אין להם שום שורש אמיתי.
וזהו ענין התשובה, לתפוס שכל המציאות של האדם בחטאו בטעות יסודה, ולשוב אל המציאות השורשית של האדם לצורה המקורית שלו, ולהגיע לתקן את מציאותו ולשפר את דרכיו עד למצב שקודם החטא, וכיון שהאדם שב ומתדבק בו יתברך הוא מגיע עד ללפני השורש האמיתי, עד מקום ששייך בן תמותה להגיע אליו, ואף אם אינו נמצא במצב של שער החמישים, שהרי לאחר חטא אדם הראשון התרבה כח הרע בעולם ונכנס בתוך תוכו של האדם, ואם כן המציאות בהכרח חסרה, והאדם בעצם מציאותו חסר הוא ובמצב של חטא, אבל האדם כן יכול להיות מחובר לשער הנ' ולהיות דבק אליו, וזה נעשה ע"י תשובה מאהבה, כמש"נ בפרשת עקב (יא, כב) "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה, לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", דהיינו שהשיבה אל ה' מאהבה היא היא הצורה לדבקה בו, וזהו מאי דאמרי' במסכתא יומא (פו:) אמר ר' לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".
ועי' במהר"ל בנתיב התשובה (פ"ב), שכ' לפרש את המימרא בגמ' דמקשי' מר"ל אר"ל, דאמר גדולה תשובה שזדונות נעשין להם כשגגות, ומדייק מלשון הכ' כי כשלת בעונך, שהרי עוון הוא מזיד וקרי ליה כשלת, ומקשי' והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשין להם כזכויות, ומתרצת הגמ', ל"ק הא מאהבה הא מיראה, ומבאר המהר"ל, דהשב מאהבה החטא גורם לו להתדבק יותר, כטבע האש שנמשכת ללמעלה, כך גם האדם החוטא והוא בא לשוב מאהבת בוראו וקונו, ורוצה ליתדבק בו החטא רק גורם לו להתדבק יותר חזק, א"כ נמצא שהחטא עצמו מוביל אותו אל התיקון וא"כ נעשין לו כזכויות, משא"כ השב מיראה שהוא עזר חיצוני ולא מעצם ההתרחקות ממנו נעשין לו כשגגות, וגם זה הוא מפני שהאדם החוטא, חטאו נובע מטעות ואחר ששב הוא כאילו מחזיר אליו ידיעה שהיתה חסרה לו, ואז ממילא נעשין זדונותיו כשגגות.
[ובתוספת ביאור, שהחטא נובע מטעות, כמשל לתינוק שרגיל ליחס קבוע מהוריו, וכשפעם אחת מגיעים אורחים לביתם, וההורים מפנים מיחסם אליהם, הוא רוצה גם תשומת לב, ומרגיש שלקחו לו את היחס שהיה רגיל אליו, אז הוא הולך ושובר את האגרטל, פעולה זו אינה נובעת כמובן מרוע אלא מקריאה לא נכונה של המציאות או טעות כלפי הדרך לקבלת היחס, כמו"כ כשאדם חוטא אין זה מגיע מבחירה מכוונת ברע אלא מטעות]
נמצא אם כן שמציאות האדם בחטא, אך כל המציאות הזאת יסודה בטעות, ואין לה שום אחיזה אמתית במציאות ואין לה שום שורש, ולכן ענינה של התשובה היא להוציא מהטעות ולהוביל לתיקון, כמו הבנת דבר מתוך דבר, דהיינו להבין שהתפיסה הראשונית היא טעות, ולהוביל אל התיקון השלם.
איתא במדרש אגדה (בראשית א), ברא אלוקים ולא ברא הוי"ה שבתחילה עלה במחשבה במידת הדין לברוא את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במידת הדין לבדה, שיתף עמה מידת הרחמים, ע"כ, וצריך להבין וכי יש הו"א ומסקנא כלפי שמיא, ומה שייך שעלה במחשבה משהו אחד וכיון שראה שאין אפשרות אז נאלץ כביכול לשתף מידת הרחמים, ועוד יש להקשות אם ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין למה לא ברא את העולם רק במידת הרחמים.
ונראה לפי דברינו, שהפשט הוא שהקב"ה העמיד את הצורה של השיתוף של דין ורחמים כהו"א ומסקנא, דהיינו בינותי מכלל דטעה, שניתנת האפשרות לתקן מהמושכל ראשון, מהטעות, והשיתוף של דין ורחמים מחויב לפי זה, שהרי בשביל הבנה של הדבר צריך שתהיה הו"א, ובלי הו"א בלי ההבנה הראשונית אי אפשר להגיע להבנה האמתית והשורשית, ממילא מידת הדין גם היא מחויבת בקיום המציאות, כי היא הנותנת את הבסיס וממנה מתחיל הכל, ורק ע"י קיום המציאות המחויב מתחילה אפשר להגיע להבנה עמוקה של המציאות.
ולכן אמרי' שהקב"ה נתעלה באותו שופר, כי השופר הוא הוא ההוצאה מתפיסה של דין לתפיסה של רחמים, ולכן בתקיעת השופר הקב"ה נתעלה מכיסא דין לכיסא רחמים.
וזהו הענין של שופר, שהוא מלשון שיפור, כאומר שפרו מעשיכם, דהיינו תפעלו לתיקון המציאות ותשאפו לתיקון שלם, ואנו תוקעים במלכויות, כדי לעורר לתיקון המלכות וכינונה בליבנו, ושאיפה ותקווה לכינונה בכל העולם כולו, שיתגלה יחודו יתברך על פני כל תבל, ותוקעים בזכרונות כדי לחבר את עצמינו לשורש קיומינו במשך כל הדורות, שגם החיבור הזה הוא תיקון הצורת אדם שלנו, וע"י כך יעלה זכרוננו לפניו לטובה.
ואמירת פסוקי שופרות הם כמו שהזכרנו לעיל, שניתן לב ונצפה ליום הדין וימות המשיח, והדברים קצת תמוהים, כי מדוע אנו מזכירים את מעמד הר סיני אם זו המטרה, ואפשר להציע פשט בדברי השלטי גיבורים, ששני הלשונות שאמר נאמרו כל אחד על ענין אחר, שניתן לב ליום הדין, ונצפה לימות המשיח, שמעמד הר סיני הינו חיוב המציאות הבסיסי בשביל עם ישראל, שהרי זו היתה המטרה בכל הבריאה, לתת את התורה לעם הנבחר, וזה מחויב מחמת הדין, וכמו שמצינו שהקב"ה בנתינת התורה כפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם "בני אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם", וזו מידת הדין, ולכן נקרא מעמד הר סיני יום הדין, ואנו מחויבים לתת ליבנו אליו, שהוא שורש ובסיס לכל קיומינו, ובנוסף אנו צריכים לצפות לימות המשיח, שהשאיפה לגאולה היא השאיפה לתיקון כל חלקי הרע בעולם וגילוי יחודו בצורה מוחלטת, ואז יתגלה כל טובו של הקב"ה, ואף יקרא בשם הוי"ה, וזה כל השורש לתשובה.
ודבר זה אנו למדים מהשופר של יום הכיפורים, שהרי השופר של יום הכיפורים הוא שופרו של היובל, וביובל כתיב "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש ביום הכיפורים, תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, ט-י), דהיינו שהשופר של היובל מבטא את החזרה של הבריאה לתיקון למצב השורשי והאמיתי שלה, לחירות לכל יושבי הארץ מהדברים שכל יושבי הארץ נשלטים על ידיהם במרוצת הזמן, ושנת היובל היא ביטוי זעיר מזעיר לגאולה העתידה, לשער הנ' שלא מתגלה לנו בצורה מלאה, כלשון הכתוב (שם כד), "ובכל ארץ אחוזתכם גאלה תתנו לארץ".
ובגמ' ר"ה (לג:), מקשי' מנין שבראש השנה צריך שהתרועה תהיה בשופר, ואומרת הגמ', תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהיו כל תרועות של חודש שביעי זה כזה, דהיינו שיסוד השופר שקיים ביום הכיפורים דהיינו תקווה וציפיה לגאולה ולתיקון השלם קיים גם בראש השנה, ולכן צריך גם בראש השנה לתקוע דווקא בשופר.
נמצא ששורש כל העמידה שלנו לפני הקב"ה בימים אלו, הוא עמידה מתוך תקווה לתיקון מתוך תשובה, וציפיה לגאולה שלימה, שתבוא במהרה בימינו, ומתוך כך אנו שבים אליו ומשפרים דרכינו, ומחזירים עצמינו למציאות השורשית שלנו שהיא בטוב יסודה, ומבהירים שכל העוונות שלנו הינם רק טעות ואינם אנחנו באמת.
טור סי' תקפ"א ס"א, "תניא בפרקי ר"א, בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו', לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו', וכדי לערבב השטן".
מצינו שישנו דין מיוחד בשופר של אלול, שמסוגל לגרום שלא יטעו אחר ע"ג, וכן לערבב את השטן, וכשתוקעים באותו השופר מתעלה בו הקב"ה, וצריך להבין כיצד השופר יכול לגרום שלא יטעו, וכיצד הקב"ה מתעלה באותו שופר.
וזה ודאי שאין השופר פועל מחמת קול חיצוני ופעולה שמחרידה את הלבבות מבחוץ, אלא השופר פועל בעצם מהותו, שהוא בעצמותו מחזיר מטעות, ודבר זה צריך הבנה, מה יש בשופר שהוא מצליח להחזיר מטעות ולגרום שלא יטעו עוד.
והנה יש להקדים, דהנה ראש השנה מובא בחז"ל שהוא יום הדין, שבו דנים את האדם לפי עומדו לפני קונו, וכל אחד נידון לפי עניניו ומעשיו, ובכל שנה אנו עומדים מחדש לפניו יתברך, והוא דן אותנו ומראש השנה ועד יום הכיפורים הם ימים המיוחדים לתשובה, וביום הכיפורים הקב"ה מעביר אשמותינו ומוחל וסולח לעוונות עמו ישראל.
והנה בתפילת העמידה של יום הכיפורים אנו אומרים, "מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל, ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה וכו'", והדברים פלא, שזה אומר שאנו מבינים שאין מציאות האדם שלימה לעולם, ומציאותו של האדם תמיד היא בחטא (שמעתי מאחד מרבותי משל לכך, שהרי יש הנוהגים בכל מוצאי ת"ב לגנוז את הקינות כאומרים ששנה הבאה אנו מקווים שלא נצטרך להם, אבל מעולם לא שמענו שאנשים נוהגים לגנוז את המחזור במוצאי הימים הנוראים, כיון שאין מציאות שאדם יהיה נקי מחטא באופן שלם).
מוכרת לשון הגמ' בר"ה (לד:), אמר רבה, אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה – בשופר, ע"כ, ולכאו' גם מלכויות וגם זכרונות הגמ' מסבירה למה אומרים, מלכויות כדי שנמליך אותו יתברך עלינו, וזכרונות כדי שע"י אמירתינו יעלה זכרוננו לטובה לפניו, אבל פסוקי שופרות לא הוזכר נימוק למה אומרים, וגם מה שהגמ' אומרת "במה בשופר" צריך הבנה, שהרי לכאו' באמירת המלכויות אנו ממליכים ובאמירת הזכרונות אנו מעלים זכרוננו לפניו, ומדוע הגמ' שואלת ובמה.
ועי' בשלטי גיבורים (ר"ה ג.) שמביא נוסח מעט שונה וז"ל, כשם שתוקעים בשופר בר"ה, כך אומרים פסוקים של מלכיות וזכרונות ושופרות, אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא לפני זכרונכם לטובה, שופרות שתתנו לב ותצפו ליום הדין ולימות המשיח, ובמה בשופר, עכ"ל.
ואכן פסוקי השופרות שאנו אומרים, מדברים על שני אירועים אלו, מעמד הר סיני, והגאולה העתידה לעת"ל, וצריך להבין כיצד שייכים שני האירועים האלו לראש השנה, שההמלכה ניחא, שהרי אנו נכנסים לשנה חדשה ואנו אומרים שאנו מקבלים את עול מלכותו עלינו, וכן כלפי הדין שיש ביום הזה, אנו צריכים להכיר במלכותו כדי שתהיה צורת דין, וכמו"כ זכרונות, כדי שנזכה בדין אנו פועלים שיעלה זכרוננו לפניו לטובה, אבל כיצד שייכים מעמד הר סיני והציפיה לגאולה לראש השנה ויום הדין.
ענין נוסף יש בראש השנה, שהרי ראש השנה נכלל בחשבון עשרת ימי תשובה, ואע"פ כן לא מזכירים באותו יום את החטאים ומוחקים כל איזכור לחטא, על אף שמחלקי התשובה זה וידוי וחרטה, והדברים פלא, שהרי א"כ במה הוא נכלל בתוך עשרת ימי תשובה אם אין בו תשובה, אלא ודאי שגם ראש השנה שייך לתשובה וצריכים אנו איפה לבאר כיצד.
ונבוא להעמיד מהות ענין התשובה, דהנה הזוהר ברעיא מהימנא (פרשת נשא קכב:) כ' וז"ל, פקודא דא היא מצוות תשובה ודא איהי בינה, עכ"ל, וצריך להבין מה הקשר בין בינה לתשובה, והביאור הוא דהנה הנביא דניאל כ' (ט, ב), "אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה", ואמרי' במסכת מגילה (יב.) בינותי מכלל דטעה, כתוב כאן יסוד עצום, שכל בינה של הבנה של דבר מתוך דבר מכריחה שהתפיסה הראשונה היתה טעות, וזהו ההבדל בין חכמה לבין בינה, שחכמה האדם מקבל כמות שהיא מרבותיו, משא"כ בינה זה תפיסה של האדם עצמו שהוא מוציא מכלל טעות ומבין הבנה אמתית בלי מקום לטעויות.
כידוע ישנם נ' שערי בינה, ושער החמישים לא מתגלה אצלינו, מכיון שאותם נ' שערים הם גלוי של תפיסה יותר עמוקה שאינה נתפסת בסדר החיים הטבעי של טובו יתברך, אך למ"ט שערים ניתנה לנו איזו שהיא גישה לתפוס את עוצמת ההטבה והגילוי האלוקי בעולם, אך לשער החמישים שזה גילוי ההטבה המוחלטת שלו יתברך, אין גישה בעולם הזה שהרי העולם שלנו הוא חסר, נמצא שחמישים שערי בינה הינם תפיסה מתוקנת למציאות, שכל תכליתם הוא לשורש ההטבה המוחלטת שזהו שער החמישים.
ועי' בדברי הגר"א בפירושו למשלי (ט"ז, ד') עה"פ "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", שפי' על דרך רמז, כ"ל בגימטריא נ' שחמישים שערי בינה ישנם, וג"ם רשע ליום רעה, בגימטריא מ"ט, שלרע ישנם מ"ט שערים בלבד, וזהו משום ששער הנ' מורה על השורש של כל המ"ט, ולרע אין שום שורש, וכל המ"ט שערים של הטומאה בטעות יסודם, אך אין להם שום שורש אמיתי.
וזהו ענין התשובה, לתפוס שכל המציאות של האדם בחטאו בטעות יסודה, ולשוב אל המציאות השורשית של האדם לצורה המקורית שלו, ולהגיע לתקן את מציאותו ולשפר את דרכיו עד למצב שקודם החטא, וכיון שהאדם שב ומתדבק בו יתברך הוא מגיע עד ללפני השורש האמיתי, עד מקום ששייך בן תמותה להגיע אליו, ואף אם אינו נמצא במצב של שער החמישים, שהרי לאחר חטא אדם הראשון התרבה כח הרע בעולם ונכנס בתוך תוכו של האדם, ואם כן המציאות בהכרח חסרה, והאדם בעצם מציאותו חסר הוא ובמצב של חטא, אבל האדם כן יכול להיות מחובר לשער הנ' ולהיות דבק אליו, וזה נעשה ע"י תשובה מאהבה, כמש"נ בפרשת עקב (יא, כב) "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה, לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", דהיינו שהשיבה אל ה' מאהבה היא היא הצורה לדבקה בו, וזהו מאי דאמרי' במסכתא יומא (פו:) אמר ר' לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".
ועי' במהר"ל בנתיב התשובה (פ"ב), שכ' לפרש את המימרא בגמ' דמקשי' מר"ל אר"ל, דאמר גדולה תשובה שזדונות נעשין להם כשגגות, ומדייק מלשון הכ' כי כשלת בעונך, שהרי עוון הוא מזיד וקרי ליה כשלת, ומקשי' והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשין להם כזכויות, ומתרצת הגמ', ל"ק הא מאהבה הא מיראה, ומבאר המהר"ל, דהשב מאהבה החטא גורם לו להתדבק יותר, כטבע האש שנמשכת ללמעלה, כך גם האדם החוטא והוא בא לשוב מאהבת בוראו וקונו, ורוצה ליתדבק בו החטא רק גורם לו להתדבק יותר חזק, א"כ נמצא שהחטא עצמו מוביל אותו אל התיקון וא"כ נעשין לו כזכויות, משא"כ השב מיראה שהוא עזר חיצוני ולא מעצם ההתרחקות ממנו נעשין לו כשגגות, וגם זה הוא מפני שהאדם החוטא, חטאו נובע מטעות ואחר ששב הוא כאילו מחזיר אליו ידיעה שהיתה חסרה לו, ואז ממילא נעשין זדונותיו כשגגות.
[ובתוספת ביאור, שהחטא נובע מטעות, כמשל לתינוק שרגיל ליחס קבוע מהוריו, וכשפעם אחת מגיעים אורחים לביתם, וההורים מפנים מיחסם אליהם, הוא רוצה גם תשומת לב, ומרגיש שלקחו לו את היחס שהיה רגיל אליו, אז הוא הולך ושובר את האגרטל, פעולה זו אינה נובעת כמובן מרוע אלא מקריאה לא נכונה של המציאות או טעות כלפי הדרך לקבלת היחס, כמו"כ כשאדם חוטא אין זה מגיע מבחירה מכוונת ברע אלא מטעות]
נמצא אם כן שמציאות האדם בחטא, אך כל המציאות הזאת יסודה בטעות, ואין לה שום אחיזה אמתית במציאות ואין לה שום שורש, ולכן ענינה של התשובה היא להוציא מהטעות ולהוביל לתיקון, כמו הבנת דבר מתוך דבר, דהיינו להבין שהתפיסה הראשונית היא טעות, ולהוביל אל התיקון השלם.
איתא במדרש אגדה (בראשית א), ברא אלוקים ולא ברא הוי"ה שבתחילה עלה במחשבה במידת הדין לברוא את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במידת הדין לבדה, שיתף עמה מידת הרחמים, ע"כ, וצריך להבין וכי יש הו"א ומסקנא כלפי שמיא, ומה שייך שעלה במחשבה משהו אחד וכיון שראה שאין אפשרות אז נאלץ כביכול לשתף מידת הרחמים, ועוד יש להקשות אם ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין למה לא ברא את העולם רק במידת הרחמים.
ונראה לפי דברינו, שהפשט הוא שהקב"ה העמיד את הצורה של השיתוף של דין ורחמים כהו"א ומסקנא, דהיינו בינותי מכלל דטעה, שניתנת האפשרות לתקן מהמושכל ראשון, מהטעות, והשיתוף של דין ורחמים מחויב לפי זה, שהרי בשביל הבנה של הדבר צריך שתהיה הו"א, ובלי הו"א בלי ההבנה הראשונית אי אפשר להגיע להבנה האמתית והשורשית, ממילא מידת הדין גם היא מחויבת בקיום המציאות, כי היא הנותנת את הבסיס וממנה מתחיל הכל, ורק ע"י קיום המציאות המחויב מתחילה אפשר להגיע להבנה עמוקה של המציאות.
ולכן אמרי' שהקב"ה נתעלה באותו שופר, כי השופר הוא הוא ההוצאה מתפיסה של דין לתפיסה של רחמים, ולכן בתקיעת השופר הקב"ה נתעלה מכיסא דין לכיסא רחמים.
וזהו הענין של שופר, שהוא מלשון שיפור, כאומר שפרו מעשיכם, דהיינו תפעלו לתיקון המציאות ותשאפו לתיקון שלם, ואנו תוקעים במלכויות, כדי לעורר לתיקון המלכות וכינונה בליבנו, ושאיפה ותקווה לכינונה בכל העולם כולו, שיתגלה יחודו יתברך על פני כל תבל, ותוקעים בזכרונות כדי לחבר את עצמינו לשורש קיומינו במשך כל הדורות, שגם החיבור הזה הוא תיקון הצורת אדם שלנו, וע"י כך יעלה זכרוננו לפניו לטובה.
ואמירת פסוקי שופרות הם כמו שהזכרנו לעיל, שניתן לב ונצפה ליום הדין וימות המשיח, והדברים קצת תמוהים, כי מדוע אנו מזכירים את מעמד הר סיני אם זו המטרה, ואפשר להציע פשט בדברי השלטי גיבורים, ששני הלשונות שאמר נאמרו כל אחד על ענין אחר, שניתן לב ליום הדין, ונצפה לימות המשיח, שמעמד הר סיני הינו חיוב המציאות הבסיסי בשביל עם ישראל, שהרי זו היתה המטרה בכל הבריאה, לתת את התורה לעם הנבחר, וזה מחויב מחמת הדין, וכמו שמצינו שהקב"ה בנתינת התורה כפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם "בני אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם", וזו מידת הדין, ולכן נקרא מעמד הר סיני יום הדין, ואנו מחויבים לתת ליבנו אליו, שהוא שורש ובסיס לכל קיומינו, ובנוסף אנו צריכים לצפות לימות המשיח, שהשאיפה לגאולה היא השאיפה לתיקון כל חלקי הרע בעולם וגילוי יחודו בצורה מוחלטת, ואז יתגלה כל טובו של הקב"ה, ואף יקרא בשם הוי"ה, וזה כל השורש לתשובה.
ודבר זה אנו למדים מהשופר של יום הכיפורים, שהרי השופר של יום הכיפורים הוא שופרו של היובל, וביובל כתיב "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש ביום הכיפורים, תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, ט-י), דהיינו שהשופר של היובל מבטא את החזרה של הבריאה לתיקון למצב השורשי והאמיתי שלה, לחירות לכל יושבי הארץ מהדברים שכל יושבי הארץ נשלטים על ידיהם במרוצת הזמן, ושנת היובל היא ביטוי זעיר מזעיר לגאולה העתידה, לשער הנ' שלא מתגלה לנו בצורה מלאה, כלשון הכתוב (שם כד), "ובכל ארץ אחוזתכם גאלה תתנו לארץ".
ובגמ' ר"ה (לג:), מקשי' מנין שבראש השנה צריך שהתרועה תהיה בשופר, ואומרת הגמ', תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהיו כל תרועות של חודש שביעי זה כזה, דהיינו שיסוד השופר שקיים ביום הכיפורים דהיינו תקווה וציפיה לגאולה ולתיקון השלם קיים גם בראש השנה, ולכן צריך גם בראש השנה לתקוע דווקא בשופר.
נמצא ששורש כל העמידה שלנו לפני הקב"ה בימים אלו, הוא עמידה מתוך תקווה לתיקון מתוך תשובה, וציפיה לגאולה שלימה, שתבוא במהרה בימינו, ומתוך כך אנו שבים אליו ומשפרים דרכינו, ומחזירים עצמינו למציאות השורשית שלנו שהיא בטוב יסודה, ומבהירים שכל העוונות שלנו הינם רק טעות ואינם אנחנו באמת.
