עשרת ימי תשובה אינם עוד תאריך בלוח השנה. הם מרחב זמן שבו היקום כולו עוצר את נשימתו, ימים שבהם המלך נמצא בשדה, קרוב, מקשיב, וממתין לפסיעותינו. ברקע הימים הנוראים הללו, מהדהדים דברי חז"ל על הפסוק המכונן בתהילים: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב". הגמרא במסכת ראש השנה מעוררת שאלה פשוטה לכאורה: מהו אותו חג שבו הלבנה מתכסה ומסתתרת מעין כל? התשובה הברורה היא ראש השנה, היום שבו נפתחים ספרי חיים וספרי מתים. אולם, ההד של אותו משפט ראשוני אינו נבלם בצאת החג; הוא מלווה אותנו, פועם ורוטט, לאורך כל עשרת ימי תשובה, עד לרגע חתימת הדין ביום הכיפורים.
אם נתבונן לעומק בלשון הפסוק, נגלה קושי שאינו נותן מנוח למפרשים לאורך הדורות. אם כל מטרתו של הכתוב היא לציין את יום הדין שבו הלבנה מתכסה, מדוע הוצרך להוסיף את המילים "כי חוק לישראל הוא"? לכאורה, מילים אלו נראות כתוספת יתרה, שאינה תורמת דבר להבנת מהות הסתרת הלבנה. כדי לפענח את התעלומה הזו, עלינו לצלול אל עולם הרזים, וממנו לעלות חזרה אל עולם ההלכה הצרופה, כפי שעשה הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע.
הזוהר הקדוש פותח לנו צוהר אל המתרחש בעולמות עליונים ומגלה כי השמש והלבנה אינם רק גרמי שמיים, אלא משמשים כביכול כשני עדים המעידים על התנהגותו של עם ישראל. ביום הדין הגדול, כאשר המקטרג מבקש להביא ראיות לחובתנו, הקדוש ברוך הוא ברחמיו המרובים מכסה את הלבנה. ההסתרה הזו אינה מקרית; היא נועדה למנוע מהמקטרג להציג שני עדים כשרים לרעה, ובכך להציל את בניו ממידת הדין.
אך כאן מתעוררת קושיה הלכתית עצומה מבית מדרשם של בעלי התוספות. על פי גדרי התורה, כדי שעדותם של שני עדים תהיה תקפה, עליהם לראות את המעשה ולהעיד יחד בבת אחת. השמש והלבנה, מטבע בריאתם, אינם נראים ברקיע יחד במלוא תוקפם – כשהשמש שולטת ביום, הלבנה נעלמת, ולהפך. אם כן, מאחר שממילא אין להם דין של שני עדים המעידים יחד, מדוע היה צורך להחביא ולכסות את הלבנה? הלוא ממילא עדותם בטלה מצד גדרי הדין הברורים!
התוספות מתרצים זאת באמצעות חילוק משפטי יסודי: הכלל הפוסל עדים שאינם רואים יחד בבת אחת נאמר אך ורק בדיני נפשות החמורים. לעומת זאת, בדיני ממונות – בכל הנוגע לתביעות כספיות, רכוש ופרנסה – העדות כשרה לחלוטין גם אם כל עד ראה את המעשה בזמן אחר. מכאן עולה ההבנה המרעישה: משפטם של הימים הנוראים הללו אינו מוגדר רק כדיני נפשות, אלא בעיקרו כדיני ממונות. המילה "חוק" במקרא, כפי שמופיע בספר משלי "הטריפני לחם חוקי", פירושה פרנסה, מזונות וקיום גשמי. מאחר שבעשרת ימי תשובה נקבעים ונחתמים מזונותיו של אדם, הרי שאנו עומדים לדין במגרש של דיני ממונות. במגרש זה, עדותם של השמש והלבנה הייתה עלולה להיות תקפה ומסוכנת עבורנו, ולכן הוצרך הבורא ברחמיו לכסות את הלבנה לחלוטין.
כאן אנו מגיעים אל השאלה הנוקבת שמציבים בפנינו צדיקי התנועה החסידית, שאלה שמטלטלת את הלב דווקא בעיצומם של ימי הרחמים: על מה, בעצם, אנו מבקשים? מסופר על הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, שבימים אלו היה נכנס להיכל בית הכנסת כשהוא ממרר בבכי סוער, וזועק מעומק הלב: "כל עמה נאנחים מבקשים לחם". הוא הביט בציבור השופך דמעות כמים, וכאב את העובדה שרוב התפילות מנותבות אל ה"לחם" והפרנסה הגשמית, בעוד שגלות השכינה וכבוד שמיים נשכחים מן הלב. הוא קרא בבכי: מדוע מתמהמה משיח בן דוד? מפני ש"גם תמול גם היום", בכל ימי הרצון הללו, אנו מרוכזים בצרכי השעה הצרים שלנו, במקום לבקש על הגאולה השלמה של העולם כולו.
הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע המחיש זאת בלשונו המושחזת ובדרך צחות חריפה, כאשר התייחס למילים שאנו אומרים שוב ושוב בימים אלו: "ובכן תן פחדך". הוא ציין כי המילה "פחדך" עולה בגימטריה בדיוק כמניין המילה "געלט" (כסף). אילו היו המתפללים מכוונים לממון רק בתיבה זו, אמר הרבי, עוד ניחא; אך דא עקא, שכוונת ה"געלט" מלווה אותם לאורך התפילה כולה, וכל יראת הרוממות הופכת לבקשת ארנק מלא.
החמצה זו מומחשת במשל המפורסם על אותו חייל פשוט שהציל את חיי הקיסר במהלך קרב סוער. כאשר פנה אליו הקיסר הנרגש והבטיח למלא כל משאלה שבלבו, ביקש החייל בתמימות כואבת רק דבר אחד: שיעבירו אותו לגדוד אחר, כדי שיינצל מנחת זרועו של המפקד המכה אותו באכזריות. הקיסר הביט בו בתדהמה וקרא: "שוטה שבעולם! הצלת את חיי המלך, יכולת לבקש עושר, ארמונות, או להתמנות למפקד בכיר בעצמך, ותחת זאת ביקשת דבר פעוט ועלוב כל כך?".
זהו בדיוק המצב אצלנו בעשרת ימי תשובה. אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים בימים שבהם המלך נמצא בשדה והוא קרוב אלינו מתמיד. בידנו לבקש על הדברים הגדולים באמת – על ישועת כלל ישראל, על ריפוי השברים, על ביטול הגזרות ועל גילוי מלכותו בעולם, דבר שיביא ממילא שפע, שלום ופרנסה לכולם. אל לנו להתנהג כאותו חייל שוטה. דווקא עכשיו, בימי הרחמים והסליחות, עלינו להעיז לבקש גדולות, לרומם את התפילה מעבר לדאגות הקטנות, ולזעוק אל המלך על כבודו, על עמו, ועל השנה הטובה והמתוקה שמחכה להיחתם עבורנו.
אם נתבונן לעומק בלשון הפסוק, נגלה קושי שאינו נותן מנוח למפרשים לאורך הדורות. אם כל מטרתו של הכתוב היא לציין את יום הדין שבו הלבנה מתכסה, מדוע הוצרך להוסיף את המילים "כי חוק לישראל הוא"? לכאורה, מילים אלו נראות כתוספת יתרה, שאינה תורמת דבר להבנת מהות הסתרת הלבנה. כדי לפענח את התעלומה הזו, עלינו לצלול אל עולם הרזים, וממנו לעלות חזרה אל עולם ההלכה הצרופה, כפי שעשה הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע.
הזוהר הקדוש פותח לנו צוהר אל המתרחש בעולמות עליונים ומגלה כי השמש והלבנה אינם רק גרמי שמיים, אלא משמשים כביכול כשני עדים המעידים על התנהגותו של עם ישראל. ביום הדין הגדול, כאשר המקטרג מבקש להביא ראיות לחובתנו, הקדוש ברוך הוא ברחמיו המרובים מכסה את הלבנה. ההסתרה הזו אינה מקרית; היא נועדה למנוע מהמקטרג להציג שני עדים כשרים לרעה, ובכך להציל את בניו ממידת הדין.
אך כאן מתעוררת קושיה הלכתית עצומה מבית מדרשם של בעלי התוספות. על פי גדרי התורה, כדי שעדותם של שני עדים תהיה תקפה, עליהם לראות את המעשה ולהעיד יחד בבת אחת. השמש והלבנה, מטבע בריאתם, אינם נראים ברקיע יחד במלוא תוקפם – כשהשמש שולטת ביום, הלבנה נעלמת, ולהפך. אם כן, מאחר שממילא אין להם דין של שני עדים המעידים יחד, מדוע היה צורך להחביא ולכסות את הלבנה? הלוא ממילא עדותם בטלה מצד גדרי הדין הברורים!
התוספות מתרצים זאת באמצעות חילוק משפטי יסודי: הכלל הפוסל עדים שאינם רואים יחד בבת אחת נאמר אך ורק בדיני נפשות החמורים. לעומת זאת, בדיני ממונות – בכל הנוגע לתביעות כספיות, רכוש ופרנסה – העדות כשרה לחלוטין גם אם כל עד ראה את המעשה בזמן אחר. מכאן עולה ההבנה המרעישה: משפטם של הימים הנוראים הללו אינו מוגדר רק כדיני נפשות, אלא בעיקרו כדיני ממונות. המילה "חוק" במקרא, כפי שמופיע בספר משלי "הטריפני לחם חוקי", פירושה פרנסה, מזונות וקיום גשמי. מאחר שבעשרת ימי תשובה נקבעים ונחתמים מזונותיו של אדם, הרי שאנו עומדים לדין במגרש של דיני ממונות. במגרש זה, עדותם של השמש והלבנה הייתה עלולה להיות תקפה ומסוכנת עבורנו, ולכן הוצרך הבורא ברחמיו לכסות את הלבנה לחלוטין.
כאן אנו מגיעים אל השאלה הנוקבת שמציבים בפנינו צדיקי התנועה החסידית, שאלה שמטלטלת את הלב דווקא בעיצומם של ימי הרחמים: על מה, בעצם, אנו מבקשים? מסופר על הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, שבימים אלו היה נכנס להיכל בית הכנסת כשהוא ממרר בבכי סוער, וזועק מעומק הלב: "כל עמה נאנחים מבקשים לחם". הוא הביט בציבור השופך דמעות כמים, וכאב את העובדה שרוב התפילות מנותבות אל ה"לחם" והפרנסה הגשמית, בעוד שגלות השכינה וכבוד שמיים נשכחים מן הלב. הוא קרא בבכי: מדוע מתמהמה משיח בן דוד? מפני ש"גם תמול גם היום", בכל ימי הרצון הללו, אנו מרוכזים בצרכי השעה הצרים שלנו, במקום לבקש על הגאולה השלמה של העולם כולו.
הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע המחיש זאת בלשונו המושחזת ובדרך צחות חריפה, כאשר התייחס למילים שאנו אומרים שוב ושוב בימים אלו: "ובכן תן פחדך". הוא ציין כי המילה "פחדך" עולה בגימטריה בדיוק כמניין המילה "געלט" (כסף). אילו היו המתפללים מכוונים לממון רק בתיבה זו, אמר הרבי, עוד ניחא; אך דא עקא, שכוונת ה"געלט" מלווה אותם לאורך התפילה כולה, וכל יראת הרוממות הופכת לבקשת ארנק מלא.
החמצה זו מומחשת במשל המפורסם על אותו חייל פשוט שהציל את חיי הקיסר במהלך קרב סוער. כאשר פנה אליו הקיסר הנרגש והבטיח למלא כל משאלה שבלבו, ביקש החייל בתמימות כואבת רק דבר אחד: שיעבירו אותו לגדוד אחר, כדי שיינצל מנחת זרועו של המפקד המכה אותו באכזריות. הקיסר הביט בו בתדהמה וקרא: "שוטה שבעולם! הצלת את חיי המלך, יכולת לבקש עושר, ארמונות, או להתמנות למפקד בכיר בעצמך, ותחת זאת ביקשת דבר פעוט ועלוב כל כך?".
זהו בדיוק המצב אצלנו בעשרת ימי תשובה. אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים בימים שבהם המלך נמצא בשדה והוא קרוב אלינו מתמיד. בידנו לבקש על הדברים הגדולים באמת – על ישועת כלל ישראל, על ריפוי השברים, על ביטול הגזרות ועל גילוי מלכותו בעולם, דבר שיביא ממילא שפע, שלום ופרנסה לכולם. אל לנו להתנהג כאותו חייל שוטה. דווקא עכשיו, בימי הרחמים והסליחות, עלינו להעיז לבקש גדולות, לרומם את התפילה מעבר לדאגות הקטנות, ולזעוק אל המלך על כבודו, על עמו, ועל השנה הטובה והמתוקה שמחכה להיחתם עבורנו.
