כאשר אנו חושבים על חורבן בית המקדש, עולים בדעתנו להבות האש שאחזו בהיכל, חומות ירושלים שנפרצו ואלפי היהודים שהובלו לגלות. נדמה כי הכול הסתיים בתשעה באב. אולם למעשה, גם לאחר החורבן נותר בארץ ישראל שריד קטן של חיים יהודיים. על אותה גחלת אחרונה הופקד גדליה בן אחיקם, וברציחתו היא כמעט כבתה לחלוטין.
על המאורע הזה נקבע צום גדליה, החל בג' בתשרי, מיד לאחר ראש השנה ובתוך עשרת ימי תשובה.
האיש שהופקד על שארית יהודה
לאחר שנבוכדנצר מלך בבל החריב את ירושלים והגלה את מרבית העם, הוא הותיר בארץ קבוצה מן היהודים הדלים. עליהם מינה את גדליה בן אחיקם בן שפן.
גדליה לא היה מלך, וגם לא נביא או כהן גדול. הוא היה מנהיג ציבור שהוטלה עליו משימה קשה: לאסוף את השברים, להשיב מעט ביטחון ליהודים שנותרו בארץ ולאפשר להם להמשיך לחיות ולעבוד את האדמה תחת שלטון בבל.
גדליה קבע את מושבו במצפה וקרא ליהודים שלא לחשוש מן הכשדים. הוא הבטיח להם שאם יקבלו את השלטון הבבלי ולא ימרדו בו, יוכלו לשבת בארץ, לאסוף יין, קיץ ושמן ולחזור בהדרגה לחיים מסודרים.
דבריו התקבלו. יהודים שנמלטו לעמון, מואב, אדום וארצות נוספות החלו לשוב לארץ. הם נאספו סביב גדליה והצליחו לאגור יבול רב. לאחר החורבן הנורא נראה היה כי מתחילה צמיחה מחודשת. ירושלים אמנם חרבה, אך בארץ ישראל עדיין התקיים ריכוז יהודי שיכול היה לשמש בסיס לתקומה.
האזהרה שלא התקבלה
באותה תקופה פנה יוחנן בן קרח אל גדליה והזהירו כי ישמעאל בן נתניה זומם להורגו בשליחותו של בעליס מלך בני עמון. יוחנן אף ביקש רשות להקדים ולהרוג את ישמעאל בחשאי, כדי להציל את גדליה ואת כל היהודים שהתאספו סביבו.
גדליה סירב להאמין. הוא אמר ליוחנן: "אל תעשה את הדבר הזה, כי שקר אתה דובר אל ישמעאל".
במבט ראשון נראית תגובתו של גדליה אצילית. הוא לא הסכים לקבל לשון הרע על אדם מישראל ולא רצה לפגוע בו בשל שמועה שלא הוכחה. אולם חז"ל לימדונו כי בנקודה זו טעה: אף שאסור היה לו לקבל את הדברים כאמת מוחלטת, היה עליו לחשוש שמא יש בהם ממש ולנקוט אמצעי זהירות.
בלשון הגמרא: "אף על גב דלקבולי לא מיבעי ליה, מיחש ליה מיבעי".
זהו לימוד יסודי מאוד. איסור לשון הרע אינו מחייב את האדם להיות תמים ולהתעלם מסכנה. אין לקבל האשמה על הזולת כעובדה מוכחת, אך כאשר יש חשש לפגיעה, חובה לבדוק, להיזהר ולהגן על מי שעלול להינזק.
הרצח שהמיט אסון
בחודש תשרי הגיע ישמעאל בן נתניה אל המצפה עם עשרה אנשים. גדליה קיבל אותם לסעודה ולא חשד בהם. באמצע הסעודה קמו ישמעאל ואנשיו והרגו את גדליה, את היהודים שהיו עמו ואף את אנשי הצבא הבבלים שנמצאו במקום.
הרצח לא היה רק פגיעה באדם פרטי. גדליה היה המנהיג שהחזיק סביבו את שארית העם. מותו ערער את כל המסגרת הציבורית שנותרה בארץ.
היהודים חששו מתגובת מלך בבל על הריגת הנציב שמינה ועל רציחת אנשיו. למרות דברי ירמיהו הנביא, שהורה להם להישאר בארץ והבטיח כי לא יאונה להם רע, הם ירדו למצרים. כך התרוקנה הארץ גם משארית הפליטה שנותרה בה לאחר החורבן.
על כך אמרו חז"ל שרציחת צדיקים שקולה כשריפת בית אלוקינו. אין הכוונה רק להשוואת מעלתו של הצדיק לקדושת המקדש. לעיתים חייו של אדם אחד מחזיקים ציבור שלם, וכאשר הוא מסתלק נחרב עמו עולם שלם.
חורבן שנגרם מבפנים
יש בצום גדליה נקודה מכאיבה במיוחד. בית המקדש נחרב בידי מלכות בבל, אך את התקווה האחרונה שנותרה אחריו כיבה יהודי.
דווקא בשעה שבה היה העם שבור ומוכה, כשכל ניצוץ של אחדות היה חיוני להישרדותו, נמצאו בתוכו מי שנאבקו על שררה וכבוד. גדליה ניסה לבנות מחדש, וישמעאל בן נתניה החריב גם את המעט שנותר.
ייתכן שמשום כך נקבע הצום לדורות. הוא אינו רק זיכרון לגדליה האיש, אלא אזהרה מפני הכוח ההרסני של מחלוקת פנימית. אויב מבחוץ מסוגל להחריב חומות ובתים, אך מאבק פנימי עלול לכבות גם את הגחלת הנשארת בתוך החורבות.
צום בתוך עשרת ימי תשובה
צום גדליה חל מיד לאחר ראש השנה. רק אתמול עמדנו בבית הכנסת, המלכנו את הקב"ה וביקשנו חיים, שלום וישועה. כעת מגיע יום צום המזכיר לנו כי אין די בתפילות ובהתעוררות. התשובה צריכה להגיע גם ליחסים שבין אדם לחברו, לזהירות בכבוד הזולת וליכולת להתאחד סביב טובת הכלל.
ישמעאל בן נתניה לא פעל בהכרח כאדם הרואה את עצמו רשע. אפשר שהיה משוכנע כי הוא נלחם למען כבוד המלכות או נגד הכניעה לבבל. אך קנאות שאינה מונהגת באחריות, ושאינה שוקלת את תוצאותיה, עלולה להפוך למכשיר של חורבן.
מנגד, טעותו של גדליה מלמדת שגם מידות טובות זקוקות לשיקול דעת. לימוד זכות הוא מעלה גדולה, אך מנהיג אינו רשאי להתעלם מאזהרה המסכנת את הציבור שהופקד בידיו.
הגחלת שעדיין בידינו
צום גדליה מזכיר שלא כל חורבן מתרחש ברעש גדול. לפעמים הוא מתחיל בסכסוך אישי, בחשד, בקנאה או במאבק על מעמד. רק לאחר מעשה מתברר כי לא אדם אחד נפגע, אלא ציבור שלם.
בתוך עשרת ימי תשובה אנו נקראים לשמור על הגחלת: להיזהר ממחלוקת, להקשיב לאזהרות בלי למהר להאמין לרע, ולאפשר לטובת הכלל לגבור על חשבונות אישיים.
בית המקדש כבר עמד בחורבנו כאשר נרצח גדליה, אך עדיין נותרה תקווה. צום גדליה מלמד כי גם לאחר אסון גדול אפשר להתחיל לבנות מחדש, אולם לשם כך דרוש הדבר שבלעדיו שום בניין אינו יכול להתקיים: אחדות, אחריות ושמירה על שארית הפליטה.
על המאורע הזה נקבע צום גדליה, החל בג' בתשרי, מיד לאחר ראש השנה ובתוך עשרת ימי תשובה.
האיש שהופקד על שארית יהודה
לאחר שנבוכדנצר מלך בבל החריב את ירושלים והגלה את מרבית העם, הוא הותיר בארץ קבוצה מן היהודים הדלים. עליהם מינה את גדליה בן אחיקם בן שפן.
גדליה לא היה מלך, וגם לא נביא או כהן גדול. הוא היה מנהיג ציבור שהוטלה עליו משימה קשה: לאסוף את השברים, להשיב מעט ביטחון ליהודים שנותרו בארץ ולאפשר להם להמשיך לחיות ולעבוד את האדמה תחת שלטון בבל.
גדליה קבע את מושבו במצפה וקרא ליהודים שלא לחשוש מן הכשדים. הוא הבטיח להם שאם יקבלו את השלטון הבבלי ולא ימרדו בו, יוכלו לשבת בארץ, לאסוף יין, קיץ ושמן ולחזור בהדרגה לחיים מסודרים.
דבריו התקבלו. יהודים שנמלטו לעמון, מואב, אדום וארצות נוספות החלו לשוב לארץ. הם נאספו סביב גדליה והצליחו לאגור יבול רב. לאחר החורבן הנורא נראה היה כי מתחילה צמיחה מחודשת. ירושלים אמנם חרבה, אך בארץ ישראל עדיין התקיים ריכוז יהודי שיכול היה לשמש בסיס לתקומה.
האזהרה שלא התקבלה
באותה תקופה פנה יוחנן בן קרח אל גדליה והזהירו כי ישמעאל בן נתניה זומם להורגו בשליחותו של בעליס מלך בני עמון. יוחנן אף ביקש רשות להקדים ולהרוג את ישמעאל בחשאי, כדי להציל את גדליה ואת כל היהודים שהתאספו סביבו.
גדליה סירב להאמין. הוא אמר ליוחנן: "אל תעשה את הדבר הזה, כי שקר אתה דובר אל ישמעאל".
במבט ראשון נראית תגובתו של גדליה אצילית. הוא לא הסכים לקבל לשון הרע על אדם מישראל ולא רצה לפגוע בו בשל שמועה שלא הוכחה. אולם חז"ל לימדונו כי בנקודה זו טעה: אף שאסור היה לו לקבל את הדברים כאמת מוחלטת, היה עליו לחשוש שמא יש בהם ממש ולנקוט אמצעי זהירות.
בלשון הגמרא: "אף על גב דלקבולי לא מיבעי ליה, מיחש ליה מיבעי".
זהו לימוד יסודי מאוד. איסור לשון הרע אינו מחייב את האדם להיות תמים ולהתעלם מסכנה. אין לקבל האשמה על הזולת כעובדה מוכחת, אך כאשר יש חשש לפגיעה, חובה לבדוק, להיזהר ולהגן על מי שעלול להינזק.
הרצח שהמיט אסון
בחודש תשרי הגיע ישמעאל בן נתניה אל המצפה עם עשרה אנשים. גדליה קיבל אותם לסעודה ולא חשד בהם. באמצע הסעודה קמו ישמעאל ואנשיו והרגו את גדליה, את היהודים שהיו עמו ואף את אנשי הצבא הבבלים שנמצאו במקום.
הרצח לא היה רק פגיעה באדם פרטי. גדליה היה המנהיג שהחזיק סביבו את שארית העם. מותו ערער את כל המסגרת הציבורית שנותרה בארץ.
היהודים חששו מתגובת מלך בבל על הריגת הנציב שמינה ועל רציחת אנשיו. למרות דברי ירמיהו הנביא, שהורה להם להישאר בארץ והבטיח כי לא יאונה להם רע, הם ירדו למצרים. כך התרוקנה הארץ גם משארית הפליטה שנותרה בה לאחר החורבן.
על כך אמרו חז"ל שרציחת צדיקים שקולה כשריפת בית אלוקינו. אין הכוונה רק להשוואת מעלתו של הצדיק לקדושת המקדש. לעיתים חייו של אדם אחד מחזיקים ציבור שלם, וכאשר הוא מסתלק נחרב עמו עולם שלם.
חורבן שנגרם מבפנים
יש בצום גדליה נקודה מכאיבה במיוחד. בית המקדש נחרב בידי מלכות בבל, אך את התקווה האחרונה שנותרה אחריו כיבה יהודי.
דווקא בשעה שבה היה העם שבור ומוכה, כשכל ניצוץ של אחדות היה חיוני להישרדותו, נמצאו בתוכו מי שנאבקו על שררה וכבוד. גדליה ניסה לבנות מחדש, וישמעאל בן נתניה החריב גם את המעט שנותר.
ייתכן שמשום כך נקבע הצום לדורות. הוא אינו רק זיכרון לגדליה האיש, אלא אזהרה מפני הכוח ההרסני של מחלוקת פנימית. אויב מבחוץ מסוגל להחריב חומות ובתים, אך מאבק פנימי עלול לכבות גם את הגחלת הנשארת בתוך החורבות.
צום בתוך עשרת ימי תשובה
צום גדליה חל מיד לאחר ראש השנה. רק אתמול עמדנו בבית הכנסת, המלכנו את הקב"ה וביקשנו חיים, שלום וישועה. כעת מגיע יום צום המזכיר לנו כי אין די בתפילות ובהתעוררות. התשובה צריכה להגיע גם ליחסים שבין אדם לחברו, לזהירות בכבוד הזולת וליכולת להתאחד סביב טובת הכלל.
ישמעאל בן נתניה לא פעל בהכרח כאדם הרואה את עצמו רשע. אפשר שהיה משוכנע כי הוא נלחם למען כבוד המלכות או נגד הכניעה לבבל. אך קנאות שאינה מונהגת באחריות, ושאינה שוקלת את תוצאותיה, עלולה להפוך למכשיר של חורבן.
מנגד, טעותו של גדליה מלמדת שגם מידות טובות זקוקות לשיקול דעת. לימוד זכות הוא מעלה גדולה, אך מנהיג אינו רשאי להתעלם מאזהרה המסכנת את הציבור שהופקד בידיו.
הגחלת שעדיין בידינו
צום גדליה מזכיר שלא כל חורבן מתרחש ברעש גדול. לפעמים הוא מתחיל בסכסוך אישי, בחשד, בקנאה או במאבק על מעמד. רק לאחר מעשה מתברר כי לא אדם אחד נפגע, אלא ציבור שלם.
בתוך עשרת ימי תשובה אנו נקראים לשמור על הגחלת: להיזהר ממחלוקת, להקשיב לאזהרות בלי למהר להאמין לרע, ולאפשר לטובת הכלל לגבור על חשבונות אישיים.
בית המקדש כבר עמד בחורבנו כאשר נרצח גדליה, אך עדיין נותרה תקווה. צום גדליה מלמד כי גם לאחר אסון גדול אפשר להתחיל לבנות מחדש, אולם לשם כך דרוש הדבר שבלעדיו שום בניין אינו יכול להתקיים: אחדות, אחריות ושמירה על שארית הפליטה.
