שורשי לשון הקודש - חלק ב' (השורש ז,ב)

שורש האות ז' וכח התזוזה, והשורש ז,ב.​

שני הערות נחוצות על סדרה זו:

א. הדברים שיכתבו, כאן ובמאמרים הבאים, הם כבדים, דבר הנובע מעצם מהותם. ולכן פעמים רבות שיהיה קשה לתפוס את הרעיון בפעם הראשונה, ולזאת השתדלתי לסכם כל קטע, ולחזור שוב ושוב על היסודות, ואני מקווה כי הצלחתי להבהיר אותם כפי היכולת, וכמובן אשמח לכל הערה וביקורת, על גוף הענין, ועל צורת הגשתו..

ב. בהיות ולשון הקודש מורכבת מכ"ב אותיות, וכל מילה כוללת כמה אותיות יחד, קשה מאוד עד בלתי אפשרי, להתמקד באות אחת מסוימת, כי תוך כדי שמתעסקים עם אחת בהכרח נצרכים גם להבנת זולתה, להשלמת המילה.
ובהיות ואי אפשר להסביר הכל בבת אחת, ומאידך גם מוכרחים לקצת ידיעות על כלל האותיות, על כן לא נמנעתי מלהכניס במילים קצרות ומתמצתות כמה נקודות ביחס לאותיות אחרות, הן כחלק מהאות בה אנו עוסקים, וכן כפתיח כללי להכנס קצת אל עולמה של האות ההיא, ובעזהי"ת במקומה תתבאר בארוכה.


בעקבות המאמר הקודם, בו עסקנו בשורש ז,ל. בו התבארו המילים זול וזלזול, זליגה ונזילה, זלילה ומזלג, והמילה זולת. התבוננתי על עוד כמה נקודות המסתעפות מהמאמר הקודם.

סיכום המאמר הקודם השייך לעניננו​

ובתחילה אסכם במילים קצרות את תוכנו של המאמר הנ"ל, בחלק הנוגע לענינו, עם מעט תוספות. התבאר [בביאור השני] כי האות ז' מבטאת את ההשפעה הרוחנית כפי שהיא מתגלית מתוך החומר, וזהות הדבר הנובעת מהמשמעות הפנימית שלו, זה האות ז', וכמו מזון שהוא התגלות ההשפעה של חיות המאכל במקבל.

לעומתה, האות ל' מבטאת יציאה לחוץ ואל השלב הבא, ואם 'אני נוסע מבני ברק לירושלים', האות ל' מבטאת את היעד שאינני נמצא בו כרגע, ואני יוצא לעברו ומתקדם לכיוונו.

לפי זה, התבאר ההבדל בין המילה זהב למילה זול, המתחילות שניהם באות בז' אך משמעותם הפוכה לגמרי. כי הדבר תלוי במשמעות הל' לעומת הב'. הל' מבטאת הוצאה לחוץ, ועל כן כאשר זהות הדבר מורחקת ממני לחוץ, היינו, הוא אינו חשוב בעיני. אך האות ב' מבטאת תוך ופנים, כי 'החולצה נמצאת בארון' זה מקומה והיא בתוך וברשות הארון.

ועל כן זול היינו שזה לחוץ, וזהב היינו 'זה הב' הבא אלי אל הפנים, אל הבית. [ולשם המחשה, המילה 'בֹּא' מדברת על בקשה שהאדם יבוא אלי ויתקדם לכיווני, ועל כן פותחת באות ב', לעומת המילה לך הפותחת בל' מבטאת יציאה לחוץ והתרחקות].

בזה הובהרו המילים כמו נזילה וזליגה, שמשמעותם שהם בורחים לחוץ ומאבדים צורתם, וכן המזלג, הוא כלי ללא תחתית שלימה הגורמת לזליגה של חלק ממה שניתן בו. עד כאן סיכום כללי לנאמר במאמר הקודם, עם מעט תוספות.

משמעות המילה זיבה​

והנה, אחר שכתבתי את הדברים התעוררתי על השורש זב, וזיבה, המבטאים לכאורה גם הם משמעות דומה לזליגה, וכמו שכתוב 'ארץ זבת חלב ודבש', אשר משמעותה ארץ נוטפת ונוזלת חלב ודבש. וכן טומאת זב, וטומאת זבה. ולכאו', לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, ראוי היה כי הלשון תהיה מורכבת מז' ל', ולא מז' ב' המבטא דווקא התכנסות פנימה, ואין זה הביטוי המדויק הראוי לזיבה ונטיפה.

אבל לאחר התבוננות מעמיקה, מתברר, כי לא רק שהדברים מסתדרים היטב, אלא הם מוכרחים, ומסתדרים באופן נפלא דווקא באותיות אלו.

אבל לפני שאבאר כיצד משמעות הזיבה נרמזת בז,ב, אני רוצה להעמיק עם הקוראים עוד, להיכנס לפני ולפנים אל יסודות הלשון, לתוך השורשים היותר מהותיים של האותיות.

שורשי הכוחות בעולם הם חיבור משפיע במקבל​

וראשית אומר, כי כאשר אנו ניגשים לבחון את הבריאה במבטה של תורה, מביטים אנו על כל העולם כמורכב משני כוחות עיקריים, חומר ורוח. וכל חלקי המציאות הם צורות חיבור בין המשפיע למקבל, המכונים גם בשם 'זכר' ו'נקבה'.

וכאשר ננסה לאבחן את כ"ב השורשים הפנימיים של הבריאה, עלינו לבחון את כל אפשרויות החיבור בין המשפיע למקבל, לדוגמא, להסתכל על המקבל מצד היותו מתעלה ומתרומם על ידי קבלתו [דבר הנרמז באות ד' הרומזת לדל, הנדלה ומתרומם, וככתוב 'מקימי מעפר דל' (תהילים קיג, ז) ונאמר ארוממך ה' כי דליתני (תהלים ל, ב)].

או אופן אחר של חיבור, הנרמז וכלול באות אחרת, היות החומר המקבל מצטמצם ומקבל צורה מחמת עול של רעיון מסוים המשפיע עליו [דבר הנרמז באות צ' הרומזת על צורה וצמצום, מצור וצידה, צרה וצוקה].

או אפשרות נוספת של חיבור, והוא כח טבע החומר להתפרץ החוצה ולהוציא מתוכו גילויים, על ידי שמתחבר בתוכו כח הרוחני כמו למשל כח האדמה החומרי להוציא פירות על ידי זרע גשם ורוח [כח הנרמז באות פ' אשר שמה רומז לפה המדבר המביע את חלק השכל באדם [ואת הנפש בבהמה], וכבר נודע כי מעלת האדם נקראת ונמדדת על היותו 'מדבר' ומוציא לחוץ גלויים מנשמתו השכלית. ולכן כל פריה וכל פרי, כל פריחה ופעולה, רומזת לכח הפנימי המתגלה החוצה]. וכן על זה הדרך.

ה'תזוזה' היא ביטוי לכח פנימי המתגלה מתוך פעולות החומר​

והנה בענין האות ז', כבר נתבאר בקצרה במאמר הקודם כי היא מבטאת את הזהות הפנימית המתגלית לעינינו מתוך החומר, ובשונה מהפ' המבטאת פריצת הזהות לחוץ בהשפעה מעשית, הז' מתגלת כזהות פנימית הנלמדת ומתגלית לנו על ידי בחינת פעולות החומר. כלומר, הפ' מבטאת את פעולות החומר הבאים מכח הרוח הפנימית, והז' מבטאת את הרוח הפנימית המתגלית להכרתנו על ידי ראיית הפעולות החיצוניות.

והנה האופן בו מתגלים כוחות הרוח בחומר הוא על ידי התזוזה, כי התזוזה מבטאת את היות הדבר בעל כח פנימי בעל חיים ותנועה, ועל כן בלשון התורה שייכת התזוזה לאות ז' וככתוב 'לא קם ולא זע ממנו' (אסתר ה', ט), כי התזוזה מגלה את כח הרוח הפנימי, ומתבטאת באות ז'.

ולשם המחשת הדברים, להבליט כי רק על ידי כח פנימי ורוחני גבוה יותר נעשית התזוזה בכח החומרי ניקח דוגמא מהאדמה. האדמה ככח חומרי אין בה תנועה ותזוזה [נקודה מענינת זה השייכות בין המילה דומם למילה אדמה ואכמ"ל], ועל ידי רוח ה' והכח הפנימי של הבריאה המתגלה במים ברוח ובחום האדמה מצמחת ומגדלת, וכנרמז בכתוב (תהילים קד, ל) 'תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה' כי האדמה מתחדשת ומגדלת עצים ועשבים מכח רוח ה' בקרבה [אמנם כוונת הכתוב היא על תחיית המתים וכמו שכתב רש"י שם, אך העיקרון דומה]. נמצא כי כח התזוזה שבאדמה בא מכח פנימי ורוחני יותר, וכן הוא בכל הענינים.

ועל כן במקומות רבים משתייכת התזוזה אל הז', וכבר נודע טעם קריאת הזוזים בשמם, מפני שהם זזים מאדם לאדם (כמבואר בחז"ל במדב"ר כב, ז). ונראה כי זה גם המושג מזוזת הבית, כי המזוזה היא המקום בו זזים בני האדם, לפנים ולחוץ. ועל כן נצטווינו לכתוב על מזוזות ביתנו פרשת שמע והיה אם שמוע, כי במקום בו זזים לחוץ לפנים, ומשנים את המיקום מרשות היחיד לרשות הרבים, מבית האדם - מקום מנוחתו, אל רשות הרבים - מקום פעולתו, ראוי כי נזכור בתחילת ההילוך והתזוזה לאן עלינו לצעוד ולאן מטרתנו ותכליתנו [ויש בזה הארה הנוגעת למקום קביעת המזוזה ואכ"מ].

[הערה: אמנם ישנה אות נוספת המבטאת תנועה, האות נ' המתגלית בנהר ובנחל, במילה תנועה [וינועו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן (ישעי' ו, ד)] וכבר דרשו חז"ל (ב"ר לד) את לשון הכתוב 'רע מנעוריו' 'משעה שננער לצאת ממעי אמו', ו'ארץ שנער' 'שננערו אליה כל מתי מבול' (שבת קיג:) ו'מנערת עשיריה' (זבחים קיג:), ואף התואר נער הניתן לימי הילדות והבחרות, הוא על שם התנועה האוחזת בצעיר באותם הימים, תנועה פנימית ונפשית, ותנועה חיצונית.

אך ישנו הבדל מהותי בין התנועה של האות נ' לתנועה של האות ז'. תנועת האות נ' היא בעלת משמעות חיצונית מעצם זהות הדבר, הנחל זורם לא בגלל זהות פנימית בכח המים, אלא בגלל סיבות חיצונית [אף שהם קבועות ומוחלטות], אך האות ז' עוסקת בתזוזה כאשר היא באה לבטאות כח חיים פנימי בתוך הדבר, וכאמצעי לבטא את הזהות הרוחנית שבדבר].

שייכות המושג זָכָר [מלשון זכר ונקבה] וזיכרון​

ועל פי דרך זו נוכל גם להבין את שייכות המילים של זָכָר ['זָכָר ונקבה ברא אותם' (בראשית א, כז)] וזֵכֶר [תמחה את זֵכֶר עמלק (דברים כה, יט)] ועוד.

והנה עלינו להתבונן בהקדם כיצד פועל כח הזיכרון באדם, ומה מהותו.

מהותו של כח הזיכרון​

והענין הוא כך, באדם ישנם שני כוחות כלליים, נשמה שכלית, ורגשות חומריים ומוחשיים. הכח השכלי הוא הכח של ה'אני', שבו האדם מביט ומתבונן על המציאות, בו נעוץ שורש המחשבה הבחירית, והוא מנהל את כוחות הנפש שבאדם. ולעומת זאת קיים באדם כח נפשי הטומן בתוכו מליארדי כוחות נפש, כל החוויות שעברו על האדם, הידיעות, הרגשות שעברו עליו הקבועים בתוכו והחרותים בתוככי נפשו. [הדברים האלו מצריכים אריכות רבה בפני עצמה, אך זה הרעיון].

והנה בעיקרון אם לא היה חיבור בין שני חלקים אלו, האדם היה חווה דברים ולא היתה בו יכולת לעורר ולשחזר אותם שוב, ורק אם היה נתקל במאורע מסוים הקרוב אליהם הם היו מתעוררים מעצמם.

ולכן העובדה שהאדם כן יכול להזכיר לעצמו מאורעות שעברו עליו וידיעות מהעבר, נובעות מיכולת הכח השכלי הבחירי להתחבר אל כוחות הנפש, להעלות מתהומותיה חוויות עבר ורגשות פנימיים, על ידי הבטה שכלית ובכח שליטת האישיות שלו. [ובאמת דבר זה אינו קיים אצל בהמה, אין לה את האפשרות לשבת לעצמה ולהעלות זכרונות, אלא רק כאשר היא נתקלת בדבר מוכר [אוכל או פנים מוכרות וכיו"ב], מתעוררת בה החוויה הפנימית, כי כח הזיכרון של הבהמה הוא נפעל ולא פועל].

ולכן בכל מקום המושג זיכרון הוא מושג של התחברות הכח העליון, המנהיג, אל הכח המקבל, אל החומר, והוא מעורר בו את הנקודות הנצרכות ומוביל אותו.

ענינו של הזכר הוא מה שהוא מתגלה ומתחבר עם החומר​

ודבר זה הוא גם ענין זָכָר ונקבה, כי הנה המושג זָכָר נאמר תמיד רק ביחס לנקבה ['זכר ונקבה ברא אותם' (בראשית א, כז) ועוד], ותמיד זה נאמר ביחס למין הנקבה, אך האדם בפני עצמו מכונה 'איש' 'אדם' 'גבר' או 'אנוש'], וטעם הדבר כי הזכרות מבטאת את החיבור וההשפעה של הגבר באשה, והשלמת חסרונה [ולכן נקראת הנקבה בשם המבטא חיסרון ונקב].

ועל כן האות ז' - שהיא המבטאת התגלות כח פנימי מתוך ההתבוננות בחומר, כלומר, דבר שהקיום שלו אינו ניכר מתוך עצמו, אלא מתוך הפעולות שמתגלות בחומר מכוחו - מתחילה את השורש זָכָר שמתגלה בתוך החומר. ועל כן גם המילה זֵכֶר דומה לה באותיותה, כי גם התוכן שלה מבטא התגלות רעיון בתוך דבר ['תמחה את זֵכֶר עמלק' היינו 'שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה' (רש"י דברים כה, יט), כי קיום הרעיון של עמלק בעולם המתגלה מתוך הבהמה זה המציאות הרעיונית של הדבר שגם עליה הוזהרנו להשמיד, והיא הנקראת 'זכר'.], וכן גם הוא ענין הזיכרון, היינו כי כח האישיות הפנימית מתגלה על ידי שהוא זוכר מתחבר ומעורר את הרגשות הרדומים, מה שמעיד על כח פועל, חי ובעל אישיות, השולט בחומר [את כח האישיות אין האדם יכול להכיר בו בפני עצמו אלא מתוך פעולותיו בחומר].

וכן גם כאשר אנו אומרים על הבורא כי הוא זוכר כל הנשכחות, כוונתנו להביע כי הבורא מחובר לעולם ואינו מנותק ממנו חלילה, אלא הוא בוחן אותו מנהיג אותו מוביל אותו ומולך עליו.

ראש השנה נקרא יום זיכרון בגלל התחברות הבורא לעולם​

ועל כן יום הדין, ראש השנה, היום בו מתגלה הבורא כדיין ומלך, מכונה 'יום הזיכרון', וביום זה אומרים אנו לפניו זכרונות מלכויות ושופרות, כי כולם שייכים ומרכיבים את מהות מלכותו והתחברותו בעולם, המלכויות היא פעולת ההמלכה מצידנו אותו, הזיכרון הוא מעשה ההנהגה והמלוכה מצידו עלינו, והשופרות היא הפעולה מאחדת, המעוררת את ההמלכה מצידנו ואת הזיכרון מצידו. [וכמובן שיש הרבה מה להאריך בזה, אך אין כאן המקום].

ביאור המילה זיבה אחר הקדמות אלו​

ואחר כל ההקדמות האלו, בהם התבאר בארוכה כי משמעות האות ז' היא הזהות הניכרת מתוך התזוזה החיצונית, נכלל ונרמז באות ז', אות התזוזה, הזהות והזיכרון, יפתח לנו פתח להבין את מהותה של המילה זיבה, והבדלה מהמילים נזילה וזליגה אשר במבט ראשון נראות דומות בתוכן שלהם.

וניקח את הפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש', אם נשים לב נראה כי הפסוק אינו מדבר על הפרי, שהוא זה שזב, כי באמת הפרי - נוזל, ורק הארץ - זבה, כי הרי גם אחר הזיבה הדבש נשאר בארץ ובתוכה, רק שהוא מעיד כי הפירות שבה הם בעלי חיות חזקה עד שהם פורצים מתוך הפרי, אבל אין הזיבה בורחת מן הארץ אלא הפוך, זבה בארץ, ולכן זיבה מבטאת נזילה שאינה יוצאת לחוץ אלא זבה בפנים, ולכן מדוקדק מאוד לשון זיבה תזוזה ופריצה בה, ולא נזילה שזה תזוזה לחוץ ביחס לפרי.

והוא הדין גם לגבי טומאת זב וזבה, העיקר הוא ההרגשה הפנימית של העקירה והתזוזה בתוך הגוף, ורק כביטוי לזה זה צריך לצאת לחוץ אבל נקודת הטומאה היא התזוזה שבפנים (ויש להאריך ולפלפל בסוגיות דיוצא דופן וד"ל), וכידוע לעוסקים בסוגיות אלו.