ביאור פרשת 'ויכולו' - מה נברא והתחדש ביום השבת?

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".

בפסוקים אלו יש להתבונן על כמה וכמה נקודות, אבל בהקדם אנסה לבאר את המושג של 'כלל' ואת יחסו אל הפרטים, ועל פי זה יפתח לנו פתח בעזהי"ת לבאר את ענינה של השבת ואת משמעות היותה גמר כילוי והשלמה לששת ימי בראשית.​

אמרו חז"ל (נדרים מא.) 'בחוסר כל - א''ר אמי אמר רב בלא נר ובלא שלחן, רב חסדא אמר בלא אשה, רב ששת אמר בלא שמש, רב נחמן אמר בלא דעה, תנא בלא מלח ובלא רבב'. ודברי חז"ל אלו מצריכים התבוננות, כי איך יתכן אשר האדם אשר הכל נמצא בידו, אלא שנחסר הוא דבר אחד, כמו נר או שולחן, שמש או מלח, יחשב לעומד 'בחוסר כל', והלא רב אשר איתו מאשר נחסר ממנו.
​

אך הענין הוא, כי פעמים רבות יהיה לאדם כלים רבים וחפצים לאין קץ, אך עדיין יכול האדם להיות חסר מהנקודה הפנימית ההופכת את כלל הפרטים לכלל אחד ומביאתם אל תכליתם, וכמו אדם אשר יש לו ממון רב ונכסים, וכל טוב ממלא אוצרותיו, אך אם יהיה האדם חסר דעת, הלא לא ידע כיצד להפיק תועלת ולהוביל את כל חפציו אל תכלית טובתו, נמצא כי הדעת היא הנקודה המאחדת וכוללת את כל טובות האדם לכלל נקודה אחת מהותית אשר בלעדיה חסר הוא את מהות הכלל והשלימות בנכסיו.

וכן אמרו חז"ל (שם) 'אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה', כי האדם שאין בו דעה כל ממונו ונכסיו מאומה אינם מועילים לו, ועני הוא וחסר יותר מכל בני האדם, ועל כן אמר רב נחמן כי 'בחוסר כל' היינו 'בלא דעה' - כי ה'דעת' היא הכח המאפשר לאדם להשתמש עם כל כוחותיו יכולותיו ונכסיו לעבר תכלית טובתו, ולדעת כיצד להוביל את כח הכוחות לכיוון הרצוי להם, ובלא זה כל רכושו הוא חסר תכלית, אינו מועיל והוא שרוי במצב של 'חוסר כל'.

ואמנם ישנם עוד כמה ענינים אשר יש בהם ענין כללי אשר בהעדרו יחסר הכל ויהיה נעדר מתועלת ה'כל', ותמיד נמדד הדבר ביחס אל הענין העומד לפנינו. ובזה יבוארו דברי חכמים, כי הנה האדם אשר מזונו ערוך לפניו וחפץ הוא להנות מסעודתו ולנוח מיגיעתו, אם יהיה נחסר מנר ושולחן ואוכל מאכלו על הקרקע בחשכה, או בלא אשה לשרתו או שמש לשמשו, הלא עיקר תכלית המנוחה חסירה לו, ואין בא אל תכלית סעודתו ומנוחתו, ויהיה בחוסר 'כל' - היינו בחוסר הנקודה הכוללת את הכל והופכתם לשלימים.

וכן הוא גם האוכל סעודה בלא מלח ורבב, כי יהיה כל מאכלו טפל עליו, ולא יהיה מתקבל בתוך גופו כראוי, וכל טובת המזון תחסר מעמו.

נמצא כי לענין 'טעם' המזון בלא מלח ובלא רבב יהיה האדם חסר 'כל', ולענין 'מנוחת' הסעודה בהעדר אשה או שמש יהיה חסר 'כל', ולענין הנאת הסעודה בלא נר ושולחן יחסר 'כל', וכן כל חיי האדם יחסרו כל בלא הדעת וכבר אמרו חז"ל (שם) 'במערבא אמרי דדא ביה [-דעת] כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני'.

וכאשר נתבונן נראה כי שורש המילה 'כל' שייך לענין ה'כלל', ואין ה'כל' מורכב מעצם ריבוי החפצים, אלא ממציאות נפרדת של ה'כלל', שהוא הרעיון המאחד את כל הפרטים יחד, ובהעדרו יחשבו ריבוי הפרטים ל'חוסר כל'.​

ועל פי אלו הדברים נשכיל להבין את הכתוב בתורה (בראשית ב, א-ב) 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה' וגו', והנה מראש אמר, כי כלו מלאכת שמים וארץ, וכנאמר 'ויכולו השמים והארץ' ומשמע שזה כבר קרה ביום השישי (כמו שאנו מצמידים בקידוש 'יום השישי - ויכולו השמים והארץ), ורק לאחר מכן אמר כי רק בשבת האלוקים כילה מלאכת שמים וארץ, ככתוב 'ויכל אלוקים ביום השביעי - מלאכתו אשר עשה', אשר בזה מבואר כי לא נשלמה מלאכת שמים וארץ, ולא כילה אותה הבורא, עד היום השביעי עצמו.

ועוד יש להתבונן על מה כפל לשונו, ונאמר גם 'ויכל אלוקים ביום השביעי' לשון 'כילוי' וגמר, וגם 'וישבות ביום השביעי' לשון 'שביתה' הבאה אחר גמר המלאכה.

ועוד יש לדקדק על מה נאמר לענין כילוי בתחילה רק 'מלאכתו אשר עשה', ולענין שביתה נאמר 'מכל מלאכתו אשר עשה'.​

והנה זאת יש לדעת, כי הבריאה לשני חלקים עיקריים, הראשונה הוא מצד הבריאה החומרית, והשנית הוא מצד תכלית הבורא ומנוחת שכינתו בארץ, והנה העולם החומרי אין בו מצד מהותו שייכות לתכלית, כי תכלית הוא דבר השייך ל'דעת' והדעת אינה נמצאת בעולם החומרי מצד עצמו, ולעומת זאת תכלית הבורא כל מהותה הוא התכלית, ומלאכת בורא העולם היא תכליתו לשכון בתוכו.

והנה התכלית לעולם היא אחת וכללית, והיא נמצאת מעבר לעצם המציאות, והעולם החומרי מצד עצמו הוא ריבוי פרטים לאין קץ, ואין בו מהות של כלל, כי אין בו דעת וכוונה – נמצא כי העולם החומרי הוא הפרטים, ותכלית הבריאה היא הכלל המאחד את הבריאה ליעד אחד – השראת השכינה בתחתונים.​

והנה הבריאה החומרית מצד עצמה, שלימותה וגמרה, בא מיד ביום השישי, כי מצד חומר הבריאה נשלם הוא בששה ימים, וכשלעצמו אין הוא נצרך כלל לתוספת, וכל חלקיו שלימים ועומדים על מקומם, אך לעומת זאת מצד תכלית הבורא אשר עיקרה השראת השכינה ומנוחתה בתחתונים, אין נשלמת הבריאה עד שתתחבר השכינה בארץ בפועל, ודבר זה הוא כלל הבריאה והרעיון התכליתי הגלום בה, ואין הוא בא בעולם עד אשר נוצרת מציאות מנוחת השכינה בארץ.

ועל פי אלו הדברים מבואר כי ישנו דבר שנתחדש בשבת, והוא, קיום התכלית מצד הבורא, ביצירת המנוחה בעולם, כמאמר חז"ל (בר"ר י, ט) 'ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת שלוה והשקט', אך מצד העולם לא נתחדש בו עוד מאומה, ונשלמה צורתו ביום השישי.

והם הם דברי חז"ל שאמרו (שם) 'משל למלך שעשה לו חופה וצִיְרָה וכִיְרָה ומה היתה חסרה כלה שתכנס בתוכה, כך מה היה העולם חסר, שבת', והיינו כי החופה מצד עצמה נשלמה, אך מצד תכליתה עוד לא באה לשלימותה עד שתכנס הכלה [-השבת והשכינה] לתוכה.​

ובזה יאירו עינינו להבין מאמר חז"ל (שם) 'מהו ויכל אלוקים ביום השביעי אתמהא, אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך', וביאור הדברים כי מלאכת 'מכה בפטיש' שונה היא מכל המלאכות, ועיקר מהותה אינו עצם הפעולה אלא החלטת האדם בדעתו, כי בזה אומר די לעשיית הכלי (ראה היטב במדרש שם) ועובר הכלי משלב הפעולה והעשייה לשלב התכלית, לשמשו לתועלתו, ולקיים את רצון יוצרו, ודבר זה, הוא אשר נתחדש בעת כניסת השבת, גמר עשיית העולם, והעמדתו לשימוש לתכלית אשר למענה נברא.​

ובאלו הדברים דברי תורה כרקיע בהירים, כי כה אמר ה' 'יום השישי - ויכולו השמים והארץ וכל צבאם', היינו כי סיום הבריאה מצד מהותה נעשה כבר ביום השישי, ו'השמים והארץ וכל צבאם' כלו כבר ב'יום השישי', ונעשו כלים [ראה במדרש (בר"ר י, ב), והיינו כי הכילוי השייך בחומר הוא יכולתו לעמוד ולשמש למען תכלית מעליו אשר זה הוא ענין הכלי, היותו עומד שלם מצד עצמו וכלתה מלאכתו וראוי להיות כלי אל תכלית נעלה ממנו, ודבר זה נעשה על ידי כח הכלל שבו הנעשה מחיבור כל פרטיו יחד. (ויש להרחיב על פי זה על שורש 'כל' וענינו כי הכ' הוא הפרטים שבו, והל' הוא התכלית ואכמ"ל)].

אך 'ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה' – תכלית מלאכת העולם מצד הבורא, לא נעשתה עד אשר בא יום השביעי בפועל, ונבראה המנוחה, שהיא תכלית הבריאה וכללה, נמצא כי ה'ויכל' הוא עצמו הפיכת המלאכה מ'מלאכתו' [זה העולם בלא כח הכלל] ל'כל מלאכתו' [זה העולם לאחר כח התכלית והמנוחה ההופכת את העולם לכלל], ועל כן בעת שאמר 'ויכל אלוקים' עדיין נקרא העולם בשם 'מלאכתו' לבד, אך אחר הכילוי נעשתה הבריאה ל'כל מלאכתו', ועל כן נאמר 'וישבות ביום השביעי – מכל - מלאכתו אשר עשה', כי השביתה והמנוחה - בפועל - היא נעשית מכח 'כל מלאכתו' כל הבריאה הכוללת את כח הכלל בה - תכליתה.​

ועל פי אלו הדברים נשכיל להבין ענינים רבים אשר ברום עולם עומדים, כי נודע אשר כנגד ששת ימי בראשית, נתחלקו ימי עולם לששת אלפים שנה, ואלף השביעי עומד כנגד יום השבת וכמפורסם בשער בת רבים. והנה יחודם של ישראל תתגלה לעולם הבא ביחוד ובאלף השביעי, וכח 'אומות העולם' הוא הקיים בעולם הזה בששת אלפים שנה (ראה היטב בר"ר ו, ג - א"ר נחמן והוא סימן טב עשו מונה לחמה שהיא גדולה מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא רב נחמן אמר כל זמן שאורו של גדול קיים אין אורו של קטן מתפרסם שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן כך כל זמן שאורו של עשו קיים אין אורו של יעקב מתפרסם שקע אורו של עשו מתפרסם אורו של יעקב הה"ד (ישעיה מ) קומי אורי כי בא אורך כי הנה החשך יכסה ארץ וגו').

וטעם הדבר מבואר, כי הנה נתבאר כי שני חלקים יש בעולם - תיקון חומר ומציאות העולם להכשירו ולהשלימו, וחלק נוסף שהוא התכלית אשר ענינו להוביל את המציאות החומרית למען כבוד ה' ומלכותו בעולם. והנה אומות העולם עיקר מהותם היא תיקון סדר וצורת העולם, ותקוותם ושאיפתם הוא להכשיר צורת העולם (ואכמ"ל), אך ישראל עיקר רצונם התגלות כבוד ה' על המציאות והתממשות התכלית בגלוי – נמצא כי 'אומות העולם' שורש כוחם טמון בעולם עצמו, הנובע מכח 'ששת ימי בראשית', ורק 'ישראל' שורש כוחם נובע מן התכלית שהיא ענין ה'שבת' וה'אלף השביעי', ועל כן כל אחד במקומו עומד, ועיקר כוחו מתגלה במקומו, והבן.

ובזה יתבארו מעשי חכמים, כי אמרו חז"ל (בר"ר י, ט וראה מגילה ט.) 'וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך, ויכל אלוקים ביום השישי וישבות ביום השביעי', וטעם הדבר כי תלמי בהיותו גוי מגויי הארצות, לא יוכל להשכיל בדעתו, כי אין שלימות מציאות העולם עצמה נגמרת עד שבאה המנוחה והשראת השכינה בעולם, וכבוד ה' לבד היא שלימות העולם עצמו, ועל כן ההכרח היה לשנות לו, למען יבין דברי תורה כפי דעתו.​