לגדל ילד, לבנות קשר - מאמר ראשון
ערב רגיל בבית. ילד אחד השאיר נעליים באמצע המעבר, השני עדיין לא התחיל להתארגן לשינה, והשלישי נזכר עכשיו שהוא צריך משהו למחר. ההורים עייפים, הזמן קצר, וההערות יוצאות כמעט מאליהן: "כמה פעמים אמרתי לך?", "למה אצלך הכל ברגע האחרון?", "תראה איך אחיך כבר מוכן".
כל משפט בפני עצמו עשוי להיראות מוצדק. באמת צריך להרים את הנעליים, להתארגן בזמן ולהכין את הדברים למחר. אבל כשהילד שומע בעיקר הערות, עלולה להיווצר אצלו תמונה רחבה יותר: המבוגרים שמים לב אליו בעיקר כשמשהו אצלו אינו בסדר.
אף הורה אינו מתכוון להעביר את המסר הזה. בדרך כלל הוא רוצה לעזור לילד להשתפר. דווקא משום כך כדאי לעצור ולבדוק כיצד נשמע הקשר מהצד של הילד.
לתקן מעשה בלי להגדיר את הילד
יש הבדל בין "הילקוט נשאר על הרצפה, בבקשה תכניס אותו לחדר" לבין "אתה תמיד משאיר אחריך בלגן". המשפט הראשון מצביע על מעשה שאפשר לתקן. השני קובע משהו על האדם.
ילד ששומע שוב ושוב שהוא עצלן, מפוזר או חסר אחריות עלול להתחיל להתייחס לתיאור הזה כאל עובדה. גם כשהוא משתדל, נדמה לו שכבר יודעים מראש מי הוא.
לכן כדאי לדבר על מה שקרה, על מה שנדרש עכשיו ועל הדרך לעשות זאת. אם מדובר בדפוס חוזר, אפשר לומר: "שמתי לב שבימים האחרונים אתה מתקשה להכין את הדברים בערב. בוא נחשוב מה יעזור לך". כך אפשר להתייחס ברצינות לקושי בלי להפוך אותו לזהותו של הילד.
גם המילים "תמיד" ו"אף פעם" ראויות לבדיקה. ברגע של כעס הן נשמעות טבעיות, אבל בדרך כלל הן אינן מדויקות. הילד זוכר את הפעם שבה כן עשה, ומתחיל להתווכח על ההאשמה במקום לטפל במה שצריך.
כמה הערות ילד יכול לקבל בערב אחד?
לפעמים הבעיה אינה בחומרתה של הערה מסוימת, אלא בהצטברות. ההורה העיר על האכילה, על הישיבה, על הדיבור, על הבגדים ועל סידור החדר. הילד כבר אינו שומע כל בקשה בפני עצמה; הוא מרגיש שבמשך ערב שלם מתקנים אותו.
כדאי לבחור סדרי עדיפויות. יש עניינים שדורשים תגובה מידית, כגון פגיעה באח או התנהגות מסוכנת. אחרים יכולים להמתין לזמן רגוע, ויש דברים שאפשר כרגע להניח להם.
אין פירוש הדבר לוותר על החינוך. החינוך דורש גם החלטה במה להתמקד. כשהכל דחוף באותה מידה, קשה לילד לדעת מה באמת חשוב וקשה להורה להתמיד.
אפשר לבחור הרגל אחד ולעבוד עליו במשך תקופה. למשל, הכנת הילקוט בערב. להגדיר שעה, להזכיר בתחילת הדרך ולשים לב כשהילד מצליח. כך נוצר תהליך שאפשר להבין ולעמוד בו.
ההשוואה שאמורה לעודד
"תראה איך אחיך עושה" נאמר לעיתים מתוך מחשבה שהדוגמה תמריץ את הילד. אלא שהילד עשוי לשמוע משהו אחר: אחי הוא הדגם הרצוי, ואני מאכזב.
ההשוואה גם מכניסה מתח ליחסים בין האחים. הצלחתו של האחד נעשית תזכורת לכישלונו של האחר. במקום לשמוח במה שאחיו עשה, הילד מרגיש שהוא שוב הפסיד בתחרות שלא בחר להשתתף בה.
עדיף להשוות את הילד להתקדמות של עצמו. "אתמול היית צריך עזרה להתחיל, והיום התחלת לבד". זו אמירה שנותנת לו מידע ברור על השינוי שעשה.
חשוב גם להכיר בכך שילדים שונים זה מזה. לאחד קל להתארגן, לאחר קל ליצור קשר, ושלישי זקוק ליותר זמן כדי להבין משימה. אפשר להחזיק בדרישות משפחתיות משותפות, ובכל זאת להתאים את הדרך שבה עוזרים לכל ילד לעמוד בהן.
ומה עם הילד שאינו דורש דבר?
בבתים רבים עיקר תשומת הלב הולכת למי שזקוק לעזרה או למי שמפריע. הילד השקט מתארגן, מוותר ומעסיק את עצמו. קל להניח שטוב לו, מפני שאין תלונות.
אבל גם הוא צריך להרגיש שרוצים בחברתו. כדאי לפנות אליו כשאין בעיה לפתור: לשאול על דבר שמעניין אותו, לשבת איתו כמה דקות, לשתף אותו בעיסוק משותף.
לא כל שיחה צריכה להתחיל ב"איך היה בלימודים?". לפעמים שיחה על משחק, ספר או דבר שהצחיק אותו מאפשרת היכרות שאינה מתנהלת סביב תפקוד והישגים.
גם אין צורך להצמיד לו תפקיד קבוע של "הילד הטוב". ילד שמרגיש שעליו להיות תמיד נוח עלול להתקשות לבקש, להתנגד או לספר על קושי. כדאי לתת מקום גם לרצונותיו, ולא להניח שהוא יסכים לוותר רק מפני שבדרך כלל הוא מוותר.
לראות מאמץ באופן מדויק
תשומת לב חיובית אינה מחייבת מחמאות גדולות. לעיתים משפט פשוט מועיל יותר: "ראיתי שחיכית עד שאחיך סיים לדבר", או "המשימה היתה קשה לך ובכל זאת ניסית שוב".
הדיוק חשוב. הוא מראה לילד שההורה אכן ראה מה עשה, ומאפשר לו להבין איזו התנהגות כדאי להמשיך. כדאי לשים לב גם למאמץ, לאחריות ולתיקון טעות, ולא רק לתוצאה מוצלחת.
כשהורה מגלה שהרבה משיחותיו עם הילד הן הערות, אפשר להתחיל משינוי קטן: לפנות אליו בכל יום גם בלי בקשה, לזהות דבר אחד שעשה היטב ולנסח תיקון בלי תווית אישית.
אין בית שאין בו כעס או הערות. השאלה היא איזו תמונה מצטברת לאורך הזמן. ילד צריך לדעת שדורשים ממנו, אך גם שמכירים אותו מעבר למעשיו הלא מוצלחים. מתוך קשר כזה קל יותר לשמוע תיקון, לקחת אחריות ולהמשיך לנסות.
ערב רגיל בבית. ילד אחד השאיר נעליים באמצע המעבר, השני עדיין לא התחיל להתארגן לשינה, והשלישי נזכר עכשיו שהוא צריך משהו למחר. ההורים עייפים, הזמן קצר, וההערות יוצאות כמעט מאליהן: "כמה פעמים אמרתי לך?", "למה אצלך הכל ברגע האחרון?", "תראה איך אחיך כבר מוכן".
כל משפט בפני עצמו עשוי להיראות מוצדק. באמת צריך להרים את הנעליים, להתארגן בזמן ולהכין את הדברים למחר. אבל כשהילד שומע בעיקר הערות, עלולה להיווצר אצלו תמונה רחבה יותר: המבוגרים שמים לב אליו בעיקר כשמשהו אצלו אינו בסדר.
אף הורה אינו מתכוון להעביר את המסר הזה. בדרך כלל הוא רוצה לעזור לילד להשתפר. דווקא משום כך כדאי לעצור ולבדוק כיצד נשמע הקשר מהצד של הילד.
לתקן מעשה בלי להגדיר את הילד
יש הבדל בין "הילקוט נשאר על הרצפה, בבקשה תכניס אותו לחדר" לבין "אתה תמיד משאיר אחריך בלגן". המשפט הראשון מצביע על מעשה שאפשר לתקן. השני קובע משהו על האדם.
ילד ששומע שוב ושוב שהוא עצלן, מפוזר או חסר אחריות עלול להתחיל להתייחס לתיאור הזה כאל עובדה. גם כשהוא משתדל, נדמה לו שכבר יודעים מראש מי הוא.
לכן כדאי לדבר על מה שקרה, על מה שנדרש עכשיו ועל הדרך לעשות זאת. אם מדובר בדפוס חוזר, אפשר לומר: "שמתי לב שבימים האחרונים אתה מתקשה להכין את הדברים בערב. בוא נחשוב מה יעזור לך". כך אפשר להתייחס ברצינות לקושי בלי להפוך אותו לזהותו של הילד.
גם המילים "תמיד" ו"אף פעם" ראויות לבדיקה. ברגע של כעס הן נשמעות טבעיות, אבל בדרך כלל הן אינן מדויקות. הילד זוכר את הפעם שבה כן עשה, ומתחיל להתווכח על ההאשמה במקום לטפל במה שצריך.
כמה הערות ילד יכול לקבל בערב אחד?
לפעמים הבעיה אינה בחומרתה של הערה מסוימת, אלא בהצטברות. ההורה העיר על האכילה, על הישיבה, על הדיבור, על הבגדים ועל סידור החדר. הילד כבר אינו שומע כל בקשה בפני עצמה; הוא מרגיש שבמשך ערב שלם מתקנים אותו.
כדאי לבחור סדרי עדיפויות. יש עניינים שדורשים תגובה מידית, כגון פגיעה באח או התנהגות מסוכנת. אחרים יכולים להמתין לזמן רגוע, ויש דברים שאפשר כרגע להניח להם.
אין פירוש הדבר לוותר על החינוך. החינוך דורש גם החלטה במה להתמקד. כשהכל דחוף באותה מידה, קשה לילד לדעת מה באמת חשוב וקשה להורה להתמיד.
אפשר לבחור הרגל אחד ולעבוד עליו במשך תקופה. למשל, הכנת הילקוט בערב. להגדיר שעה, להזכיר בתחילת הדרך ולשים לב כשהילד מצליח. כך נוצר תהליך שאפשר להבין ולעמוד בו.
ההשוואה שאמורה לעודד
"תראה איך אחיך עושה" נאמר לעיתים מתוך מחשבה שהדוגמה תמריץ את הילד. אלא שהילד עשוי לשמוע משהו אחר: אחי הוא הדגם הרצוי, ואני מאכזב.
ההשוואה גם מכניסה מתח ליחסים בין האחים. הצלחתו של האחד נעשית תזכורת לכישלונו של האחר. במקום לשמוח במה שאחיו עשה, הילד מרגיש שהוא שוב הפסיד בתחרות שלא בחר להשתתף בה.
עדיף להשוות את הילד להתקדמות של עצמו. "אתמול היית צריך עזרה להתחיל, והיום התחלת לבד". זו אמירה שנותנת לו מידע ברור על השינוי שעשה.
חשוב גם להכיר בכך שילדים שונים זה מזה. לאחד קל להתארגן, לאחר קל ליצור קשר, ושלישי זקוק ליותר זמן כדי להבין משימה. אפשר להחזיק בדרישות משפחתיות משותפות, ובכל זאת להתאים את הדרך שבה עוזרים לכל ילד לעמוד בהן.
ומה עם הילד שאינו דורש דבר?
בבתים רבים עיקר תשומת הלב הולכת למי שזקוק לעזרה או למי שמפריע. הילד השקט מתארגן, מוותר ומעסיק את עצמו. קל להניח שטוב לו, מפני שאין תלונות.
אבל גם הוא צריך להרגיש שרוצים בחברתו. כדאי לפנות אליו כשאין בעיה לפתור: לשאול על דבר שמעניין אותו, לשבת איתו כמה דקות, לשתף אותו בעיסוק משותף.
לא כל שיחה צריכה להתחיל ב"איך היה בלימודים?". לפעמים שיחה על משחק, ספר או דבר שהצחיק אותו מאפשרת היכרות שאינה מתנהלת סביב תפקוד והישגים.
גם אין צורך להצמיד לו תפקיד קבוע של "הילד הטוב". ילד שמרגיש שעליו להיות תמיד נוח עלול להתקשות לבקש, להתנגד או לספר על קושי. כדאי לתת מקום גם לרצונותיו, ולא להניח שהוא יסכים לוותר רק מפני שבדרך כלל הוא מוותר.
לראות מאמץ באופן מדויק
תשומת לב חיובית אינה מחייבת מחמאות גדולות. לעיתים משפט פשוט מועיל יותר: "ראיתי שחיכית עד שאחיך סיים לדבר", או "המשימה היתה קשה לך ובכל זאת ניסית שוב".
הדיוק חשוב. הוא מראה לילד שההורה אכן ראה מה עשה, ומאפשר לו להבין איזו התנהגות כדאי להמשיך. כדאי לשים לב גם למאמץ, לאחריות ולתיקון טעות, ולא רק לתוצאה מוצלחת.
כשהורה מגלה שהרבה משיחותיו עם הילד הן הערות, אפשר להתחיל משינוי קטן: לפנות אליו בכל יום גם בלי בקשה, לזהות דבר אחד שעשה היטב ולנסח תיקון בלי תווית אישית.
אין בית שאין בו כעס או הערות. השאלה היא איזו תמונה מצטברת לאורך הזמן. ילד צריך לדעת שדורשים ממנו, אך גם שמכירים אותו מעבר למעשיו הלא מוצלחים. מתוך קשר כזה קל יותר לשמוע תיקון, לקחת אחריות ולהמשיך לנסות.
