בגדר איסור אכילה בלא ברכה
א. בריש פרק כיצד מברכין דברכות שקלו וטרו מהו המקור לחיוב ברכה קודם האכילה, ומסקנא דמלתא היא: "אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה"[1]. ובפשטות נראה דהברכה באה להתיר את האכילה, דאכילה בלא ברכה הויא כמעילה ואסורה, ועל ידי הברכה ניתר האיסור [וכדוגמת השחיטה שבאה להתיר את איסור אכילת הזבח].
אמנם רבותינו האחרונים הוכיחו דאין הדבר כן, אלא אדרבא, איסור האכילה הוא תולדה מחובת הברכה, ועיקר הסברא היא שיש לברך ולהודות על האכילה (וכמ"ש רש"י שם ד"ה אלא – "אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם"), וממילא נאסרה האכילה קודם הברכה, דבמה שאוכל בלא ברכה מבטל את דין הברכה שרבנן תקנו [וכדוגמת האיסור לאכול קודם קידוש והבדלה, שודאי שאינו איסור עצמי שניתר ע"י ההבדלה, אלא אדרבא הוא תולדה של חובת הקידוש וההבדלה דרמיא עליה], ויש בזה כמה נפ"מ כאשר יתבאר.
ב. דהנה במתניתין ברכות כ' ב' איתא: "בעל קרי מהרהר בלבו וכו' על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו". וצ"ע, דכיון שאינו מברך, היאך מותר לו לאכול, והלא אסור לאכול בלא ברכה. ואין לומר דאין הכי נמי שאסור לו לאכול, דמפורש בברייתא שם כ"ב א': "בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך וכו' ואוכל פתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה", ומפורש דמותר לו לאכול בלא ברכה, וא"כ צ"ע דאיסורא להיכן אזל.
ובברכות י"ז ב' איתא דמי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר וכו' ואינו מברך, וגם זה צ"ע דנהי שאונן פטור מן המצוות ולהכי אינו מברך מ"מ היאך אוכל בלא ברכה והלא על איסורים ודאי שאף האונן מוזהר וכדכתב במ"ב סימן עא ס"ק ד דאונן צריך ליטול ידיו קודם האכילה וטעמא משום דאסור לאכול בלא נטילת ידים, וא"כ מאי שנא האכילה עצמה שהותרה לו [וראה לקמן אות ד שלדעת חלק מהראשונים באמת אונן צריך לברך].
ובברכות ט"ז א' איתא (לגירסת חלק מהראשונים, ראה בהגהות הגר"א שם): "הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב וכו' ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה", וג"ז צ"ע כנ"ל [ואף הראשונים שאין גורסין כן, הוא משום דס"ל דרבנן לא פטרוהו לפועל מברכה שלפניה].
והכריח מכל זה הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה ח"א סימן יח אות ט: "אלא ודאי דעיקר חיוב ברכת הנהנין הוא משום דחייבו חכמים להודות ולהלל לד' קודם שהוא אוכל ושותה, וחיוב זה סברא הוא משום מדת דרך ארץ וכדמצינו שחייבו לברך בברכת המצוות, אלא ההבדל הוא רק בזה דאילו גבי מצוות לא אלמוהו כ"כ את החיוב עד כדי כך שיהא אסור לעשות מצוה בלא ברכה ושפיר מותר להניח טלית ותפילין באמצע התפילה ולברך אח"כ, משא"כ גבי ברכת הנהנין אלמוהו רבנן לחיוב הברכה ואמרו דכל זמן שלא בירך הוי כאילו מעל או גזל וכדאיתא בברכות ל"ה א', ונמצא לפי"ז דטעמא דחשיב גזל הוא רק משום דמחויב לברך, אבל לא שהברכה באה להתיר את האכילה".
ויש להוכיח עוד כיסוד הנ"ל ממש"כ השו"ע בסימן קעב ס"א: "שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה בולען ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה", וכן נקט המ"ב שם ס"ק ה (ומקורו מברכות נ' ב' ובראשונים שם). ולכאורה היאך מותר לו לבלוע, והלא נהנה בלא ברכה. אלא ע"כ כנ"ל דכשאינו יכול לברך שוב מותרת האכילה [וזה חידוש טפי ואכ"מ].
ולפי"ז מבואר היטב דבעל קרי, אונן ופועלים מותר להם לאכול בלא ברכה, משום שאינם מחויבים בה, וכל האיסור לאכול הוא רק מחמת ביטול חובת הברכה דרמיא עליה, ואין זה איסור עצמי, ולהכי כל שאינם מחויבים לברך ממילא מותרת להם האכילה. וכבר קדמוהו להמנח"ש ביסוד זה ובראיות בשו"ת אבנ"ז או"ח סימן לז ובעמק ברכה ענייני ברכות אות ב.
ויש לדקדק כן מדברי רש"י, דהנה בגמ' שם ע"ב איתא: "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה", ופירש"י (ד"ה גוזל): "גוזל להקב"ה את ברכתו". ותמה במהרש"א (בח"א שם): "ומה שפירש"י גבי כאילו גוזל להקב"ה את ברכותיו כו' אין צריך, אלא גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו, דקודם הברכה שלו הוא". ולמש"נ דעת רש"י מבוארת, דבאמת אין איסור אכילה עצמי קודם הברכה, ואדרבא חיוב ברכה הוא דרמי עליה, וכשאינו מברך גוזל להקב"ה את הברכה שמחויב לו.
ג. והנה בברכות י"ב א' נסתפקו בפתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא אם עלתה לו הברכה, וסלקא בתיקו. וכתבו התוס' (ד"ה פתח): "ופירש רב אלפס השתא דלא איפשיטא בעיין אזלינן לקולא כו'. ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת". וכבר הקשה המג"א בסימן רט ס"ק ג על דעת ר"י שהרי ספק ברכות להקל. וכתב הגרע"א בגלהש"ס לבאר: "ול"ש לומר הכא ספק ברכות לקולא דכבר כתב המהרש"א [בפסחים קב ע"א בפי' רשב"ם ד"ה להודיעך כוחו] דלא שייך כן אלא בברכת המצוות דהברכות אינן מעכבות אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה".
ולכאורה תמוה, דגם האיסור לאכול בלא ברכה הוא מדרבנן ולמה לא נקל בספיקו. וביאר בקה"י לברכות סימן ה דספק איסור דרבנן לא מקילינן אלא א"כ יהא לו פסידא או טורח גדול אבל בדליכא פסידא ולא טורח גדול אסור גם בספק דרבנן עד שיתקן דאמרינן 'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר' כמבואר בביצה ד' א'. ומתבאר מתו"ד, דדעת הרי"ף היא כמשנ"ת שאין האכילה אסורה והברכה באה להתירה דנימא בזה 'עד שתאכלנו באיסור', אלא הנידון הוא קיום חובת הברכה, והוי כספק מצוה, ובספק מצוה מקילין אף כשאין טורח או הפסד דל"ש 'עד שתאכלנו באיסור' (כמבואר בתוס' מנחות ס"ו א' דאפשר לספור ספיה"ע בבין השמשות דסד"ל ולא אמרינן שאפשר בקל להמתין שיהיה ודאי לילה) ולכן בספק יכול לאכול בלי לחזור ולברך.
נמצא א"כ דהרי"ף ור"י נחלקו בעיקר גדר חיוב הברכה, וא"כ להכרעת השו"ע בסימן רט ס"ג כהרי"ף דספק ברכות הנהנין להקל ויכול לאכול, נמצא דהברכה אינה אלא מצוה והאיסור לאכול הוא מחמת חובת הברכה דרמיא עליה וכמשנ"ת.
ד. ולאור האמור נראה דהוא הדין והוא הטעם, דמי שנמצא במצב שאינו יכול לברך, וכגון שצריך לנקביו או שנמצא במבואות המטונפות ואין בידו האפשרות להיפנות או לילך למקום אחר (וכגון שנמצא בנסיעה ארוכה ונצרך לנקביו ואין לו האפשרות להיפנות), שמותר לו לאכול בלא ברכה, ואין בזה איסור אכילה בלא ברכה, דכיון שאינו יכול לברך, שוב אין האכילה אסורה, ומה בינו לבין בעל קרי.
אמנם במשנ"ב סימן סב ס"ק ט כתב: "ונראה פשוט דהשותין בבית המרחץ שלא כדין עושין, דהרי שם אסור אפילו ההרהור, ואינו אנוס לשתיה זו". ובבאה"ל (ד"ה שלא) הוסיף בזה: "ובאמת לענ"ד דבר זה פשוט מאד, דאין להתיר משום שהוא אנוס על הברכה שאינו יכול לברך, דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך, ובאמת הלא אמרו חז"ל ברכות דף לה דאסור להנות בלי ברכה וכו'. ולבד זה, הלא יכול לצאת מהמרחץ ולברך ולשתות, או עכ"פ לכנוס בבית אמצעי של המרחץ ויהרהר שם הברכה". דבריו ברור מללו שלא כמשנ"ת, דבאמת הוא איסור עצמי לאכול בלא ברכה, והברכה באה להתיר האיסור, ולכן במקום שאינו יכול לברך שוב אסור לו לאכול. וצ"ע היאך יפרנס ראיות האחרונים שנתבארו.
ה. והנה הר"ש בדמאי פ"א מ"ד כתב: "גבי מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן וכו', ולא כמו שפירש הקונטרס שם דמותר לאכול בלא ברכה כו', לכך נראה דכולה מלתא איירי לפטור אחרים דאין מברך המוציא לפטור אחרים ולא אחרים פוטרים אותו וכן בברכת המזון". הרי דבאמת אונן צריך לברך על אכילתו. וכבר תמה החזו"א (דמאי סימן ד ס"ק טז): "ומשמע כוונת רבינו דבאמת חייב לברך המוציא וברכהמ"ז וכו'. אבל צריך טעם מאי שנא מקריאת שמע שהוא פטור". ומצינו בכל-בו (סימן קד) טעם הדבר, שכתב: "יש מי שאומר שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקברו וכו' אינו מברך המוציא. ולי נראה שמברך, מפני שאסור לאכול בלא ברכה".
וא"כ אדרבא, מדעת הר"ש והכל-בו מבואר להדיא דהאיסור לאכול בלא ברכה הוא איסור עצמי שהברכה באה להתירו, ולכן גם במקום שאין עליו מצות ברכה כאונן מ"מ אסור לו לאכול, ולהכי ס"ל להר"ש דאונן מברך על אכילתו<sup>[2]</sup>. אמנם לדינא לא קיי"ל כהר"ש בזה, אלא אונן אוכל פתו ואינו מברך, וכמ"ש במ"ב סימן עא ס"ק ד.
אמנם נראה דמה שכתבנו דמי שצריך לנקביו ואינו יכול להיפנות שיכול לאכול בלא ברכה נכון הוא אף לדעת הר"ש והכל-בו. דבאמת דעת הר"ש צ"ע, היאך יפרנס המבואר במתניתין דבעל קרי אוכל פתו ואינו מברך לפניה, ולהיכן אזל האיסור לאכול בלא ברכה, ומאי שנא אונן מבעל קרי [והא דפועלים ל"ק דאפשר דהר"ש באמת לא גריס שפועל פטור מברכה שלפניה]. וע"כ צ"ל, דאף לדעת הר"ש דרבנן אסרו את האכילה, זהו דוקא היכא דשייך ויכול לברך, וכשלא עושה כן עצם האכילה אסורה. ולכן אונן, נהי דפטור מכל המצוות, מ"מ יכול לברך. וכיון שיכול, שוב אסורה לו האכילה עד שיברך. משא"כ בע"ק, הרי אין דינו ש"פטור" מברכה, אלא ש"אסור" לו לברך, וממילא יכול לאכול וכמשנ"ת.
נמצא א"כ דהצריך לנקביו או הנמצא במבואות המטונפות, שאסור לו לברך במצבו, שוב מותרת לו האכילה. וכן נקט בשו"ת שבט הלוי ח"ו סימן כג (אמנם עיי"ש שנקט כן רק בכה"ג שיימנע מאכילה לכה"פ יום שלם. וצ"ע) . אמנם דעת הבאה"ל אינה כן וכמו שנתבאר, וצ"ע למעשה.
[1] ובפנ"י שם הקשה דא"כ הוי חיוב מן התורה וכדאמרינן 'הא למה לי קרא סברא הוא', יעו"ש מש"כ. אמנם המחוור כמ"ש בשדי חמד בחידושיו לברכות דרק דינים כהמוציא מחבירו עליו הראיה (ב"ק מ"ו ב') וכהפה שאסר הוא הפה שהתיר (כתובות כ"ה א') אפשר ללמוד מסברא, אבל מצוות אי אפשר לחדש מסברא. וראה בתבואת יקב סימן עז מש"כ בזה.
[2] והחזו"א הקשה שם עוד, דאם באמת מברך, למה אינו יכול להוציא אחרים, עיי"ש מש"ת. ואפשר לומר, דהנה בעמק ברכה (ענייני ברכות אות א) הוכיח דבברכת הנהנין באמת יש תרי דיני, חדא דין איסור היינו להתיר האכילה, ועוד איכא דין מצוה, שתקנו מצות ברכה לפניה כמו ברכהמ"ז לאחריה, עיי"ש. ומעתה י"ל דאף לדעת הר"ש הרי האונן מחויב רק להתיר אכילתו, אבל במצות ברכה אינו מחויב שהרי אונן הוא ופטור מכל המצוות. ומשו"ה אינו יכול להוציא אחר שמחויב גם במצות ברכה. ולפי"ז להוציא אונן אחר יכול, שתרוויהו שווין בחיובם. וצ"ע.
