יירוט מטוס נוסעים להצלת נפשות אחרים
הנה בחוה"מ סוכות תשפ"ז זכינו לנס הצלה גדול, שמטוס נוסעים נחטף ע"י מחבל, ורצה לרסקו עם יושביו על בנין רב קומות, ולא זה ולא זה עלתה בידו בחסדי השי"ת, הודו לו. והנה לפי הנוהל הקיים בישראל, אם המטוס היה נכנס לגבולות המדינה, אזי חיל האויר הישראלי היה מיירטו באויר על מנת למנוע פגיעה גדולה יותר בנפש. ויש לדון אם מותר לעשות כן עפ"י דין התורה"ק, והאריכו בזה רבות, ונביא הדברים בקצרה, ומה שיש לדון להתיר לעשות כן בעובדא הנ"ל.
א. בירושלמי תרומות סוף פ"ח איתא (ומקור הדברים בתוספתא תרומות פ"ז הכ"ב): "סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך, פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם, אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו, א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".
הרי דפליגי ר' יוחנן ור"ל כיצד הדין שהגויים ייחדו להן אחד, אבל אינו מחויב מיתה, אם מותר למוסרו בשביל הצלת שאר הנפשות. דלריו"ח שרי למסרו, ולר"ל אסור אא"כ הוא מחויב מיתה[1]. ובטעמא דר' יוחנן דאם ייחדוהו מותר למסרו, ולכאורה מה בכך שייחדוהו והלא איסור לא תרצח לא נדחה מפני פיקו"נ, ביאר החזו"א חו"מ סנהדרין סימן כה: "וריו"ח סבר דבתר השתא אזלינן ועכשיו הוא הגורם להריגת כולם", היינו דנידון כרודף ולהכי שרי למוסרו, וכ"כ המנ"ח במצוה רצו, ועיין הערה[2].
ואף שבפשוטו דין זה צריך ביאור מאי טעמא אסור למסור אחד מהם, והלא בין כך ובין כך ייהרגו כולם ולמה לא נמעט באבידת הנפשות[3], כבר תמה בזה הרמ"ך (הו"ד בכס"מ פ"ה מיסו"ה ה"ה), ותירץ הכס"מ שם: "ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמה שכתוב דבשפיכות דמים סברא הוא אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור".
והנה הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ה פסק כר"ל שאם אינו מחויב מיתה אסור למוסרו. והרמ"א ביו"ד סימן קנז ס"א הביא ב' הדיעות ולא הכריע, אבל כתב הט"ז שם ס"ק ז: "ולענין הלכה יש לנו לפסוק כר"ל, ולא ימסרוהו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי כדעה השניה שהביא רמ"א כאן, וכן פסק מו"ח ז"ל".
וא"כ לכאורה בנידון דנן את היתר ליירט את מטוס הנוסעים אפילו שיש בכך הצלה לנפשות רבות, ודמי לדין שיהרגו כולם ואל ימסרו נפש<sup>[4]</sup> [והכא גרע טפי, דהורגים בידיים ואינם רק מוסרים לגוי שיהרגהו].
ב. אמנם נראה לדון דמ"מ בעובדא דידן מותר הדבר (וממילא חובה לעשות כן להציל נפשות). דהנה איתא בסנהדרין ע"ח א': "ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין. ריב"ב אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו". ובהמשך הסוגיא שם: "אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב, לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם, מר (ת"ק) מדמי ליה לטריפה, ומר (ריב"ב) מדמי ליה לגוסס בידי שמים. מאן דמדמי ליה לטריפה (היינו ת"ק) מ"ט לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים – גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה, האי איתעביד ביה מעשה". וקיי"ל כת"ק דפטור כדאיתא בר"מ פ"ד מרוצח ה"ו.
ובב"ק כ"ו ב' איתא: "אמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן". והנה הטעם שבהכוהו עשרה בנ"א שכולן פטורין נתבאר שהוא מטעם דחשיב טריפה, ולפי"ז הוא טעם נמי בזרק תינוק מראש הגג שחשיב טריפה למאי דהשווהו רבה. ולמאי דקיי"ל כרבנן תבנא לדינא דהזורק תינוק מראש הגג וקדם והרגו אחר שפטור כדין ההורג את הטריפה[5].
ובביאור הדברים דהנזרק מראש הגג חשיב טריפה יש לומר, דהנה בב"ק י"ז ב' איתא: "אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר". וכן נפסק בשו"ע חו"מ סימן שפו ס"ז: "הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות ובעודם באויר בא אחר ושברם במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו".
ונודעים דברי התוס' (שם ד"ה זרק) שכתבו: "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב, ולא שייך כאן מנא תבירא תבר וכו', וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו". וביאר הגרש"ש (ב"ק סימן כד, במכתב לנכדו) הסברא לחלק: "דע"י זריקת הכלי נולד חסרון בהכלי שנתחדש בו כח ליפול ולהישבר וכו', אבל בזורק חץ על הכלי שעדיין לא נתחדש בכלי כלום". ובזה מבואר דאף בזרק תינוק מראש הגג, חשיב שנעשה בו כח הנפילה וממילא דמי לטריפה שכבר נעשה בו מקצת מיתה.
ומעתה בנידון דנן, הלא יירוט המטוס נעשה רק כאשר הוא כבר בצלילה אל התרסקותו, ולכאורה כל נוסעיו נחשבים כנזרקו מראש הגג ודינם כטריפה וכמשנ"ת. וכתב המנ"ח מצוה רצו ס"ק כח: "והנה נראה לי דבדין זה אף אם לא ייחדו, מ"מ אם היה טריפה ביניהם, כיון דכבר כתבתי לעיל דלא איקרי נפש כלל א"כ מותר למוסרו ולהציל עצמם, דלא שייך הסברא דמאי חזית וכו', דודאי דמיה סומק טפי, וגם אם קבלה ביד חז"ל מ"מ זה לא מיקרי שפיכות דמים כנ"ל"[6]. ובהערות שם (מד) הראו שכ"כ המאירי בסנהדרין ע"ב ב'. ולפי"ז מותר ליירט המטוס ולהרוג את כל יושביו בשביל להציל שאר הנפשות [אמנם כ"ז שייך רק באופן שהריגתם היא וודאית ובלתי הפיכה, אבל כל זמן שביד המחבל להימלך שוב לא נידונים כטריפה אף שודאי לנו שלא יחזור בו, דמ"מ בדעתו תליא מילתא].
ג. ועל דרך זה י"ל באופן נוסף. דהנה נודע מש"כ החזו"א חו"מ סנהדרין סימן כה: "ויש לעיין באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים. ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה האכזריה של הריגת נפש ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרין להריגה נפש מישראל. אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שמצד אחר, רק עכשיו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל ואחר שבמצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר" עיי"ש.
ובהשקפה ראשונה נראה דסברת החזו"א אינה עניין לנידוננו כלל, דהכא הלא עושים פעולה אכזריה של יירוט מטוס ואין בזה הצלת אחרים בטבע של הפעולה, רק נסבב מזה הצלה לאחרים ע"י הריגת הנוסעים. ולכאורה דמי ממש לגויים האומרים תנו לנו אחד ואם לא ייהרגו כולם שאסור למסור נפש וכנ"ל.
אמנם נראה דחלוק נידוננו מסיעה של גויים (גם ביחס לסברת החזו"א), דהתם כולם מהלכין בדרך ואין אחד מהם גרע מחביריו כלל, וא"כ מסירתו להריגה היא פעולה אכזריה רק שנסבב ממנה הצלת אחרים וזה אסור כנ"ל. אמנם בנידוננו, הלא יושבי המטוס כבר בדרך אל מותם הבלתי נמנע, וא"כ קשה לראות ביירוט המטוס פעולה אכזריה של הריגת נפשות [גם באופן שלא נדונם כטריפה ממש עפ"י דין וכפי שדרכנו לעיל], אלא יותר יש כאן פעולת הצלה. ויל"ד.
עוד יש לדון (וכעי"ז ראיתי בספר משנת פיקו"נ) דכיון שהפעולה הנעשית היא השמדת גוף המטוס, רק דנמצאים בתוכו אנשים וייהרגו, אבל מ"מ עיקרה של הפעולה היא הצלת הנפשות ע"י השמדת המטוס, ורק נסבב מזה הריגה ליושבי המטוס, ולכאורה דמי ממש להטיית החץ לכיון היחיד בשביל להציל את הרבים שבצד האחר [והלא זה פשוט דאם במטוס היה רק המפגע שרוצה להפילו, ורק שע"י יירוט המטוס ייהרגו כמה אנשים שעליהם ייפלו שברי המטוס, דזה דמי ממש לנידון החזו"א, וא"כ מ"ל אם אותם אנשים בתוך המטוס או מחוצה לו].
[1] ואפילו שאינו חייב עפ"י דין תורה, וכגון שבע בן בכרי שהיה חייב מיתה מדין מורד במלכות דוד. וביאר הט"ז (יו"ד סימן קנז ס"ק ז: "נראה דלהכי נקטיה כשבע בן בכרי דאע"פ דבדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ אוסרין אותו אם יחדוהו. ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהם כגון עוסק בזיופי' או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפי' אם לא יחדוהו כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה כן נראה לי בזה".
[2] בספיח למנחה לאאמו"ר שליט"א העיר על דברי המנ"ח (והחזו"א): "דברי המנ"ח דביחדוהו חשיב כרודף כיון דהמלך רוצה להרגם על ידו צ"ע, אטו אם ראובן חטא והמלך מאיים שאם לא יתפסנו יהרוג את שמעון וכי ראובן נעשה רודף לשמעון על ידי זה, הרי מה שהמלך רוצה להרוג את שמעון אם לא יתפוס את ראובן זוהי שרירות לב שלא כדין, שהרי שמעון לא חטא ואינו בדין שיענש על חטאו של ראובן, והמלך הוא הרודף את שמעון, ולא ראובן", עיי"ש.
[3] ויעשו גורל את מי למסור (ראה דגול מרבבה יו"ד סימן קנז), או נימא בזה כל דאלים גבר (ראה מנ"ח מצוה רמו ס"ק כח).
[4] דאם היה הלכה כריו"ח דביחדוהו מותר למסרו, היה מקום לדון שנוסעי המטוס נחשבים כמי שייחדו אותם להריגה [אמנם למש"כ החזו"א שהובא בפנים שהסברא בייחדוהו דחשיבי רודפים לכאורה זה ל"ש כ"כ וצ"ע] והיה מותר להרגם, אמנם בלא"ה קיי"ל כר"ל דאף בייחדוהו אסור למסרו.
[5] והנה באסתר פ"ו פי"ב איתא: "וישב מרדכי אל שער המלך והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש". ובמגילה ט"ז א' איתא דבתו של המן ראתה את המן ומרדכי, וחשבה שהמן רוכב על הסוס ומרדכי מוליכו, ושפכה על ראשו שופכין, וכשראתה ששפכה על אביה, נפלה מראש הגג ומתה, והיינו דכתיב 'אבל וחפוי ראש', אבל על בתו, וחפוי ראש על ששפכו שופכין על ראשו. וצ"ב דלפי"ז צ"ל תחילה חפוי ראש ואח"כ אבל, שהרי מתחילה שפכה על ראשו שופכין ורק אח"כ מתה בתו.
ובשלמי תודה (פורים עמוד תמ) הביא בשם הגאון הרוגצובר לפרש בדרך צחות, דהנה בב"ק י"ז ב' אמר רבא זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר. ובתוס' שם כתבו דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב ול"ש כאן מנא תבירא תבר. ומבואר שיש חילוק בין אם זורק את החפץ עצמו להיכא שזורק אבן על החפץ.
וא"כ גם כאן י"ל דלאחר ששפכה בתו של המן את השופכין, עוד קודם שנפלו על ראשו, מיד ראתה שזה שמוליך את הסוס הוא אביה, ותיכף ומיד השליכה את עצמה מן הגג עוד קודם שנפלו השופכין על ראשו, ונמצא דלגבי בתו שהליכה את עצמה, מיד מרגע שהשליכה עצמה הרי היא כמתה, שהיא עצמה כמו הכלי שזרקו מראש הגג כמנא תבירא אפילו בעודו באויר, אבל לגבי המן ששפכו עליו את השופכין, הרי השופכין כמו האבן או החץ שזרקו על הכלי וכל שלא הגיעו עדיין השופכין עליו אינו כלום, וא"כ נמצא דהמן היה מתחילה אבל על בתו, דכבר בעודה באויר הרי היא כמתה, ורק אחרי זה באו השופכין עליו ונעשה חפוי ראש, ולזה אמר אבל ואח"כ חפוי ראש, ע"כ.
ויעו"ש שהעיר דודאי לענין חיובי אבילות כל שלא יצאה נשמתו בפועל הרי הוא כחי לכל דבריו ואין עליו דין אבילות עיי"ש [ובאמת אף לגבי הזורק כלי מראש הגג דחשיב כמנא תבירא, כתב הגרשז"א במנחת שלמה (שם) דחשיב כלי שלם לכל מילי, וכגון שמקבל טומאה וכל כה"ג, ורק למילי דממונות חשיב כמנא תבירא עיי"ש].
[6] וראה בזכרון שמואל להגר"ש רוזובסקי סימן פג ס"ק יד מה שדן בדברי המנ"ח הנ"ל.
