יצאתי למרפסת, התיישבתי על כיסא הנדנדה.
הערב ירד לאט, מולי נפרש נוף הבריאה, שקט ורגוע.
השמים כבר החליפו צבעים והאוויר נעשה נעים יותר.
באתי לכאן כדי לנוח מעט.
המחשבות שלי היו מעט נוגות, חיפשתי עבורן מרגוע.
מקום שבו אוכל להניח את הראש,
להפסיק לחשוב לכמה דקות ולתת ללב לנשום.
אבל דווקא כשהכול סביבי נעשה שקט,
המחשבות שבתוכי התחילו לדבר בקול רם יותר.
חשבתי על חברי הטוב מוישי.
מוישי כל כך מצליח בחברה. נדמה שכולם רוצים בקרבתו.
כמעט אף פעם הוא אינו נמצא לבדו.
תמיד יש מי שמחפש לדבר איתו,
להתייעץ איתו, ללכת לצידו או פשוט להיות בקרבתו.
הוא נכנס למקום ומיד מישהו קורא לו.
הוא רק מתיישב וכבר נוצר סביבו מעגל.
הוא אינו צריך לבדוק אם רוצים אותו.
אינו צריך לחשוב למי לגשת, והאם הוא מפריע.
הכול נראה אצלו טבעי כל כך.
ואני ? אני נכנס למקום ומיד מחפש בעיניים היכן אוכל להשתלב.
ליד מי לשבת, מי ישמח שאגש אליו.
מי באמת רוצה בקרבתי, ומי רק יהיה מנומס אם אתיישב לידו.
יש פעמים שבהן אני מוצא את עצמי מחפש שוב ושוב
את קרבתו של מישהו, רק כדי לא להרגיש לבד.
מנסה לפתוח עוד שיחה, ותמיד חושש אם יש מקום גם בשבילי.
אני מרגיש שאני זה שרודף. אני זה שמחפש.
אני זה שזקוק לקשר יותר משהקשר זקוק לי.
המחשבה הזאת מכאיבה לי. איפה אני ואיפה מוישי ?
למה אצלו החיבור לאחרים נראה פשוט כל כך, ואצלי הוא דורש כל כך הרבה מחשבה, מאמץ וחוסר ודאות ?
אני מנסה להסיט את המחשבה,
אבל מיד עולה בי דמות אחרת. יענקי.
כן, יענקי, שיודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו.
הכול אצלו נראה ברור. הוא מחליט ומבצע.
מציב לעצמו יעד ומתקדם אליו.
אם משהו אינו מצליח, הוא בקלות מנסה שוב.
הוא נראה בטוח, עקבי וממוקד.
לא נראה שיש מישהו או משהו שעומד בדרכו.
ואילו אני, אני מתקשה לפעמים אפילו לדעת
מה בכלל אני רוצה מעצמי.
יום אחד אני רוצה דבר אחד, ולמחרת כבר אינני בטוח.
אני חושב, בודק, מתלבט, מתחיל ושוב עוצר.
לפעמים נדמה לי שאני עומד מול כמה דרכים,
ואינני יודע איזו מהן באמת שלי.
אני מביט בנוף שלפניי, אבל קצת קשה לי ליהנות ממנו.
הנדנדה ממשיכה לנוע, ואני הולך ושוקע בתוך ההשוואות.
למה אני לא כמו מוישי ?
למה אני לא כמו יענקי ?
כעת מצטרפים עוד שמות.
למה אינני מצליח ללמוד כמו יצחק ?
למה אין לי יכולת כלכלית כמו יוסי ?
למה ההוא נראה רגוע יותר ממני ?
למה האחר מדבר בביטחון רב כ"כ ?
יש לי כל כך הרבה שאלות שמתחילות באותן שלוש מילים:
"למה אני לא" ?
נראה לי שקוראים להרגשה הזאת קנאה.
כן, אני פשוט מקנא.
לא נעים לי לומר את זה. הייתי מעדיף לקרוא לה בשם אחר.
לומר שאני רק מתבונן, רק מעריך, רק רוצה להתקדם.
אבל האמת היא שאני מקנא.
אני רואה משהו שיש לאחר, והלב שלי שואל בכאב: למה לי אין ?
הייתי רוצה להרגיש שיש תחום שבו אינני עומד מן הצד
ומביט באחרים משיגים את מה שאני מבקש לעצמי.
לא כיף לחשוב על זה. זה לא עושה לי טוב.
ככל שאני חושב יותר על מה שיש להם,
אני מרגיש פחות את מה שיש בי.
אני יודע שהמחשבות האלו אינן מקדמות אותי לשום מקום.
אולי אפילו להפך. הן משאירות אותי יושב על הכיסא
מביט בחיים של אחרים, ומרגיש שהחיים שלי קטנים לידם.
צף בי מאמר חז״ל במס' יומא:
"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה".
אולי חז״ל התכוונו ממש למקום הזה.
מה ששייך למוישי אינו נלקח ממני.
המקום של יענקי אינו בא על חשבוני.
גם אם אשב כל הערב ואחשוב עליהם, לא ארוויח מכך עבורי דבר.
אני מבין זאת היטב.
אבל מיד עולה בי מאמר חז"ל במס' בבא בתרא:
"קנאת סופרים תרבה חכמה".
אז מה נכון ?
האם הקנאה אינה מועילה ורק אוכלת את הלב,
או שאולי דווקא יש בה כוח שיכול להרבות חכמה ?
אני מנסה לעשות סדר.
אבל מתחת לכל המחשבות והמאמרים
נשארת בי זעקה פשוטה הרבה יותר.
נכון, אני מסכים שלא אוכל לקחת מהם דבר.
אני אפילו מוכן לפרגן למוישי וליענקי.
אני באמת רוצה שיהיה להם טוב.
אינני מבקש שמוישי יישאר לבדו כדי שאני ארגיש רצוי יותר.
אינני רוצה שיענקי יאבד את הביטחון שלו
כדי שאני ארגיש פחות מבולבל.
אבל מה איתי ?
האם לי לא מגיע ?
גם אני רוצה.
המילים האלה עולות בי כמעט כמו בכי: "גם אני רוצה".
אני עוצר את תנועת הנדנדה ומניח את שתי רגליי על הרצפה.
הכאב הזה מפלח בי, אבל דווקא בתוכו
נדמה לי שעלתה בי הבחנה מעניינת.
אם אני שמח, או לפחות מוכן לקבל,
שלמוישי וליענקי יש את שלהם,
וכל מה שאני מבקש הוא שגם לי יהיה -
אולי כאן נמצא הסוד של "קנאת סופרים תרבה חכמה".
לא רצון לקחת מן האחר.
לא כאב על עצם העובדה שהוא הצליח.
אלא מפגש עם משהו שאני רואה אצלו
ואני מגלה שאני רוצה לפתח אותו גם בתוכי.
הקנאה יכולה לומר לי: תראה, הדבר הזה חשוב לך.
אתה רואה יהודי שלומד בהתמדה
ומגלה עד כמה גם אתה משתוקק ללמוד.
אתה רואה מישהו שפועל בעקביות
ומגלה שגם אתה מבקש לעצמך בהירות ויציבות.
אתה רואה אדם שיודע ליצור קשרים טובים
ומבין שגם בך יש כמיהה לקרבה ולשייכות.
אולי הקנאה אינה תמיד האויבת שלי.
לפעמים היא מגלה לי רצון אישי שלא הייתי מגלה אותו בעצמי.
אבל אם זה נכון, אני מוכרח להגדיר לעצמי
היכן הקנאה יכולה לכוון אותי והיכן היא רק מכאיבה לי.
נראה לי שאני רואה כאן הבדל ברור,
אני יכול לקנא בתלמיד חכם על שקידתו
ולשאול מה אני יכול ללמוד מדרכו.
אני יכול לראות מישהו פועל בעקביות
ולבדוק אילו הרגלים עוזרים לו, ומה מתוכם יכול להתאים גם לי.
אני יכול לפגוש אדם שמצליח ליצור קשרים
ולשאול אם יש בי דרך לפתח יותר פתיחות, נוכחות והדדיות.
במקומות האלה הקנאה אינה צעקה של "למה אני לא" ?
היא יכולה להפוך לאמירה אחרת: "גם אני רוצה,
ומהו הצעד שלי להגיע לשם" ?
אבל יש מקומות שבהם אין ביכולתי לייצר לעצמי
את אותה התוצאה שאני רואה אצל האחר.
אני יכול לפעול, ללמוד, לבקש עזרה ולהתפתח - אבל אינני יכול להבטיח שכולם ירצו תמיד בקרבתי.
אני יכול להשתדל להתנהל נכון - אבל אינני יכול
לקבוע כמה כסף יהיה לי ובאיזה קצב.
אני יכול להשקיע בלימוד - אבל אינני יכול
להפוך את הראש שלי לראש של יצחק.
אני יכול לעבוד על בהירות - אבל אינני יכול
להכריח את הדרך שלי להיראות בדיוק כמו דרכו של יענקי.
יש הבדל בין דבר שאני יכול לקדם והמעשה הוא בידי ותלוי בי,
לבין תוצאה שאני מנסה לשלוט בה ולהכתיב אותה.
כאשר הקנאה מכוונת אותי אל צעד שנמצא בידי,
היא יכולה לעורר בי חיים.
אבל כאשר היא דורשת ממני להיות אדם אחר,
לקבל את הנתונים שלו ולחיות את המסלול שלו -
אין לי דרך להשביע אותה.
לא משנה כמה אתאמץ, היא תמיד תמצא מישהו שיש לו יותר.
אם אמשיך למדוד את עצמי מול התוצאה של האחר, הקנאה לא תקדם אותי. היא תאכל אותי מבפנים.
היא תייצר בתוכי מעגל של נחיתות:
אני אראה את מה שיש לאחר, ארגיש כמה חסר לי,
אסתכל על עצמי בעין כואבת יותר -
ואז אחפש עוד הוכחות לכך שהוא מצליח ואני לא.
לרגע אני מרגיש כאילו נדלק אור בתוך מקום
שהיה מעומעם בי שנים.
איזו תובנה. אני יושב במרפסת ומרגיש שעשיתי סדר
בדבר שהיה מפוזר בתוכי זמן רב.
לא כל "גם אני רוצה" הוא אותו הדבר.
יש "גם אני רוצה" שמזמין אותי לגדול.
ויש "גם אני רוצה" שגורר אותי להפסיק להיות אני.
הסדר הזה אפילו מרגיע מעט את הכאב שבליבי.
כאילו מישהו פתח חלון בחדר שהיה סגור זמן רב.
אבל אינני רוצה לעצור כאן.
כי ככל שאני מקשיב לעצמי,
אני מגלה שהכאב הגדול ביותר נמצא דווקא
במקומות שבהם השינוי איננו תלוי בי.
דווקא שם אני עומד חסר אונים וצועק בליבי:
למה אני לא ?
לא מגיע לי גם ?
מדוע אני שונה ?
"גם אני רוצה"!
עשיתי קצת סדר בראש.
אבל כעת אני מבין שהלב שלי עדיין מחכה.
הוא אינו מבקש רק לדעת מה נכון לעשות עם הקנאה.
הוא מבקש שאשמע כמה כואב לי להיות אני.
אני נשאר לשבת במרפסת. הנדנדה נעה לאט, קדימה ואחורה. האוויר נעשה מעט קריר יותר, ומולי עדיין אותו נוף רגוע ושקט.
עשיתי קצת סדר בראש. הבנתי שיש קנאה שיכולה לגלות לי מה חשוב לי ולכוון אותי לצעד שנמצא בידי, ויש קנאה שתובעת ממני להיות מישהו אחר ולהשיג תוצאה שאינה תלויה בי
זאת תובנה חשובה.
אבל עכשיו אני רוצה לעשות קצת סדר גם בלב.
אני חוזר אל השאלה שהביאה אותי לכאן:
מדוע אני חושב כל כך הרבה על אחרים ועל מה שיש להם ?
למה דווקא מוישי עולה במחשבתי ? למה יענקי כ"כ מעסיק אותי ?
מדוע ההצלחות שלהם חודרות אליי עמוק כל כך ומכאיבות לי ?
אני מנסה להפוך את השאלה.
במקום לשאול מדוע אני חושב עליהם, אני שואל:
מה היה קורה אילו הייתי חושב עכשיו על עצמי ?
לא על עצמי ביחס למוישי. לא על עצמי לעומת יענקי. רק עליי!
איך אני מרגיש כאשר אני מפנה את המבט פנימה ?
איזו תחושה מייצרת בי המחשבה על עצמי ?
האם טוב לי לחשוב על עצמי ? האם נעים לי לפגוש אותי ?
אני שוהה מעט עם השאלה הזאת, ומרגיש קצת חסר מנוחה.
אני רגיל לחשוב על מה שעשיתי ועל מה שאני צריך לעשות.
על דברים שהצלחתי בהם ועל דברים שעדיין לא הסתדרו.
אבל לחשוב עליי בלי משימה, בלי יעד ובלי אדם אחר שלצידו אוכל למדוד את עצמי – זה משהו שאני לא כל כך מכיר.
יכול להיות שעולה בי תחושה לא נעימה ? לא מחשבה אחת ברורה שאפשר לתפוס ולהסביר, אלא תחושה כללית. תחושה שאני לא כל כך שווה. שמשהו בי פחות. שאני האדם שהדברים אינם מסתדרים לו כפי שהם מסתדרים לאחרים.
אולי אני חושב על עצמי ומרגיש קצת מסכן ?
אחד שרוצה כל כך הרבה, אבל אינו מצליח להגיע.
אחד שמבקש לעצמו מקום, אבל לא תמיד מרגיש שיש לו.
אחד שמסתכל סביב ורואה אנשים שמתקדמים,
בעוד הוא עדיין לא יודע איך.
אולי עולה בי קול של רחמים עצמיים: אוי, איזה מסכן אני ?
אני יודע שהמילים האלה אינן מתארות את המציאות שלי.
יש בי גם כוחות. יש דברים שהצלחתי בהם.
יש אנשים שמעריכים אותי, זמנים שבהם הרגשתי שייך ורגעים שבהם ידעתי בדיוק מה אני רוצה.
ובכל זאת, יכול להיות שכאשר אני חושב על עצמי, אלו לא הדברים שאני מרגיש.
העין שלי נמשכת מיד אל מה שחסר. אל מה שלא הסתדר.
אל המקומות שבהם רציתי להיות מישהו אחר ולא הצלחתי.
אל הפער שבין האדם שרציתי להיות לבין מי שאני מרגיש שאני.
אני שם לב שלפעמים כאשר עולה בי זיכרון טוב, מיד מצטרף אליו קול שמקטין אותו. נכון, הצלחת - אבל זה לא היה דבר גדול כל כך.
נכון, מישהו חיפש את קרבתך - אבל אולי הוא פשוט לא מצא מישהו אחר. נכון, הייתה תקופה שבה התקדמת - אבל הרי אחר כך שוב נעצרת.
כאילו קשה לי להניח לדבר טוב ששייך לי להישאר טוב.
אני מוכרח מיד לבדוק אותו, לצמצם אותו ולהעמיד לצידו את כל מה שעדיין חסר.
אבל יותר מזה, מה קורה לי כשאני חושב על כל מה שלא טוב אצלי - מה זה אומר עליי ? על עצמי ?
זה אומר שאני לא טוב, שאני לא ראוי, שאני לא שווה.
בכנות אני מהרהר לעצמי - ממש לא כיף לפגוש כזה בנאדם.
אני יושב מול ההרגשה הזאת ולא נעים לי. אני רוצה להסיט ממנה את המבט. לא לחשוב על האדם הלא שווה הזה, שבמקרה הוא אני.
וכאן, כמעט בלי שתכננתי, עולה בי התשובה.
אם כל כך לא נעים לי לחשוב על עצמי, הדבר הטבעי ביותר הוא לחשוב על אחרים. העיקר שלא אצטרך להישאר עם המבט המופנה אליי.
במקום לפגוש את השאלה מי אני ומה אני מרגיש כלפי עצמי, אני יכול לחשוב על מוישי ובמקום לשהות בתחושת הבלבול שלי, אני יכול להתבונן בבהירות של יענקי. במקום להרגיש את הכאב על מה שחסר לי, אני יכול לספור את כל הדברים שיש לאחרים.
אני בורח מן המבט שלי על עצמי אל המבט שלי עליהם.
אבל אני מתחיל להבין עוד דבר.
מכיוון שהבריחה אל האחרים מתחילה ממקום שלילי כלפיי, גם המבט שלי עליהם מקבל מיד צורה מסוימת.
אני לא חושב סתם על מוישי. אני חושב על כמה טוב לו בחברה לעומתי. אני לא נזכר סתם ביענקי. אני רואה כמה הוא ברור ובטוח לעומת הבלבול שלי. אני לא רק מבחין בהצלחתו של יצחק.
אני משתמש בה כדי להרגיש כמה אני אינני מצליח.
הרי אני לא באמת רואה את כל החיים שלהם. אינני יודע מה חסר להם, היכן קשה להם ומה הם מרגישים כאשר הם נשארים לבדם.
אני רואה בעיקר את מה שמתאים לתחושה שכבר קיימת בי.
אם אני מרגיש לא רצוי, העיניים שלי ימצאו מיד את האדם שכולם רוצים בקרבתו.
אם אני מרגיש מבולבל, אני אראה את האדם שנראה בטוח בדרכו.
אם אני מרגיש שאינני מצליח, אבחין בכל מי שהגיע להישגים שאני עדיין מבקש לעצמי. אני מביט בהם מתוך הכאב שלי, ולכן אני רואה בעיקר כמה להם טוב וכמה אני מסכן.
אני מבין שהמחשבה על האחרים אינה מוציאה אותי מן התחושה השלילית כלפי עצמי. היא מחזקת אותה. היא נותנת לה אישור.
הנה, לא רק שאני מרגיש פחות - אני גם רואה בעיניי כמה לאחרים יש יותר. לא רק שקשה לי להיות אני - בכל מקום אני מוצא אנשים שנראה שטוב יותר להיות הם.
וכך נוצר בתוכי מעגל. לא נעים לי לחשוב על עצמי, ולכן אני בורח לחשוב על אחרים. אני חושב על אחרים מתוך התחושה שאני פחות, ולכן אני רואה בעיקר את הדברים שיש להם ולי אין.
המראה הזה מכאיב לי ומחזק עוד יותר את המבט השלילי שלי על עצמי. וככל שהמבט על עצמי נעשה קשה יותר, כך אני זקוק יותר לברוח ממנו ולהמשיך לעסוק באחרים.
עוד מעט כבר תהיה כאן חותמת סופית: רק הם - אני לא.
והפעם בלי סימן שאלה. לא "למה אני לא" ? אלא פשוט: אני לא!
אני לא מצליח. לא רצוי. לא מסוגל. אני לא מהאנשים שטוב להם. אני מרגיש את הייאוש שמסתתר מאחורי המילים האלה.
ולשם אינני מסכים להגיע.
אבל אני גם מבין שלא אוכל לשנות את המבט השלילי שלי על עצמי ברגע אחד. התחושה הזאת לא נוצרה הערב במרפסת. כנראה לקח לה זמן רב להשתרש בתוכי. היא נבנתה ממחשבות, מחוויות, מאכזבות ומפירושים שנתתי לעצמי במשך שנים.
ואם לקח לה זמן להיבנות, כנראה יידרש זמן גם כדי להתבונן בה ולשנות אותה. אני רוצה להקדיש לכך מחשבה נפרדת. לא לדחוס עכשיו לתוך השאלה "למה אני לא" ? גם את כל השאלות על היחס שלי לעצמי.
ארצה לחזור בהמשך ולשאול את עצמי: מי אני בעיניי ?
מה אני רואה כאשר אני מביט בעצמי ? מדוע המבט שלי נמשך במהירות רבה כ"כ אל החסר ? מה גורם לי להרגיש שאני פחות ? והעיקר כיצד אוכל לבנות בתוכי מבט חיובי, אמיתי ומיטיב יותר על האדם שאני ?
אלו שאלות שראויות למקום משלהן. אני לא רוצה למהר ולתת להן תשובות קצרות רק כדי להרגיש שהכול כבר נפתר.
לעת עתה די לי בכך שמצאתי את הפתח.
אני מתחיל להבין שהעיסוק שלי במה שיש לאחרים קשור מאוד לאופן שבו אני חווה את עצמי.
ככל שקשה לי יותר להיות עם עצמי, כך המבט שלי בורח החוצה.
וכאשר אני מביט החוצה מתוך תחושת חיסרון, אני רואה אצל האחרים בעיקר את מה שמכאיב לי שאין בי.
ומכאן עולה בי גם המחשבה ההפוכה. ככל שאשמח יותר במי שאני, כך אפחד פחות להפנות את המבט אליי.
ככל שיהיה לי נעים יותר לחשוב על עצמי בלי להרגיש סלידה מעצמי, כך פחות אזדקק לברוח לחייהם של אחרים.
עדיין אוכל לראות את ההצלחות שלהם. אוכל להעריך, לפרגן ואפילו ללמוד מהם. אבל מה שיש להם כבר לא יצטרך להוכיח מה חסר בי. ההצלחה שלהם לא תעמוד מולי כמו מראה שמחזירה לי רק את המקומות שבהם אני מרגיש פחות. אוכל לומר: יש לו - ולשמוח עבורו, ואחר כך לחזור אל עצמי בלי להרגיש שזה אומר משהו עליי.
הדבר משמעותי במיוחד במקומות שבהם אין לי אפשרות לקבוע את התוצאה. נכון, בהחלט כואב לי משהו מסוים שחסר לי, אבל אם טוב לי עם מי שאני, אני יכול לכאוב את זה בלי להפוך את החסר להוכחה שאני מסכן. אני יכול לרצות יותר בלי לקבוע שאין ערך למה שכבר יש. אני יכול לראות אדם שקיבל דבר שאני מבקש לעצמי בלי להרגיש שעצם קיומו לוקח ממני את מקומי.
לא מפני שהפסקתי לרצות. לא מפני שכבר אינני מרגיש קנאה.
אלא מפני שיש לי גם מקום לחזור אליו. יש לי אותי.
הנדנדה ממשיכה לנוע לאט. השאלות עדיין כאן, וגם הכאב לא נעלם. אבל משהו בתוכי כבר מסודר מעט יותר.
התחלתי את הערב כשאני שואל על מוישי, על יענקי ועל כל מה שיש להם. ואני מסיים אותו כשאני מבין שהשאלה העמוקה יותר אינה נמצאת אצלם. היא נמצאת במבט שלי על עצמי.
את המבט הזה עוד ארצה לפגוש. לבדוק אותו. לברר על מה הוא יושב. להבין אותו. לנסות לברר על מה הוא יושב.
ואט־אט, בעזרת ה׳ יתברך, גם להאיר אותו באור חיובי יותר.
אבל כבר עכשיו אני יודע: ככל שיהיה לי טוב יותר עם מי שאני, כך פחות אמדוד את חיי לפי מה שיש לאחרים. פחות אברח אל ההצלחות שלהם. פחות ארגיש מסכן מול מה שניתן להם.
לא משום שיהיה לי כל מה שאני רוצה, אלא משום שאוכל להביט במה שניתן לי ולראות גם שם חיים, שמחה, כוחות ואפשרות לגדול ולהצליח.
נזכרתי בפסוק "וזכרת את ה׳, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"
הקב"ה נותן לי כוח. את הכוח שיש לי. וכאשר אלמד להכיר בו ולשמוח בו, אוכל להביט סביבי בלי לשאול שוב ושוב בכאב למה אני לא הוא. אוכל להביט פנימה, לפגוש את מי שאני ליהנות מהמפגש
ולשאול שאלה חדשה: מה אני יכול לעשות עם מי שאני.
הערב ירד לאט, מולי נפרש נוף הבריאה, שקט ורגוע.
השמים כבר החליפו צבעים והאוויר נעשה נעים יותר.
באתי לכאן כדי לנוח מעט.
המחשבות שלי היו מעט נוגות, חיפשתי עבורן מרגוע.
מקום שבו אוכל להניח את הראש,
להפסיק לחשוב לכמה דקות ולתת ללב לנשום.
אבל דווקא כשהכול סביבי נעשה שקט,
המחשבות שבתוכי התחילו לדבר בקול רם יותר.
חשבתי על חברי הטוב מוישי.
מוישי כל כך מצליח בחברה. נדמה שכולם רוצים בקרבתו.
כמעט אף פעם הוא אינו נמצא לבדו.
תמיד יש מי שמחפש לדבר איתו,
להתייעץ איתו, ללכת לצידו או פשוט להיות בקרבתו.
הוא נכנס למקום ומיד מישהו קורא לו.
הוא רק מתיישב וכבר נוצר סביבו מעגל.
הוא אינו צריך לבדוק אם רוצים אותו.
אינו צריך לחשוב למי לגשת, והאם הוא מפריע.
הכול נראה אצלו טבעי כל כך.
ואני ? אני נכנס למקום ומיד מחפש בעיניים היכן אוכל להשתלב.
ליד מי לשבת, מי ישמח שאגש אליו.
מי באמת רוצה בקרבתי, ומי רק יהיה מנומס אם אתיישב לידו.
יש פעמים שבהן אני מוצא את עצמי מחפש שוב ושוב
את קרבתו של מישהו, רק כדי לא להרגיש לבד.
מנסה לפתוח עוד שיחה, ותמיד חושש אם יש מקום גם בשבילי.
אני מרגיש שאני זה שרודף. אני זה שמחפש.
אני זה שזקוק לקשר יותר משהקשר זקוק לי.
המחשבה הזאת מכאיבה לי. איפה אני ואיפה מוישי ?
למה אצלו החיבור לאחרים נראה פשוט כל כך, ואצלי הוא דורש כל כך הרבה מחשבה, מאמץ וחוסר ודאות ?
אני מנסה להסיט את המחשבה,
אבל מיד עולה בי דמות אחרת. יענקי.
כן, יענקי, שיודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו.
הכול אצלו נראה ברור. הוא מחליט ומבצע.
מציב לעצמו יעד ומתקדם אליו.
אם משהו אינו מצליח, הוא בקלות מנסה שוב.
הוא נראה בטוח, עקבי וממוקד.
לא נראה שיש מישהו או משהו שעומד בדרכו.
ואילו אני, אני מתקשה לפעמים אפילו לדעת
מה בכלל אני רוצה מעצמי.
יום אחד אני רוצה דבר אחד, ולמחרת כבר אינני בטוח.
אני חושב, בודק, מתלבט, מתחיל ושוב עוצר.
לפעמים נדמה לי שאני עומד מול כמה דרכים,
ואינני יודע איזו מהן באמת שלי.
אני מביט בנוף שלפניי, אבל קצת קשה לי ליהנות ממנו.
הנדנדה ממשיכה לנוע, ואני הולך ושוקע בתוך ההשוואות.
למה אני לא כמו מוישי ?
למה אני לא כמו יענקי ?
כעת מצטרפים עוד שמות.
למה אינני מצליח ללמוד כמו יצחק ?
למה אין לי יכולת כלכלית כמו יוסי ?
למה ההוא נראה רגוע יותר ממני ?
למה האחר מדבר בביטחון רב כ"כ ?
יש לי כל כך הרבה שאלות שמתחילות באותן שלוש מילים:
"למה אני לא" ?
נראה לי שקוראים להרגשה הזאת קנאה.
כן, אני פשוט מקנא.
לא נעים לי לומר את זה. הייתי מעדיף לקרוא לה בשם אחר.
לומר שאני רק מתבונן, רק מעריך, רק רוצה להתקדם.
אבל האמת היא שאני מקנא.
אני רואה משהו שיש לאחר, והלב שלי שואל בכאב: למה לי אין ?
הייתי רוצה להרגיש שיש תחום שבו אינני עומד מן הצד
ומביט באחרים משיגים את מה שאני מבקש לעצמי.
לא כיף לחשוב על זה. זה לא עושה לי טוב.
ככל שאני חושב יותר על מה שיש להם,
אני מרגיש פחות את מה שיש בי.
אני יודע שהמחשבות האלו אינן מקדמות אותי לשום מקום.
אולי אפילו להפך. הן משאירות אותי יושב על הכיסא
מביט בחיים של אחרים, ומרגיש שהחיים שלי קטנים לידם.
צף בי מאמר חז״ל במס' יומא:
"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה".
אולי חז״ל התכוונו ממש למקום הזה.
מה ששייך למוישי אינו נלקח ממני.
המקום של יענקי אינו בא על חשבוני.
גם אם אשב כל הערב ואחשוב עליהם, לא ארוויח מכך עבורי דבר.
אני מבין זאת היטב.
אבל מיד עולה בי מאמר חז"ל במס' בבא בתרא:
"קנאת סופרים תרבה חכמה".
אז מה נכון ?
האם הקנאה אינה מועילה ורק אוכלת את הלב,
או שאולי דווקא יש בה כוח שיכול להרבות חכמה ?
אני מנסה לעשות סדר.
אבל מתחת לכל המחשבות והמאמרים
נשארת בי זעקה פשוטה הרבה יותר.
נכון, אני מסכים שלא אוכל לקחת מהם דבר.
אני אפילו מוכן לפרגן למוישי וליענקי.
אני באמת רוצה שיהיה להם טוב.
אינני מבקש שמוישי יישאר לבדו כדי שאני ארגיש רצוי יותר.
אינני רוצה שיענקי יאבד את הביטחון שלו
כדי שאני ארגיש פחות מבולבל.
אבל מה איתי ?
האם לי לא מגיע ?
גם אני רוצה.
המילים האלה עולות בי כמעט כמו בכי: "גם אני רוצה".
אני עוצר את תנועת הנדנדה ומניח את שתי רגליי על הרצפה.
הכאב הזה מפלח בי, אבל דווקא בתוכו
נדמה לי שעלתה בי הבחנה מעניינת.
אם אני שמח, או לפחות מוכן לקבל,
שלמוישי וליענקי יש את שלהם,
וכל מה שאני מבקש הוא שגם לי יהיה -
אולי כאן נמצא הסוד של "קנאת סופרים תרבה חכמה".
לא רצון לקחת מן האחר.
לא כאב על עצם העובדה שהוא הצליח.
אלא מפגש עם משהו שאני רואה אצלו
ואני מגלה שאני רוצה לפתח אותו גם בתוכי.
הקנאה יכולה לומר לי: תראה, הדבר הזה חשוב לך.
אתה רואה יהודי שלומד בהתמדה
ומגלה עד כמה גם אתה משתוקק ללמוד.
אתה רואה מישהו שפועל בעקביות
ומגלה שגם אתה מבקש לעצמך בהירות ויציבות.
אתה רואה אדם שיודע ליצור קשרים טובים
ומבין שגם בך יש כמיהה לקרבה ולשייכות.
אולי הקנאה אינה תמיד האויבת שלי.
לפעמים היא מגלה לי רצון אישי שלא הייתי מגלה אותו בעצמי.
אבל אם זה נכון, אני מוכרח להגדיר לעצמי
היכן הקנאה יכולה לכוון אותי והיכן היא רק מכאיבה לי.
נראה לי שאני רואה כאן הבדל ברור,
אני יכול לקנא בתלמיד חכם על שקידתו
ולשאול מה אני יכול ללמוד מדרכו.
אני יכול לראות מישהו פועל בעקביות
ולבדוק אילו הרגלים עוזרים לו, ומה מתוכם יכול להתאים גם לי.
אני יכול לפגוש אדם שמצליח ליצור קשרים
ולשאול אם יש בי דרך לפתח יותר פתיחות, נוכחות והדדיות.
במקומות האלה הקנאה אינה צעקה של "למה אני לא" ?
היא יכולה להפוך לאמירה אחרת: "גם אני רוצה,
ומהו הצעד שלי להגיע לשם" ?
אבל יש מקומות שבהם אין ביכולתי לייצר לעצמי
את אותה התוצאה שאני רואה אצל האחר.
אני יכול לפעול, ללמוד, לבקש עזרה ולהתפתח - אבל אינני יכול להבטיח שכולם ירצו תמיד בקרבתי.
אני יכול להשתדל להתנהל נכון - אבל אינני יכול
לקבוע כמה כסף יהיה לי ובאיזה קצב.
אני יכול להשקיע בלימוד - אבל אינני יכול
להפוך את הראש שלי לראש של יצחק.
אני יכול לעבוד על בהירות - אבל אינני יכול
להכריח את הדרך שלי להיראות בדיוק כמו דרכו של יענקי.
יש הבדל בין דבר שאני יכול לקדם והמעשה הוא בידי ותלוי בי,
לבין תוצאה שאני מנסה לשלוט בה ולהכתיב אותה.
כאשר הקנאה מכוונת אותי אל צעד שנמצא בידי,
היא יכולה לעורר בי חיים.
אבל כאשר היא דורשת ממני להיות אדם אחר,
לקבל את הנתונים שלו ולחיות את המסלול שלו -
אין לי דרך להשביע אותה.
לא משנה כמה אתאמץ, היא תמיד תמצא מישהו שיש לו יותר.
אם אמשיך למדוד את עצמי מול התוצאה של האחר, הקנאה לא תקדם אותי. היא תאכל אותי מבפנים.
היא תייצר בתוכי מעגל של נחיתות:
אני אראה את מה שיש לאחר, ארגיש כמה חסר לי,
אסתכל על עצמי בעין כואבת יותר -
ואז אחפש עוד הוכחות לכך שהוא מצליח ואני לא.
לרגע אני מרגיש כאילו נדלק אור בתוך מקום
שהיה מעומעם בי שנים.
איזו תובנה. אני יושב במרפסת ומרגיש שעשיתי סדר
בדבר שהיה מפוזר בתוכי זמן רב.
לא כל "גם אני רוצה" הוא אותו הדבר.
יש "גם אני רוצה" שמזמין אותי לגדול.
ויש "גם אני רוצה" שגורר אותי להפסיק להיות אני.
הסדר הזה אפילו מרגיע מעט את הכאב שבליבי.
כאילו מישהו פתח חלון בחדר שהיה סגור זמן רב.
אבל אינני רוצה לעצור כאן.
כי ככל שאני מקשיב לעצמי,
אני מגלה שהכאב הגדול ביותר נמצא דווקא
במקומות שבהם השינוי איננו תלוי בי.
דווקא שם אני עומד חסר אונים וצועק בליבי:
למה אני לא ?
לא מגיע לי גם ?
מדוע אני שונה ?
"גם אני רוצה"!
עשיתי קצת סדר בראש.
אבל כעת אני מבין שהלב שלי עדיין מחכה.
הוא אינו מבקש רק לדעת מה נכון לעשות עם הקנאה.
הוא מבקש שאשמע כמה כואב לי להיות אני.
אני נשאר לשבת במרפסת. הנדנדה נעה לאט, קדימה ואחורה. האוויר נעשה מעט קריר יותר, ומולי עדיין אותו נוף רגוע ושקט.
עשיתי קצת סדר בראש. הבנתי שיש קנאה שיכולה לגלות לי מה חשוב לי ולכוון אותי לצעד שנמצא בידי, ויש קנאה שתובעת ממני להיות מישהו אחר ולהשיג תוצאה שאינה תלויה בי
זאת תובנה חשובה.
אבל עכשיו אני רוצה לעשות קצת סדר גם בלב.
אני חוזר אל השאלה שהביאה אותי לכאן:
מדוע אני חושב כל כך הרבה על אחרים ועל מה שיש להם ?
למה דווקא מוישי עולה במחשבתי ? למה יענקי כ"כ מעסיק אותי ?
מדוע ההצלחות שלהם חודרות אליי עמוק כל כך ומכאיבות לי ?
אני מנסה להפוך את השאלה.
במקום לשאול מדוע אני חושב עליהם, אני שואל:
מה היה קורה אילו הייתי חושב עכשיו על עצמי ?
לא על עצמי ביחס למוישי. לא על עצמי לעומת יענקי. רק עליי!
איך אני מרגיש כאשר אני מפנה את המבט פנימה ?
איזו תחושה מייצרת בי המחשבה על עצמי ?
האם טוב לי לחשוב על עצמי ? האם נעים לי לפגוש אותי ?
אני שוהה מעט עם השאלה הזאת, ומרגיש קצת חסר מנוחה.
אני רגיל לחשוב על מה שעשיתי ועל מה שאני צריך לעשות.
על דברים שהצלחתי בהם ועל דברים שעדיין לא הסתדרו.
אבל לחשוב עליי בלי משימה, בלי יעד ובלי אדם אחר שלצידו אוכל למדוד את עצמי – זה משהו שאני לא כל כך מכיר.
יכול להיות שעולה בי תחושה לא נעימה ? לא מחשבה אחת ברורה שאפשר לתפוס ולהסביר, אלא תחושה כללית. תחושה שאני לא כל כך שווה. שמשהו בי פחות. שאני האדם שהדברים אינם מסתדרים לו כפי שהם מסתדרים לאחרים.
אולי אני חושב על עצמי ומרגיש קצת מסכן ?
אחד שרוצה כל כך הרבה, אבל אינו מצליח להגיע.
אחד שמבקש לעצמו מקום, אבל לא תמיד מרגיש שיש לו.
אחד שמסתכל סביב ורואה אנשים שמתקדמים,
בעוד הוא עדיין לא יודע איך.
אולי עולה בי קול של רחמים עצמיים: אוי, איזה מסכן אני ?
אני יודע שהמילים האלה אינן מתארות את המציאות שלי.
יש בי גם כוחות. יש דברים שהצלחתי בהם.
יש אנשים שמעריכים אותי, זמנים שבהם הרגשתי שייך ורגעים שבהם ידעתי בדיוק מה אני רוצה.
ובכל זאת, יכול להיות שכאשר אני חושב על עצמי, אלו לא הדברים שאני מרגיש.
העין שלי נמשכת מיד אל מה שחסר. אל מה שלא הסתדר.
אל המקומות שבהם רציתי להיות מישהו אחר ולא הצלחתי.
אל הפער שבין האדם שרציתי להיות לבין מי שאני מרגיש שאני.
אני שם לב שלפעמים כאשר עולה בי זיכרון טוב, מיד מצטרף אליו קול שמקטין אותו. נכון, הצלחת - אבל זה לא היה דבר גדול כל כך.
נכון, מישהו חיפש את קרבתך - אבל אולי הוא פשוט לא מצא מישהו אחר. נכון, הייתה תקופה שבה התקדמת - אבל הרי אחר כך שוב נעצרת.
כאילו קשה לי להניח לדבר טוב ששייך לי להישאר טוב.
אני מוכרח מיד לבדוק אותו, לצמצם אותו ולהעמיד לצידו את כל מה שעדיין חסר.
אבל יותר מזה, מה קורה לי כשאני חושב על כל מה שלא טוב אצלי - מה זה אומר עליי ? על עצמי ?
זה אומר שאני לא טוב, שאני לא ראוי, שאני לא שווה.
בכנות אני מהרהר לעצמי - ממש לא כיף לפגוש כזה בנאדם.
אני יושב מול ההרגשה הזאת ולא נעים לי. אני רוצה להסיט ממנה את המבט. לא לחשוב על האדם הלא שווה הזה, שבמקרה הוא אני.
וכאן, כמעט בלי שתכננתי, עולה בי התשובה.
אם כל כך לא נעים לי לחשוב על עצמי, הדבר הטבעי ביותר הוא לחשוב על אחרים. העיקר שלא אצטרך להישאר עם המבט המופנה אליי.
במקום לפגוש את השאלה מי אני ומה אני מרגיש כלפי עצמי, אני יכול לחשוב על מוישי ובמקום לשהות בתחושת הבלבול שלי, אני יכול להתבונן בבהירות של יענקי. במקום להרגיש את הכאב על מה שחסר לי, אני יכול לספור את כל הדברים שיש לאחרים.
אני בורח מן המבט שלי על עצמי אל המבט שלי עליהם.
אבל אני מתחיל להבין עוד דבר.
מכיוון שהבריחה אל האחרים מתחילה ממקום שלילי כלפיי, גם המבט שלי עליהם מקבל מיד צורה מסוימת.
אני לא חושב סתם על מוישי. אני חושב על כמה טוב לו בחברה לעומתי. אני לא נזכר סתם ביענקי. אני רואה כמה הוא ברור ובטוח לעומת הבלבול שלי. אני לא רק מבחין בהצלחתו של יצחק.
אני משתמש בה כדי להרגיש כמה אני אינני מצליח.
הרי אני לא באמת רואה את כל החיים שלהם. אינני יודע מה חסר להם, היכן קשה להם ומה הם מרגישים כאשר הם נשארים לבדם.
אני רואה בעיקר את מה שמתאים לתחושה שכבר קיימת בי.
אם אני מרגיש לא רצוי, העיניים שלי ימצאו מיד את האדם שכולם רוצים בקרבתו.
אם אני מרגיש מבולבל, אני אראה את האדם שנראה בטוח בדרכו.
אם אני מרגיש שאינני מצליח, אבחין בכל מי שהגיע להישגים שאני עדיין מבקש לעצמי. אני מביט בהם מתוך הכאב שלי, ולכן אני רואה בעיקר כמה להם טוב וכמה אני מסכן.
אני מבין שהמחשבה על האחרים אינה מוציאה אותי מן התחושה השלילית כלפי עצמי. היא מחזקת אותה. היא נותנת לה אישור.
הנה, לא רק שאני מרגיש פחות - אני גם רואה בעיניי כמה לאחרים יש יותר. לא רק שקשה לי להיות אני - בכל מקום אני מוצא אנשים שנראה שטוב יותר להיות הם.
וכך נוצר בתוכי מעגל. לא נעים לי לחשוב על עצמי, ולכן אני בורח לחשוב על אחרים. אני חושב על אחרים מתוך התחושה שאני פחות, ולכן אני רואה בעיקר את הדברים שיש להם ולי אין.
המראה הזה מכאיב לי ומחזק עוד יותר את המבט השלילי שלי על עצמי. וככל שהמבט על עצמי נעשה קשה יותר, כך אני זקוק יותר לברוח ממנו ולהמשיך לעסוק באחרים.
עוד מעט כבר תהיה כאן חותמת סופית: רק הם - אני לא.
והפעם בלי סימן שאלה. לא "למה אני לא" ? אלא פשוט: אני לא!
אני לא מצליח. לא רצוי. לא מסוגל. אני לא מהאנשים שטוב להם. אני מרגיש את הייאוש שמסתתר מאחורי המילים האלה.
ולשם אינני מסכים להגיע.
אבל אני גם מבין שלא אוכל לשנות את המבט השלילי שלי על עצמי ברגע אחד. התחושה הזאת לא נוצרה הערב במרפסת. כנראה לקח לה זמן רב להשתרש בתוכי. היא נבנתה ממחשבות, מחוויות, מאכזבות ומפירושים שנתתי לעצמי במשך שנים.
ואם לקח לה זמן להיבנות, כנראה יידרש זמן גם כדי להתבונן בה ולשנות אותה. אני רוצה להקדיש לכך מחשבה נפרדת. לא לדחוס עכשיו לתוך השאלה "למה אני לא" ? גם את כל השאלות על היחס שלי לעצמי.
ארצה לחזור בהמשך ולשאול את עצמי: מי אני בעיניי ?
מה אני רואה כאשר אני מביט בעצמי ? מדוע המבט שלי נמשך במהירות רבה כ"כ אל החסר ? מה גורם לי להרגיש שאני פחות ? והעיקר כיצד אוכל לבנות בתוכי מבט חיובי, אמיתי ומיטיב יותר על האדם שאני ?
אלו שאלות שראויות למקום משלהן. אני לא רוצה למהר ולתת להן תשובות קצרות רק כדי להרגיש שהכול כבר נפתר.
לעת עתה די לי בכך שמצאתי את הפתח.
אני מתחיל להבין שהעיסוק שלי במה שיש לאחרים קשור מאוד לאופן שבו אני חווה את עצמי.
ככל שקשה לי יותר להיות עם עצמי, כך המבט שלי בורח החוצה.
וכאשר אני מביט החוצה מתוך תחושת חיסרון, אני רואה אצל האחרים בעיקר את מה שמכאיב לי שאין בי.
ומכאן עולה בי גם המחשבה ההפוכה. ככל שאשמח יותר במי שאני, כך אפחד פחות להפנות את המבט אליי.
ככל שיהיה לי נעים יותר לחשוב על עצמי בלי להרגיש סלידה מעצמי, כך פחות אזדקק לברוח לחייהם של אחרים.
עדיין אוכל לראות את ההצלחות שלהם. אוכל להעריך, לפרגן ואפילו ללמוד מהם. אבל מה שיש להם כבר לא יצטרך להוכיח מה חסר בי. ההצלחה שלהם לא תעמוד מולי כמו מראה שמחזירה לי רק את המקומות שבהם אני מרגיש פחות. אוכל לומר: יש לו - ולשמוח עבורו, ואחר כך לחזור אל עצמי בלי להרגיש שזה אומר משהו עליי.
הדבר משמעותי במיוחד במקומות שבהם אין לי אפשרות לקבוע את התוצאה. נכון, בהחלט כואב לי משהו מסוים שחסר לי, אבל אם טוב לי עם מי שאני, אני יכול לכאוב את זה בלי להפוך את החסר להוכחה שאני מסכן. אני יכול לרצות יותר בלי לקבוע שאין ערך למה שכבר יש. אני יכול לראות אדם שקיבל דבר שאני מבקש לעצמי בלי להרגיש שעצם קיומו לוקח ממני את מקומי.
לא מפני שהפסקתי לרצות. לא מפני שכבר אינני מרגיש קנאה.
אלא מפני שיש לי גם מקום לחזור אליו. יש לי אותי.
הנדנדה ממשיכה לנוע לאט. השאלות עדיין כאן, וגם הכאב לא נעלם. אבל משהו בתוכי כבר מסודר מעט יותר.
התחלתי את הערב כשאני שואל על מוישי, על יענקי ועל כל מה שיש להם. ואני מסיים אותו כשאני מבין שהשאלה העמוקה יותר אינה נמצאת אצלם. היא נמצאת במבט שלי על עצמי.
את המבט הזה עוד ארצה לפגוש. לבדוק אותו. לברר על מה הוא יושב. להבין אותו. לנסות לברר על מה הוא יושב.
ואט־אט, בעזרת ה׳ יתברך, גם להאיר אותו באור חיובי יותר.
אבל כבר עכשיו אני יודע: ככל שיהיה לי טוב יותר עם מי שאני, כך פחות אמדוד את חיי לפי מה שיש לאחרים. פחות אברח אל ההצלחות שלהם. פחות ארגיש מסכן מול מה שניתן להם.
לא משום שיהיה לי כל מה שאני רוצה, אלא משום שאוכל להביט במה שניתן לי ולראות גם שם חיים, שמחה, כוחות ואפשרות לגדול ולהצליח.
נזכרתי בפסוק "וזכרת את ה׳, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"
הקב"ה נותן לי כוח. את הכוח שיש לי. וכאשר אלמד להכיר בו ולשמוח בו, אוכל להביט סביבי בלי לשאול שוב ושוב בכאב למה אני לא הוא. אוכל להביט פנימה, לפגוש את מי שאני ליהנות מהמפגש
ולשאול שאלה חדשה: מה אני יכול לעשות עם מי שאני.
