הציבור הישראלי עוסק בשאלה מי נושא בסמכות ובאחריות לאירועי הטבח בעוטף: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, פיקוד דרום או אולי בכלל השב"כ. מי קיבל את המידע לידיו? מי היה אמור לטפל בו? מי קיבל את ההחלטה השגויה שהובילה לאסון הנורא ולמותם של למעלה מאלף איש?
אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת, שכמעט אינה עולה בשיח הזה: גם אם מישהו טעה, האם זה אומר שבאותה נקודת זמן היה עליו להחליט אחרת? ייתכן שעל פי המידע והנתונים שעמדו לפניו, ההחלטה שקיבל הייתה הטובה ביותר שניתן היה לקבל. אלא שהמציאות אינה תמיד צפויה, ולעיתים גם החלטה שקולה ונבונה מובילה לתוצאה קשה. האם עצם התוצאה הופכת את מקבל ההחלטה לאשם במה שקרה?
דוגמה להמחשה: אחת הטענות שהועלו נגד השב"כ היא שבאותו לילה זוהו אלפי סימים שהופעלו בבת אחת, דבר שבהחלט מעורר חשד. למרות זאת, לא הוחלט להקפיץ תגבורת מסיבית לשטח. לפי הטענה, השב"כ לא רצה "לשרוף" מקורות ולכן לא פעל בעקבות המידע הזה.
כאן בולט שמדובר בשיקול דעת. השב"כ אינו יכול לחשוף מקורות בעקבות כל צל של חשד. ברור שאילו היה בידי ראש השב"כ מידע ודאי על התארגנות כזאת, הוא היה נדרש לפעול גם במחיר חשיפת מקורות. אבל כאשר כל המידע שבידיו מסתכם בהפעלת סימים – דבר מחשיד, אך לא בהכרח חד-משמעי – ייתכן שההחלטה הנכונה באותן נסיבות הייתה להמתין ולא להקפיץ כוחות.
או בניסוח קצר יותר: כל השאלה היא מי אשם, אבל אולי בכלל אין כאן אשם? אולי לא היו מספיק נתונים, ועל סמך הנתונים הקיימים התקבלה ההחלטה הטובה ביותר שניתן היה לקבל, אלא שלמרבה הצער לא עמדו לרשות מקבל ההחלטה כל הנתונים?
התפיסה הרווחת היא שמידת הביטחון היא תפיסת חיים שביסודה אינה רציונלית. יש אנשים רציונליים וריאליים, שעושים פעולה ומעריכים מה תהיה התוצאה שלה. הם מבינים שבמצב מסוים יכולים לקרות כמה דברים, ולכל אפשרות יש סיכוי משלה. אבל מידת הביטחון, לכאורה, אומרת לאדם: אל תסתכל על המציאות בשטח. לא משנה מה עשית, כמה פעלת, מה עשו בשבילך, או באיזה מצב קשה או מוצלח אתה נמצא – בסופו של דבר ה' הוא שמחליט, וכל מה שתעשה, או שיעשו בני אדם, לא ישנה את המציאות שנקבעת על פי רצונו.
אלא שהאמת היא בדיוק הפוכה: מידת הביטחון היא הרציונלית ומחוברת למציאות, ואילו הכפירה היא הבלתי רציונלית והמשובשת ביסודה. נסביר את הדברים.
כל אדם זקוק לתחושת ביטחון: לדעת שיהיה לו אוכל, שיוכל להתמודד עם הסכנות שבחייו ושעתידו אינו לוט בערפל. אדם שחי ללא תחושת ביטחון מתקשה לנהל חיים תקינים, ללא שלוות נפש וללא שמחת חיים.
במי אני יכול לבטוח? התשובה הראשונית היא – בעצמי. בכוחותיי וביכולותיי. אני אדאג לפרנסה, אלחם במי שינסה לפגוע בי, וכן הלאה.
אבל מה לעשות שהאדם הוא יצור מוגבל? וזאת לא רק עובדה מדעית, אלא אפשר לומר שזו אחת מהנחות היסוד שעליהן מבוסס המדע כולו: האדם אינו יכול לעשות הכול. כוחותיו מוגבלים, ומולו עלולים לעמוד כוחות חזקים ממנו. הוא אינו יכול להתמודד עם כל סכנה ואינו יודע הכול, כשם שאינו יכול לעשות הכול. במאבק מול אריה, למשל, כנראה שלא יצליח לנצח.
ולכן התשובה הזאת אינה מספקת לאדם הזקוק לביטחון נפשי. הרי אי אפשר באמת לסמוך על עצמו באופן מוחלט. אדם יכול לחשוב הרבה ולעשות הרבה, אך עדיין אין כל ביטחון שיצליח במה שהוא עושה.
וכאן בדיוק נכנסת מידת הביטחון. היא מציעה לאדם לבטוח במי שהוא אחד ויחיד, כל יכול, והוא עצמו דואג לו, אכפת לו ממנו ורוצה בטובתו. ממילא, כל מה שיקרה בחייו יהיה בסופו של דבר הטוב ביותר עבורו.
לכן חייו של בעל הביטחון מסודרים יותר. הוא מודע למגבלות כוחותיו. כאשר הוא פועל בדרך מסוימת, הוא יודע שעליו לפעול כך משום שזו חובתו. מידת הביטחון אינה אומרת לאדם להתכחש למציאות; אדרבה, חובת ההשתדלות מחייבת אותו לפעול על פי המציאות והנתונים העומדים לפניו. אבל הוא אינו בוטח בפעולותיו עצמן, משום שהוא יודע שכוחן מוגבל. מי מבטיח לו שהן יצליחו? הוא סומך על ה', שהוא כל יכול ורוצה בטובתו, שיצליח את דרכו.
לעומת זאת, לאדם שאינו חי בביטחון מלא בה' חסר יסוד מרכזי במציאות חייו. הוא זקוק לביטחון, אך אין לו מקור אמיתי שיכול לספק לו אותו. הפתרון שהוא מאמץ לעצמו הוא להעצים ולהגזים את היכולות שלו ושל בני האדם בכלל. הוא בוטח בעצמו שיוכל לפתור כל בעיה, ובכל פעם שהוא נתקל בחוסר האונים ובמגבלות של האדם, הוא עוצם את עיניו ומתעלם מהן, ואומר לעצמו: "אני חזק", "אני יכול".
התפיסה הזאת קשורה גם להתפתחות העולם המערבי, המדע והטכנולוגיה. בעבר, כאשר אדם היה חולה, הידע הרפואי שעמד לרשותו היה מוגבל מאוד. מי שלא האמין בה' נאלץ לעיתים לפנות לכוחות שונים ומשונים, בתקווה שיוכלו להושיע אותו. היום, לעומת זאת, הוא הולך לרופא, עובר בדיקות כמו CT או MRI, ואם צריך – גם ניתוח. יש לו תרופות לשיכוך כאבים, ואפשרויות רבות לאבחן מחלות ולהיערך למצבים רפואיים מראש.
זוהי אחת המגמות המרכזיות של הקדמה המערבית: העצמת האדם ויכולותיו. במקום לנסות לרפא באמצעות מכשפים ואלילים, אנו חוקרים את גוף האדם לעומק כדי להבין מחלות ולרפא אותן. במקום להקריב קורבן לאליל כדי שיוריד גשם, אנו מקימים שירות מטאורולוגי שיחזה את ההתפתחויות ויאפשר לנו להיערך למזג האוויר בהתאם. ככל שהמדע מתקדם, כך נדמה שהאדם מסוגל לשלוט יותר ויותר בנתוני חייו.
אלא שכל הקדמה הטכנולוגית והמדעית המפוארת אינה משנה את העובדה הפשוטה: האדם עדיין יצור מוגבל מאוד. עוד לא נולד אדם שחי מאתיים שנה, עוד לא נמצאה הנוסחה שתוציא את המוות מהמשוואה, ואין פתרון לכל מחלה. גם המדע מוגבל, והוא מבוסס על הנחות יסוד שעלולות לעיתים להתברר כשגויות.
אפשר לראות זאת היטב בתחזיות הכלכליות והפוליטיות. בתחילת כל שנה מתפרסמות תחזיות של מומחים לגבי שערי המטבעות, הבורסות וההתפתחויות הפוליטיות. אלא שכאשר בודקים בדיעבד עד כמה התחזיות הללו התממשו, מגלים לא פעם שהקשר בינן לבין המציאות היה מקרי למדי. גם המומחים הגדולים אינם מסוגלים לחזות את העתיד בוודאות.
בתחום חיזוי העתיד מוכרת תופעה המכונה "תיאוריית הברבור השחור": גם לאחר בחינת ההסתברויות והנתונים באמצעות מודלים מתוחכמים, עלול להתרחש אירוע בלתי צפוי שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה. מגפת הקורונה, אירועי שמחת תורה ופיגועי 11 בספטמבר הם דוגמאות לאירועים שהשפיעו באופן דרמטי על העולם. הדבר ממחיש שגם אדם שהשקיע את מיטב מאמציו בחיזוי העתיד ובהיערכות לכל תרחיש, אינו יכול לדעת בוודאות מה יקרה.
ואינני כותב את הדברים כדי לזלזל בידע ובמומחיות שאנשים רוכשים בתחומם, אלא כדי להראות שגם אחרי כל הידע והכוח שהאדם צובר, עדיין עומדת בעינה העובדה הפשוטה: האדם הוא יצור קטן מול היקום הגדול, ויכולתו לשלוט בעולם ולהבטיח לעצמו ביטחון מוגבלת מאוד.
ובמשפט אחד: אין אדם שבוטח ואדם שאינו בוטח; יש אדם שבוטח בדבר אמיתי ויש אדם שבוטח בשקר. כפי שהסברנו, האדם אינו יכול לחיות את שגרת חייו בלי לבטוח במשהו, משום שהוא זקוק לביטחון ולשלווה. השאלה היא מה מעניק לו את הביטחון: האם הוא בוטח בה', שהוא באמת כל יכול ואין סוף לטובו, או שהוא בוטח בעצמו ובבני האדם – דבר שאינו יכול להחזיק מעמד, ובסופו של דבר מתגלה כאשליה.
כאשר אדם בוטח בעצמו וביכולותיו באופן הזה, הוא גם ניגש להחלטות בחייו מתוך אותה תפיסה: הוא מאמין שבכוחו לבחור את הדרך שתבטיח את התוצאה הרצויה. ממילא, כאשר התוצאה אינה כפי שציפה, הוא רואה בכך כישלון של ההחלטה ושל מקבל ההחלטה. וכאן בדיוק מתגלה ההבדל בין מי שבוטח בעצמו לבין מי שבוטח בה'.
כאשר אדם עומד בפני הכרעה – האם לפעול כך או אחרת, ומה עשוי להועיל יותר – אין לו אפשרות לדעת בוודאות מה תהיה התוצאה. אין לנו יכולת לנבא את העתיד. בעל הביטחון יודע שמוטל עליו לעשות את מה שנראה נכון, טוב ומועיל ביותר באותה שעה, בהתאם לנתונים שלפניו. לאחר שעשה את ההשתדלות המוטלת עליו, הוא יודע שהתוצאה נתונה בידי ה'. גם אם בסופו של דבר ההחלטה לא הצליחה, אין פירוש הדבר שהיה עליו בהכרח להחליט אחרת; ייתכן שכך היה רצון ה' שהתוצאה תהיה.
לעומתו, מי שמשלה את עצמו שהוא יכול להצליח בכוחות עצמו בלבד, ניגש להכרעה מתוך תחושה שבכוחו להבטיח את התוצאה. כאשר הוא אינו מצליח, מתנפצת אשליית הביטחון שלו בעצמו.
החשיבה המקובלת היא לשפוט את החלטות בני האדם לפי התוצאות. תפיסה זו נובעת מחוסר ביטחון בה' ומביטחון מוגזם של האדם בעצמו. כאשר האדם בוטח בה', הוא מבין שההחלטות שלו אינן אלה שקובעות את התוצאה הסופית, וממילא יש לשפוט את ההחלטה לפי הנתונים שעמדו לפני מקבל ההחלטה בזמן אמת, ולא רק לפי מה שהתברר בדיעבד.
דוגמה לדבר אפשר למצוא בתקופה שקדמה לשואת יהודי אירופה. במבט לאחור, קל לחשוב שמי שעזב את אירופה היה חכם, ומי שנשאר לא השכיל להבין את הסכנה. אבל האם באמת אפשר לשפוט כך? האם באותה שעה היה ברור לאדם מן השורה שהמציאות עומדת להשתנות באופן כה קיצוני, ושמשטרו של אדם אחד יוביל לאסון בקנה מידה כזה? ייתכן שהיו אנשים שהיו צריכים להבין את הסכנה טוב יותר, וייתכן שהיו כאלה שלא יכלו לצפות אותה. מכל מקום, עצם העובדה שאדם נשאר ובסופו של דבר נפגע אינה מוכיחה כשלעצמה שהחלטתו הייתה שגויה.
אלא שאין עצה ואין תבונה נגד ה'. כאשר ה' רצה להמיט עלינו אסון נורא שכזה, הוא ידע כיצד להביא לכך. ייתכן שעל פי הנתונים שהיו לפני רבים מיהודי אירופה, ההחלטה להישאר במקום מגוריהם נראתה להם סבירה, ואולי אף נדרשת מבחינת הלכות שמירת הנפש. העובדה שבסופו של דבר ההחלטה הזאת הובילה לאסון הנורא אינה מוכיחה כשלעצמה שהיה עליהם לנהוג אחרת.
ההבדל בין בעל הביטחון למי שאינו, הוא שבעל הביטחון מסוגל להיות מודע למגבלות הכוח האנושי. לעומתו, מי שאינו בוטח בה' מתקשה להסתכל למציאות הזאת בעיניים; הוא מוכרח להשלות את עצמו שהוא מספיק חזק ויכול, ולכן כאשר התוצאות אינן מוצלחות הוא מסיק שההחלטה לא הייתה מוצלחת.
ואותו דבר גם בכיוון ההפוך: כאשר אדם מקבל החלטה שאינה מושכלת ועלולה לסכן את חייו, גם אם בסופו של דבר לא אירע לו דבר, אין זה אומר שהייתה זו החלטה מוצלחת. ייתכן שפשוט שיחק לו המזל וה' רצה שלא יקרה לו כלום.
דוגמה הפוכה: בימים שלאחר מבצע אנטבה היו בארץ ובעולם מלאים בהערכה ובהערצה לכוחות הביטחון ולצבא, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של המבצע. אולם אמרו אז בשם הגרא"מ שך זצ"ל שתהה: מי אמר שזו הייתה החלטה מוצלחת? הרי היה סיכוי ממשי שכל החטופים ייהרגו בעקבות ניסיון כזה. העובדה שהמבצע הצליח אינה מוכיחה כשלעצמה שההחלטה לצאת אליו הייתה נכונה.
ומכאן גם נובעת ההתייחסות של אנשים לאירועי שמחת תורה. המשפט שמבטא את הגישה הזאת בשתי מילים הוא: "נכשלת – לך!"
מי שסיפק לעצמו אשליה שהצבא, המדינה וכל המערכות שבני האדם בנו מסוגלים באמת להגן עלינו, רואה את האשליה הזאת מתנפצת לנגד עיניו. לכן ברור לו שמי שהוכיח שאינו מסוגל לשלוט במצב ולהגן על המדינה אינו ראוי עוד לתפקידו. מבחינתו, ההחלטות של המנהיג נמדדות לפי תוצאותיהן, ואם התברר שהוא נכשל – כנראה שאינו ראוי להמשיך ולהנהיג.
אולם האמת היא שגם המנהיג המוצלח ביותר, שיקבל את ההחלטות המוצלחות ביותר, אינו מובטח שיצליח בכל מעשיו. המבחן הקובע אם החלטה הייתה נכונה הוא האם, בהתאם לנתונים שהיו קיימים באותה שעה, המעשה שנבחר היה נכון וחכם. מכאן ואילך, התוצאה אינה בשליטתנו. ואם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר.
התפיסה המקובלת, שלפיה מי שנכשל צריך ללכת הביתה, מושפעת מעיוות מחשבתי הנובע מחוסר ביטחון בה'. השאלה אינה צריכה להיות רק מי אשם במחדל, אלא גם: האם היה מי שהתרשל במשמרתו? האם הייתה כאן אדישות יתר ורברבנות של הצמרת הצבאית והמדינית? אם כן, עליהם לתת את התשובות על כך. אבל עצם העובדה שאירע אסון אינה מחייבת "עריפת ראשים".
"ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם לעולם ולא נבוש כי בך בטחנו"
נספח.
(ע"פ שיחת הגר"נ רוטמן)
אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת, שכמעט אינה עולה בשיח הזה: גם אם מישהו טעה, האם זה אומר שבאותה נקודת זמן היה עליו להחליט אחרת? ייתכן שעל פי המידע והנתונים שעמדו לפניו, ההחלטה שקיבל הייתה הטובה ביותר שניתן היה לקבל. אלא שהמציאות אינה תמיד צפויה, ולעיתים גם החלטה שקולה ונבונה מובילה לתוצאה קשה. האם עצם התוצאה הופכת את מקבל ההחלטה לאשם במה שקרה?
דוגמה להמחשה: אחת הטענות שהועלו נגד השב"כ היא שבאותו לילה זוהו אלפי סימים שהופעלו בבת אחת, דבר שבהחלט מעורר חשד. למרות זאת, לא הוחלט להקפיץ תגבורת מסיבית לשטח. לפי הטענה, השב"כ לא רצה "לשרוף" מקורות ולכן לא פעל בעקבות המידע הזה.
כאן בולט שמדובר בשיקול דעת. השב"כ אינו יכול לחשוף מקורות בעקבות כל צל של חשד. ברור שאילו היה בידי ראש השב"כ מידע ודאי על התארגנות כזאת, הוא היה נדרש לפעול גם במחיר חשיפת מקורות. אבל כאשר כל המידע שבידיו מסתכם בהפעלת סימים – דבר מחשיד, אך לא בהכרח חד-משמעי – ייתכן שההחלטה הנכונה באותן נסיבות הייתה להמתין ולא להקפיץ כוחות.
או בניסוח קצר יותר: כל השאלה היא מי אשם, אבל אולי בכלל אין כאן אשם? אולי לא היו מספיק נתונים, ועל סמך הנתונים הקיימים התקבלה ההחלטה הטובה ביותר שניתן היה לקבל, אלא שלמרבה הצער לא עמדו לרשות מקבל ההחלטה כל הנתונים?
התפיסה הרווחת היא שמידת הביטחון היא תפיסת חיים שביסודה אינה רציונלית. יש אנשים רציונליים וריאליים, שעושים פעולה ומעריכים מה תהיה התוצאה שלה. הם מבינים שבמצב מסוים יכולים לקרות כמה דברים, ולכל אפשרות יש סיכוי משלה. אבל מידת הביטחון, לכאורה, אומרת לאדם: אל תסתכל על המציאות בשטח. לא משנה מה עשית, כמה פעלת, מה עשו בשבילך, או באיזה מצב קשה או מוצלח אתה נמצא – בסופו של דבר ה' הוא שמחליט, וכל מה שתעשה, או שיעשו בני אדם, לא ישנה את המציאות שנקבעת על פי רצונו.
אלא שהאמת היא בדיוק הפוכה: מידת הביטחון היא הרציונלית ומחוברת למציאות, ואילו הכפירה היא הבלתי רציונלית והמשובשת ביסודה. נסביר את הדברים.
כל אדם זקוק לתחושת ביטחון: לדעת שיהיה לו אוכל, שיוכל להתמודד עם הסכנות שבחייו ושעתידו אינו לוט בערפל. אדם שחי ללא תחושת ביטחון מתקשה לנהל חיים תקינים, ללא שלוות נפש וללא שמחת חיים.
במי אני יכול לבטוח? התשובה הראשונית היא – בעצמי. בכוחותיי וביכולותיי. אני אדאג לפרנסה, אלחם במי שינסה לפגוע בי, וכן הלאה.
אבל מה לעשות שהאדם הוא יצור מוגבל? וזאת לא רק עובדה מדעית, אלא אפשר לומר שזו אחת מהנחות היסוד שעליהן מבוסס המדע כולו: האדם אינו יכול לעשות הכול. כוחותיו מוגבלים, ומולו עלולים לעמוד כוחות חזקים ממנו. הוא אינו יכול להתמודד עם כל סכנה ואינו יודע הכול, כשם שאינו יכול לעשות הכול. במאבק מול אריה, למשל, כנראה שלא יצליח לנצח.
ולכן התשובה הזאת אינה מספקת לאדם הזקוק לביטחון נפשי. הרי אי אפשר באמת לסמוך על עצמו באופן מוחלט. אדם יכול לחשוב הרבה ולעשות הרבה, אך עדיין אין כל ביטחון שיצליח במה שהוא עושה.
וכאן בדיוק נכנסת מידת הביטחון. היא מציעה לאדם לבטוח במי שהוא אחד ויחיד, כל יכול, והוא עצמו דואג לו, אכפת לו ממנו ורוצה בטובתו. ממילא, כל מה שיקרה בחייו יהיה בסופו של דבר הטוב ביותר עבורו.
לכן חייו של בעל הביטחון מסודרים יותר. הוא מודע למגבלות כוחותיו. כאשר הוא פועל בדרך מסוימת, הוא יודע שעליו לפעול כך משום שזו חובתו. מידת הביטחון אינה אומרת לאדם להתכחש למציאות; אדרבה, חובת ההשתדלות מחייבת אותו לפעול על פי המציאות והנתונים העומדים לפניו. אבל הוא אינו בוטח בפעולותיו עצמן, משום שהוא יודע שכוחן מוגבל. מי מבטיח לו שהן יצליחו? הוא סומך על ה', שהוא כל יכול ורוצה בטובתו, שיצליח את דרכו.
לעומת זאת, לאדם שאינו חי בביטחון מלא בה' חסר יסוד מרכזי במציאות חייו. הוא זקוק לביטחון, אך אין לו מקור אמיתי שיכול לספק לו אותו. הפתרון שהוא מאמץ לעצמו הוא להעצים ולהגזים את היכולות שלו ושל בני האדם בכלל. הוא בוטח בעצמו שיוכל לפתור כל בעיה, ובכל פעם שהוא נתקל בחוסר האונים ובמגבלות של האדם, הוא עוצם את עיניו ומתעלם מהן, ואומר לעצמו: "אני חזק", "אני יכול".
התפיסה הזאת קשורה גם להתפתחות העולם המערבי, המדע והטכנולוגיה. בעבר, כאשר אדם היה חולה, הידע הרפואי שעמד לרשותו היה מוגבל מאוד. מי שלא האמין בה' נאלץ לעיתים לפנות לכוחות שונים ומשונים, בתקווה שיוכלו להושיע אותו. היום, לעומת זאת, הוא הולך לרופא, עובר בדיקות כמו CT או MRI, ואם צריך – גם ניתוח. יש לו תרופות לשיכוך כאבים, ואפשרויות רבות לאבחן מחלות ולהיערך למצבים רפואיים מראש.
זוהי אחת המגמות המרכזיות של הקדמה המערבית: העצמת האדם ויכולותיו. במקום לנסות לרפא באמצעות מכשפים ואלילים, אנו חוקרים את גוף האדם לעומק כדי להבין מחלות ולרפא אותן. במקום להקריב קורבן לאליל כדי שיוריד גשם, אנו מקימים שירות מטאורולוגי שיחזה את ההתפתחויות ויאפשר לנו להיערך למזג האוויר בהתאם. ככל שהמדע מתקדם, כך נדמה שהאדם מסוגל לשלוט יותר ויותר בנתוני חייו.
אלא שכל הקדמה הטכנולוגית והמדעית המפוארת אינה משנה את העובדה הפשוטה: האדם עדיין יצור מוגבל מאוד. עוד לא נולד אדם שחי מאתיים שנה, עוד לא נמצאה הנוסחה שתוציא את המוות מהמשוואה, ואין פתרון לכל מחלה. גם המדע מוגבל, והוא מבוסס על הנחות יסוד שעלולות לעיתים להתברר כשגויות.
אפשר לראות זאת היטב בתחזיות הכלכליות והפוליטיות. בתחילת כל שנה מתפרסמות תחזיות של מומחים לגבי שערי המטבעות, הבורסות וההתפתחויות הפוליטיות. אלא שכאשר בודקים בדיעבד עד כמה התחזיות הללו התממשו, מגלים לא פעם שהקשר בינן לבין המציאות היה מקרי למדי. גם המומחים הגדולים אינם מסוגלים לחזות את העתיד בוודאות.
בתחום חיזוי העתיד מוכרת תופעה המכונה "תיאוריית הברבור השחור": גם לאחר בחינת ההסתברויות והנתונים באמצעות מודלים מתוחכמים, עלול להתרחש אירוע בלתי צפוי שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה. מגפת הקורונה, אירועי שמחת תורה ופיגועי 11 בספטמבר הם דוגמאות לאירועים שהשפיעו באופן דרמטי על העולם. הדבר ממחיש שגם אדם שהשקיע את מיטב מאמציו בחיזוי העתיד ובהיערכות לכל תרחיש, אינו יכול לדעת בוודאות מה יקרה.
ואינני כותב את הדברים כדי לזלזל בידע ובמומחיות שאנשים רוכשים בתחומם, אלא כדי להראות שגם אחרי כל הידע והכוח שהאדם צובר, עדיין עומדת בעינה העובדה הפשוטה: האדם הוא יצור קטן מול היקום הגדול, ויכולתו לשלוט בעולם ולהבטיח לעצמו ביטחון מוגבלת מאוד.
ובמשפט אחד: אין אדם שבוטח ואדם שאינו בוטח; יש אדם שבוטח בדבר אמיתי ויש אדם שבוטח בשקר. כפי שהסברנו, האדם אינו יכול לחיות את שגרת חייו בלי לבטוח במשהו, משום שהוא זקוק לביטחון ולשלווה. השאלה היא מה מעניק לו את הביטחון: האם הוא בוטח בה', שהוא באמת כל יכול ואין סוף לטובו, או שהוא בוטח בעצמו ובבני האדם – דבר שאינו יכול להחזיק מעמד, ובסופו של דבר מתגלה כאשליה.
כאשר אדם בוטח בעצמו וביכולותיו באופן הזה, הוא גם ניגש להחלטות בחייו מתוך אותה תפיסה: הוא מאמין שבכוחו לבחור את הדרך שתבטיח את התוצאה הרצויה. ממילא, כאשר התוצאה אינה כפי שציפה, הוא רואה בכך כישלון של ההחלטה ושל מקבל ההחלטה. וכאן בדיוק מתגלה ההבדל בין מי שבוטח בעצמו לבין מי שבוטח בה'.
כאשר אדם עומד בפני הכרעה – האם לפעול כך או אחרת, ומה עשוי להועיל יותר – אין לו אפשרות לדעת בוודאות מה תהיה התוצאה. אין לנו יכולת לנבא את העתיד. בעל הביטחון יודע שמוטל עליו לעשות את מה שנראה נכון, טוב ומועיל ביותר באותה שעה, בהתאם לנתונים שלפניו. לאחר שעשה את ההשתדלות המוטלת עליו, הוא יודע שהתוצאה נתונה בידי ה'. גם אם בסופו של דבר ההחלטה לא הצליחה, אין פירוש הדבר שהיה עליו בהכרח להחליט אחרת; ייתכן שכך היה רצון ה' שהתוצאה תהיה.
לעומתו, מי שמשלה את עצמו שהוא יכול להצליח בכוחות עצמו בלבד, ניגש להכרעה מתוך תחושה שבכוחו להבטיח את התוצאה. כאשר הוא אינו מצליח, מתנפצת אשליית הביטחון שלו בעצמו.
החשיבה המקובלת היא לשפוט את החלטות בני האדם לפי התוצאות. תפיסה זו נובעת מחוסר ביטחון בה' ומביטחון מוגזם של האדם בעצמו. כאשר האדם בוטח בה', הוא מבין שההחלטות שלו אינן אלה שקובעות את התוצאה הסופית, וממילא יש לשפוט את ההחלטה לפי הנתונים שעמדו לפני מקבל ההחלטה בזמן אמת, ולא רק לפי מה שהתברר בדיעבד.
דוגמה לדבר אפשר למצוא בתקופה שקדמה לשואת יהודי אירופה. במבט לאחור, קל לחשוב שמי שעזב את אירופה היה חכם, ומי שנשאר לא השכיל להבין את הסכנה. אבל האם באמת אפשר לשפוט כך? האם באותה שעה היה ברור לאדם מן השורה שהמציאות עומדת להשתנות באופן כה קיצוני, ושמשטרו של אדם אחד יוביל לאסון בקנה מידה כזה? ייתכן שהיו אנשים שהיו צריכים להבין את הסכנה טוב יותר, וייתכן שהיו כאלה שלא יכלו לצפות אותה. מכל מקום, עצם העובדה שאדם נשאר ובסופו של דבר נפגע אינה מוכיחה כשלעצמה שהחלטתו הייתה שגויה.
אלא שאין עצה ואין תבונה נגד ה'. כאשר ה' רצה להמיט עלינו אסון נורא שכזה, הוא ידע כיצד להביא לכך. ייתכן שעל פי הנתונים שהיו לפני רבים מיהודי אירופה, ההחלטה להישאר במקום מגוריהם נראתה להם סבירה, ואולי אף נדרשת מבחינת הלכות שמירת הנפש. העובדה שבסופו של דבר ההחלטה הזאת הובילה לאסון הנורא אינה מוכיחה כשלעצמה שהיה עליהם לנהוג אחרת.
ההבדל בין בעל הביטחון למי שאינו, הוא שבעל הביטחון מסוגל להיות מודע למגבלות הכוח האנושי. לעומתו, מי שאינו בוטח בה' מתקשה להסתכל למציאות הזאת בעיניים; הוא מוכרח להשלות את עצמו שהוא מספיק חזק ויכול, ולכן כאשר התוצאות אינן מוצלחות הוא מסיק שההחלטה לא הייתה מוצלחת.
ואותו דבר גם בכיוון ההפוך: כאשר אדם מקבל החלטה שאינה מושכלת ועלולה לסכן את חייו, גם אם בסופו של דבר לא אירע לו דבר, אין זה אומר שהייתה זו החלטה מוצלחת. ייתכן שפשוט שיחק לו המזל וה' רצה שלא יקרה לו כלום.
דוגמה הפוכה: בימים שלאחר מבצע אנטבה היו בארץ ובעולם מלאים בהערכה ובהערצה לכוחות הביטחון ולצבא, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של המבצע. אולם אמרו אז בשם הגרא"מ שך זצ"ל שתהה: מי אמר שזו הייתה החלטה מוצלחת? הרי היה סיכוי ממשי שכל החטופים ייהרגו בעקבות ניסיון כזה. העובדה שהמבצע הצליח אינה מוכיחה כשלעצמה שההחלטה לצאת אליו הייתה נכונה.
ומכאן גם נובעת ההתייחסות של אנשים לאירועי שמחת תורה. המשפט שמבטא את הגישה הזאת בשתי מילים הוא: "נכשלת – לך!"
מי שסיפק לעצמו אשליה שהצבא, המדינה וכל המערכות שבני האדם בנו מסוגלים באמת להגן עלינו, רואה את האשליה הזאת מתנפצת לנגד עיניו. לכן ברור לו שמי שהוכיח שאינו מסוגל לשלוט במצב ולהגן על המדינה אינו ראוי עוד לתפקידו. מבחינתו, ההחלטות של המנהיג נמדדות לפי תוצאותיהן, ואם התברר שהוא נכשל – כנראה שאינו ראוי להמשיך ולהנהיג.
אולם האמת היא שגם המנהיג המוצלח ביותר, שיקבל את ההחלטות המוצלחות ביותר, אינו מובטח שיצליח בכל מעשיו. המבחן הקובע אם החלטה הייתה נכונה הוא האם, בהתאם לנתונים שהיו קיימים באותה שעה, המעשה שנבחר היה נכון וחכם. מכאן ואילך, התוצאה אינה בשליטתנו. ואם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר.
התפיסה המקובלת, שלפיה מי שנכשל צריך ללכת הביתה, מושפעת מעיוות מחשבתי הנובע מחוסר ביטחון בה'. השאלה אינה צריכה להיות רק מי אשם במחדל, אלא גם: האם היה מי שהתרשל במשמרתו? האם הייתה כאן אדישות יתר ורברבנות של הצמרת הצבאית והמדינית? אם כן, עליהם לתת את התשובות על כך. אבל עצם העובדה שאירע אסון אינה מחייבת "עריפת ראשים".
"ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם לעולם ולא נבוש כי בך בטחנו"
נספח.
(ע"פ שיחת הגר"נ רוטמן)
