הרהורים בענין הביטחון בבורא יתברך.

בס"ד


ישנה מעשיה המתארת יהודי מעמך בית ישראל שנוסע לו בעיה"ק ירושלים ביום שישי בשעות העומס, מבקש לקנות משהו לכבוד שבת, אך דא עקא שחניה אינו מוצא,
'אלוקים, אם יש לי חניה אני מקדים את קבלת השבת בחצי שעה',
ויהי הוא טרם כילה לדבר ולמול עיניו יוצא רכב מהחניה הקרובה ומפנה לו מקום אחר כבוד,

'אלוקים, בסוף אנ'לא צריך הסתדרתי לבד'...

מגוחך, אה?
אולי גם אנחנו לפעמים קצת דומים בטעות לאותו יהודי??


בדורינו מוקפים אנו בתעשיה אדירה [ונפלאה], של סיפורי השגחה פרטית, סגולות הודאה ותפילה, מזמור לתודה, 'הודיתי ונושעתי' 'בטחתי ונושעתי',

כל אלו דברים נפלאים, אך לא זהו ביטחון בה'!!

לפעמים יוצא שאנו בוטחים בה' ומצפים לישועה - מתי נוכל כבר לא לבטוח בו ח"ו,
מתי כבר יסתדרו הענינים, כן, נכון... ודאי שהקב"ה מנהל את העולם... אבל... מתי תהיה לנו שלווה, מתי נראה שהכל בסדר, בשליטה,


אנחנו מחפשים שליטה שלנו, שאנחנו נסדר את הענינים, לא, לא זהו ביטחון,

אכן זו היא מציאות האדם, האדם מעצם טבעו מחפש משענת, כל חייו הוא בחיפוש אחר משענת,

אין אדם בלי משענת שעליה הוא סומך יהיה זה מה שיהיה,

אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, אין אמצע בזה, או ה' מבטחו, או פנה אל רהבים, על כל הכלול בזה, והכל כלול!, כל מה שלא שייך ל-ה' מבטחו,

זהו הקושי שלנו במלחמות, במחלות, וכדו', זהו יסוד הבהלה, הפאניקה, אנו מתרגלים לבטוח בעצמינו בכחינו ועוצם ידינו, בעשירי לחודש... בתלוש מהעבודה ומהכולל... בנורמלי והרגיל,

וכאשר מתנפצים האלילים האלו, אנחנו נאבדים לגמרי,

וכך זה כל החיים,

וכמו שמתאר החובות הלבבות [שער הביטחון פרק שביעי]
"והנה הילד בתחלת ענינו בוטח על שדי אמו כמו שנאמר (תהלים כב י) מבטיחי על שדי אמי" הוא לא מבין כלום אבל הוא רואה שמשם פרנסתו, הוא אפילו לא מייחס את זה לאמו, לרחמיה וכו' הוא סומך על שדי אימו,
"וכאשר תחזק הכרתו משיב בטחונו על אמו לרוב השגחתה עליו כמו שנאמר (תהלים קלא ב) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי", הוא כבר מבין שיש לזה מקור, שזה לא השדיים אלא יש כאן אמא שמשגיחה ודואגת,
"וכשתחזק הכרתו עוד ורואה כי הנהגת אמו אל אביו משיב בטחונו אליו למעלת הגנתו עליו", הוא רואה שאמא סומכת על אבא אז הוא סומך עליו,
וכאשר יחזק גופו ותתכן לו תחבולה במחיתו במלאכה או סחורה והדומה להם משיב בטחונו אל כחו ותחבולתו" כי על מה אבא שלו סמך? על תחבולתו וחכמתו...

חד גדיא חד גדיא...

אך כמה חבל שהחד גדיא הזה לא מסתיים, [בלי עבודה עצמית להכיר בזה], באתא הקב"ה וכו', אדם יכול לחיות חיים שלמים, ולשכוח...

אנו הולכים ברחוב שפופים מלאי דאגה וטרדה חסרי מנוחה וישוב הדעת, על מה שהיה ומה שיהיה, על המשכנתא או השכירות או שניהם יחד, ועוד ועוד, ואיך הלאה.......

איפה נקודת הטעות שלנו?? הרי סוף סוף יש עלינו עול, ולא תמיד הכל פשוט כ"כ, לא הכל הולך כמו שתכננתי,

מה זה לא יכול להדאיג? והרי חייבים לעשות השתדלות...


איך יוצאים מזה?? איך נוכל לחיות את האמת בסוגיא הזו??

בשביל להגיע לפתרון צריך להבין את הבעיה,

אומר לנו החובות הלבבות,

למה ככה הבן אדם מתייחס??

"מפני סכלותו בכל אשר קדם בטובת הנהגת האלקים" הטעות היא שורשית, בכל מהלך חייו, כל מה שהיה עד עכשיו,

האדם חי בהרגשה שהוא קיים בזכות עצמו, כוחו ותחבולתו,

אם רק נתבונן, "בכל אשר קדם בטובת הנהגת האלקים" מה היה איתנו עד היום, מי הנהיג זן ופרנס? מי יצרנו החיינו וקיימנו עד היום?

וכי אתה עשית כאן משהו??

התינוק סומך על שדי אימו, כי זה מה שהוא רואה, אנחנו לא עוורים כמותו??

רק תתבונן במה שלא הלך כמו שרצית כמה קצרה ידך מהושיע, נו, אז כל הטוב שהיה, זה כן אתה?


וגם כשהיה קשה, יצאת מזה,

יצאת? מישהו הוציא אותך!


שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עלייכי, תשובי למנוחתך, גם אם הרגע לא מסתדר לי, שובי למנוחייכי, בהתבוננות על מה שגמל עלייכי,

ואז גם תוכלי לחיות כי ה' גמל עליכי, לשון עבר, כאילו כבר הכל הסתדר,


השלך על ה' יהבך, אל תדאג, והוא יכלכלך, למה אתה סוחב כל כך כבד?...

נפסיק לחשוב שאנחנו עושים משהו,

הבוטח הוא כבר שליו, רגוע, הוא בוטח,

בוודאי זה מחזק לראות איך ה' סידר את הכל, אבל כצופה מן הצד, אם נזכה לא יהיה לנו הבדל בין לפני גילוי הישועה לאחריה,

---

[1]הגר"א מילר זצ"ל.
[2] תהילים מו, ורואים שגם בשם אלקים - דין, גם שם... הרפו ודעו,

[אמנם יתכן ומיירי על הדין ברשעים].