לפני שאתם קוראים את הפוסט, עצרו לרגע ונסו לנתח את האיור שלפניכם מכל זווית אפשרית.
מטבע הדברים כשמביטים באיור, העיניים מתמקדות, נתקעות, בילד האומלל שמשחק עצמו בלי דעת...
ואכן, כיף לנו לגחך על היצור הקטנטן, העצלן והמעתיקן שעומד חסר אונים מול לוח ירוק עם שרבוטים שאין לו מושג מה עושים איתם.
אבל הבה נשאל בכנות, האם גם אנחנו לפעמים לא חוטאים בכך בעצמנו? במגרש של הגדולים?
האיור הזה שמציג סיטואציה כיתתית די נפוצה, גם מציב מראה בוהקת אל מול עינינו. קרקס של החיים בממדים קטנים!
ועכשיו תתמקדו לרגע בפרצופו של המורה שעומד מאחוריו, מבולבל ומופתע. פרצוף שמשדר סימן שאלה אחד גדול.
המורה חושק שפתיים, נאלם, לא ברור לו איך להגיב בסיטואציה כזו משעשעת וכאובה כאחת. הדילמה ברורה - האם לנזוף בו או לנסות להבין את הסיבה לחוסר ההבנה?
ואם נשרבט בועת חשיבה שמזדקרת מראשו, הטקסט בתוכה יהיה משהו כמו - "כמה אני משקיע בילדים ובכל זאת הילד לא קלט?!"
אבל ברקע יש גם את "העוזרים" - נשמות טובות שרוצות, לעזור לסייע, לקצר תהליכים, לפתור קושי במחי הנפת יד, וכך, במקום לתת לילד להתמודד ולהתפתח, הם מעדיפים לתת לו פתרונות קלים שמובילים לשום מקום.
אז נכון, גם אנו לפעמים נכשלים בחטא החקיינות, הקומבינה, מנסים לעקוף את הדרך הקשה, מחפשים קיצורי דרך, מחליפים עמל אמיתי בקפיצת הדרך, כי ככה יותר נוח לנו, חיים קלים. ובמקום להתפתח לפרוש כנפים ולנופף עם כח העילוי - כישרונות שקבלנו משמים - אנו מעדיפים לעשות לעצמנו הנחות, להיצמד לקרקע, למקום נמוך.
שוכחים לרגע שהמפתח להצלחה, תלוי בהתפתחות האישית, במעוף, בסיכון, במקוריות, באמונה, בבטחון העצמי. ובעיקר בעבודה קשה. כי רק זה מה שיוביל אותנו לגבהים אמיתיים.
ומכאן ואילך, כשנקרא לגשת ללוח לפתור תרגיל חשבון 5 + 5 מה נצייר? שני כפות ידיים... או 1 + אפס = 10 ?!
תודה שקראתם את הרהורי לבי, על איור אחד קטנטן, שמציג שיקוף מצב של קומבינות, חקיינות, מעתיקנות, אבל אולי... גם את ההיפך....
מטבע הדברים כשמביטים באיור, העיניים מתמקדות, נתקעות, בילד האומלל שמשחק עצמו בלי דעת...
ואכן, כיף לנו לגחך על היצור הקטנטן, העצלן והמעתיקן שעומד חסר אונים מול לוח ירוק עם שרבוטים שאין לו מושג מה עושים איתם.
אבל הבה נשאל בכנות, האם גם אנחנו לפעמים לא חוטאים בכך בעצמנו? במגרש של הגדולים?
האיור הזה שמציג סיטואציה כיתתית די נפוצה, גם מציב מראה בוהקת אל מול עינינו. קרקס של החיים בממדים קטנים!
ועכשיו תתמקדו לרגע בפרצופו של המורה שעומד מאחוריו, מבולבל ומופתע. פרצוף שמשדר סימן שאלה אחד גדול.
המורה חושק שפתיים, נאלם, לא ברור לו איך להגיב בסיטואציה כזו משעשעת וכאובה כאחת. הדילמה ברורה - האם לנזוף בו או לנסות להבין את הסיבה לחוסר ההבנה?
ואם נשרבט בועת חשיבה שמזדקרת מראשו, הטקסט בתוכה יהיה משהו כמו - "כמה אני משקיע בילדים ובכל זאת הילד לא קלט?!"
אבל ברקע יש גם את "העוזרים" - נשמות טובות שרוצות, לעזור לסייע, לקצר תהליכים, לפתור קושי במחי הנפת יד, וכך, במקום לתת לילד להתמודד ולהתפתח, הם מעדיפים לתת לו פתרונות קלים שמובילים לשום מקום.
אז נכון, גם אנו לפעמים נכשלים בחטא החקיינות, הקומבינה, מנסים לעקוף את הדרך הקשה, מחפשים קיצורי דרך, מחליפים עמל אמיתי בקפיצת הדרך, כי ככה יותר נוח לנו, חיים קלים. ובמקום להתפתח לפרוש כנפים ולנופף עם כח העילוי - כישרונות שקבלנו משמים - אנו מעדיפים לעשות לעצמנו הנחות, להיצמד לקרקע, למקום נמוך.
שוכחים לרגע שהמפתח להצלחה, תלוי בהתפתחות האישית, במעוף, בסיכון, במקוריות, באמונה, בבטחון העצמי. ובעיקר בעבודה קשה. כי רק זה מה שיוביל אותנו לגבהים אמיתיים.
ומכאן ואילך, כשנקרא לגשת ללוח לפתור תרגיל חשבון 5 + 5 מה נצייר? שני כפות ידיים... או 1 + אפס = 10 ?!
תודה שקראתם את הרהורי לבי, על איור אחד קטנטן, שמציג שיקוף מצב של קומבינות, חקיינות, מעתיקנות, אבל אולי... גם את ההיפך....
