לפני שבוע שמעתי באקראי סיפור מדהים, מכלי ראשון. חקרתי את הפרטים, והנה הוא לפניכם.
שלומי פעוט קטן וחמוד, היה ילד שובב. שובב במעשים פחות בדיבורים.
עד גיל שלוש הוא לא הוציא מילה אחת מפיו. ולאחר מכן הוא כבר היה בעולמו שכולו טוב. נשמתו הטהורה פרחה בטרם עת לגנזי מרומים, כאשר נגע בארון חשמל ציבורי.
לפני לידתו של שלומי, הוריו השכולים היו רחוקים מתורה ומצוות. כאשר הוא נפטר, הם כבר היו אחרי מסע מטלטל בדרך התשובה. (סיפור התשובה שלהם, מדהים בפני עצמו וב"ה עוד יסופר באשכול "מפנה גורלי ברגע").
בתקופה קשה זו, השכול והאובדן הפתאומי לא הכניעו אותם. להיפך, הם קיבלו על עצמם בגבורה עילאית שלא להישבר נפשית ולא לסגת אחור מבחינה רוחנית.
חוסנם עמד למבחן משמעותי במיוחד אל מול הסביבה, כמי שמתגוררים בשכונה חילונית, הם נאלצו להתמודד עם שאלות ותהיות מצד שכנים וקרובים, שתהו בכאב ובפליאה כיצד ייתכן שטרגדיה כזו, פטירת ילד קטן, פוקדת דווקא משפחה שבחרה בדרך התשובה? אך הם, בנחישות רוחנית, בחרו להפוך את הכאב למפגן כח אמוני, שהפליא את הסובבים.
וכך עם סיום השבעה, כשהכאב עודנו צורב את נפשו, האב שב אל ספריו. כמידי ערב המשיך את קביעות לימודו בספר "דעת תבונות". ורגע לפני שסיים את לימודו, פרק את כאבו על הדף, ותחבו בין עמודי הספר עב הכרס, מבלי לדמיין כלל את משמעותו העתידית.
שנים אחדות חלפו, ואחד מידידיו ביקש להשאיל ממנו את 'הדעת תבונות'. היה זה ספר יקר ללבו, ששוליו היו עמוסים בהערות וחידושים שכתב במו ידיו, אבל הוא לא סירב.
הזמן עבר, עשור שלם חלף, והספר טרם שב למקומו במדף.
ואז הגיעה הבשורה המרה, בנו של אותו ידיד הלך לעולמו. במהלך ניחום האבלים, ניגש אליו האב השכול בעיניים דומעות הגיש לו את הספר, ואמר לו בצורה נרגשת, "כבר שנים שאני רוצה להשיב לך את הספר... אבל תראה מה מצאתי בתוכו".
בין הדפים המצהיבים נחשף פתק ישן שנכתב לפני חמש עשרה שנה. הייתה זו רשימת הודיה לקב"ה על חסדיו שבכל יום, אך השורה האחרונה הרעידה את הלב.
"ריבונו של עולם, תודה לך על הכל. אבל בבקשה, אל תיקח לי עוד ילד".
כך סיפר לי האב כמעט מילה במילה. כאשר סיים את דבריו הוא הוסיף, 'אתה יודע שמחר זה היארצייט הל"ז שלו?'
ושוב נדהמתי.
