הנני מוכן ומזומן

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך",
ביארו בעלי המוסר שהוא מכוון כנגד הפתחים שבאדם, אלו הם שבעת השערים שהם שני האוזניים העינים האף והפה,
הם שערים שצריך לשמור עליהם, ולכן מצווה התורה לשים להם שופטים ושוטרים,
לא לחכות שיגיעו אויבים ואז לנסות להילחם כנגדם, אלא מלכתחילה להעמיד שומרים.

וכן על הפסוק 'ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה', אורש"י: -
הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בה אם תניחנה ותלך", לכן ציותה התורה אהיה אתה ראשון – 'וצרת עליה'.

גם בפרשה הבאה כתוב, "כי תצא למלחמה על אוביך – ונתנו ה' אלוהיך בידך", ובמלחמת היצר הכתוב מדבר,
כי רק אם מראש אתה תצא עליו תוכל לנצח אותו.

ללמדך כי המלחמה לא כשהיצר כבר נמצא קרוב, אלא שלא יגיע בכלל,
אם הוא יגלה שאתה משאיר לו פתח הוא ייכנס משם ואז כבר קשה יהיה לסלק אותו.

כתוב גם בפרשה "כי השוחד יעוור פקחים", אחרי ששתי העינים רואות את הכסף גם אם האדם ינסה להיות אובייקטיבי הוא לא יצליח, היצר הגיע קודם ומעתה הוא השולט, וכמו שלא מתחילים דיאטה כשיש במקרר עוגת שלוש שכבות.., כך גם אחרי שהבשר הונחת לצלחת אפשר למצוא ק"ן טעמים להתיר אותו, והאמת שהטעם של הבשר עולה על כולנה.., א"א להתחיל לנווט בחושך, לכן מראש צריך לא לסלק אותו.

על דרך זה מסופר על הגאון ר' מאיר חדש, ששאל לכמה חתנים כי מאחר והדלקת נרות הוא בשביל שלום בית, א"כ מדוע תקנו חז"ל על הדלקת נרות כדי שיהיה שלום, הלא אם היה חושך תמיד יהיה תירוץ מוכן, אם נפל דבר או לא הוכן מבעוד מועד אפשר תמיד להאשים את החושך?
התשובה היא שהמטרה בבית שלא יצטרכו למצוא תירוצים, אחרי שמגיעים לשלב התירוצים כבר המוציא מחברו עליו הראיה.

בפרשה מצינו את המצווה "תכין לך הדרך", אם הדרך מוכנה מראש אפשר יהיה למצוא מקום מפלט מהיצר הרע, אבל אם הולכים בדרך כרגיל אפשר להיאבד ולהגיע למקום אחר.
במה דברים אמורים, עוד קצת יותר משלוש שבועות – יום הדין, הסוס מתעורר רק כשרואה את השוט, אבל אנחנו יודעים שבלי הכנה א"א להתעורר באחת, כשמתחילים להעביר את הצאן תחת השבט כבר אין לאן לברוח, עכשיו זה הזמן להתכונן ולראות איך אפשר לבוא ליום ההמלכה ככלי הראוי למלכות שמים [כמובן בלי לחץ...].

ומבואר שאת היצר מנצחים כשמוכנים למלחמה, כעת נבחן שני כלי נשק מתקדמים של היצר, האחת מביאה את האדם לשקוע בעבר - אילו הייתי עושה כך וכך, ואילו ה' היה בורא אותי קצת אחרת, והשניה מביאה את האדם לשקוע בעתיד ולדאוג על המחר, הצד השווה ששניהם מבטלים את האדם בחשבונות ודמיונות שלא מקדמות אותו לשום מקום, וכמ"ש 'העבר אין והעתיד עדיין' – דאגה מנין.

אילו אילו אילו.....
במדרש עה"פ "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" - לעולם יהא בעיניך דור שבא כדור שהלך, שלא תאמר אלו היה ר' עקיבה קיים הייתי קורא לפניו, אלו היה ר' זעירא קיים הייתי שונה לפניו, וכן הוא אומר אל תאמר מה שהיה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, אין לך אלא שופט שבדורך",

דבר זה מלמדנו לא לשקוע במה היה יכול להיות, אילו היה לי ישיבה וחברותא פלוני, אם היה לי פרנסה ושלום השקט ובטח כל הימים, כי "אין לך אלא שופט שבדורך".
למעשה כל ה'אילו' מעביר את האדם בכל תחנה בחיים אם האילו, מחשבה שבאה להשאיר את האדם תחת מעטפת דמיונותיו הפוטרת אותו מעבודתו, ואינו משים כי ממקור
עצלותו הם באים.

ובגמ' ביומא נאמר "היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום" על דרך צחות אומרים, פעמים רבות דוחה האדם את המוטל עליו לעתיד מתוך תקוה שאז המצב יהיה יותר טוב והדברים יעלו לו ביתר קלות, אולם על כך מלמדים אותנו חז"ל, היכי דמי בעל תשובה? – דוקא באותה אשה, באותו פרק ובאותו מקום, אם תחליף את מקומך זה לא יעזור, אלא כעת במצב זה עם כל הקשיים והטרדות, הואיל ומי יודע מה יילד יום, התפקיד שלי הוא בדיוק במקום שאני עומד עליו, ויש לזכור כי לא המקום עושה את האדם אלא האדם עושה את המקום.

יש למצוא לזה רמז במה שאמר ה' אל משה רבינו "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא",
תשיל ממך את כל מה שאתה נעול עליו שרק אם תהיה כך וכך תצליח, כי המקום שאתה עכשיו עומד עליו הוא קודש, זה חייב להיות המקום שלך.

וכן אומרים הטעם שבימים נוראים אומרים המלך במקום של החזן, ואז עולים לעמוד, לומר של אחד ימליך את ה' מהמקום שלו בלי לחשוב אילו הייתי יותר צדיק במשך השנה הייתי עושה את זה יותר טוב, אלא בדיוק מאותו מקום תתחיל מחדש.

מה יהיה ??
"תמים תהיה עם ה' אלוהיך", אורש"י, "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות",
המצוה זו של 'תמים תהיה' נאמרה לאחר הציווי על מעונן ומכשף המגלים עתידות, יש שמנו את תמים תהיה ומעונן ומכשף כמצווה אחת, שהרי לכך אמרה תורה כי מי שהולך בתמימות עם ה' לא צריך לכל זה ולעולם לא יחשוש ממה שצופן לו העתיד,
כך מפרש הרמב"ן, "והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף, הוא היכול לעשות ולבטל, ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף, ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים, אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים, שהוא אל והוא אל שדי, עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה, כפי שיתהלך האדם לפניו, מפר אותות בדים וקוסמים יהולל, וזהו שאמרו צא מאצטגנינות שלך".

אם יידע האדם את עתידו, ויהיה בטוח מניין תגיע אליו כל פרוטה בחייו, זה הפך הבטחון, הוא שאומרת הגמ', "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה", מעלתה היא דווקא מפני שלא יודעים, הצורך לידיעה אם למשל הדולר יעלה או ירד גורם להדיר שינה מעיניו של חסר הבטחון, אבל הבוטח אין חוסר ידיעה מהוה חסרון כל שהוא, הוא מלא שלם ותמים ואינו מחוסר המבקש להשיג ולדעת את כל החשבונות אשר חשבו בני האדם, כי ה' ידאג לו תמיד לכל מחסורו.

כך גם כל עניין האמונה הוא לדעת שאיננו מבינים ושולטים אלא הכל מלמעלה, לא רק בפרנסה גם על כל דבר בחיים יש משגיח ומכוון, ומשכך לא משנה מה המצב, בין כשהכל זורם ונראה דבש ובין כשהכל תקוע והולכים בחושך, הרי שיש להתנהג במידת ההשתוות, 'אם חסד אשירה ואם משפט אשירה', אני מוחזק בידיים הכי טובות, לכן ודאי שלכל מקרה תכלית טובה, ואין להתפעל ממה שנראה כלפי חוץ.

ומעשה בחסיד אחד שישב ולמד ברוגע בכל מצב, באה אליו אשתו ואמרה: יש לנו שתי בנות בשידוכים, כיצד זה תשב בנחת ולא תדאג להם טרם ילבין ראשם, ויען החסיד, האמיני לי כי ליבי כבד עליהן, אך אין לי זמן לדאוג להן ביומי העמוס, את הדאגה שלך ביום שלם - אני מצמצם לעשר דקות בלבד...